לאחר שנלקחתי לבית-החולים לחולי נפש ג'יאג'ו בגלל המחאה השקטה שלי למען הפאלון גונג אני כעת פגוע נפשית מהתרופות והזריקות שהוכרחתי לקבל שם

(Minghui.org)

באפריל שנת 2000 נאסרתי בגלל שתרגלתי את תרגילי הפאלון גונג מחוץ לביתי. למחרת, ארבעה פקידי ממשל מהכפר שלי חטפו אותי והביאו אותי לבית החולים לחולי נפש ג’יאג’ו תחת התירוץ שזוהי רק בדיקה גופנית. ז'או לאנג'י, ראש הכפר וגאו סימינג, מזכיר המפלגה בכפר טענו כי כיוון שהלחתי לבייג'ינג 4 פעמים לערער על רדיפת הפאלון גונג, היתה בידם עדות מספיקה כדי לקבוע שאיבדתי את שפיות דעתי.

בלילה הראשון בבית החולים, אחות ראתה אותי יושב על המיטה ברגלים משולבות. היא הביאה איתה שתי גלולות, אך אני סירבתי לבלוע אותן. ביום שאחרי, המשפחה שלי באה כדי לדבר עם סאן ז'יג'ון, רופא ראשי בבית החולים, ודרשו כי אשוחרר משם. משפחתי טענה כי מעולם לא סבלתי מכל הפרעה נפשית. הרופא ענה להם כי רק אלו שהביאו אותי לבית החולים יכולים לשחרר אותי משם, וכי חברי משפחה אינם בעלי זכות כזו. הרופא סאן גם טען כי בריאותי הנפשית מעורערת וכי עלי לקחת תרופות.

באותו הלילה האחות הורתה לי לבלוע את הכדורים ושוב סירבתי. היא קראה לכמה אנשים, כולל שני רופאים וארבעה אחרים שהיו חולים שאושפזו בגלל בעיות נפשיות. נגררתי לחדר אחר ונקשרתי למיטה. מכיוון שהתנגדתי, עוד רופא ועוד אחות הצטרפו למאמץ והחזיקו אותי צמוד למיטה בעוד שאחות אחרת הכניסה טבלת מתכת בין שיני. אז הם לקחו כלי שדומה למגבה של מכונית והשתמשו בו כדי לפתוח בכוח את פי. מים וגלולות הוכנסו לי לפה. אחד מהם סתם את אפי כדי שאנשום דרך הפה והגלולות ירדו לי בגרון. בכיוון שעדיין התנגדתי, הרופא הורה לאחת האחיות להכין גם זריקה. לאחר בכן נפלה עלי תרדמה. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי עדיין קשור.

בימים שלאחר מכן, האחיות וחולים אחרים כפו עלי לקבל תרופות שונות כל יום. לאחר כמה ימים, באומרי "לא" לעוד זריקה, הרופאים והאחיות התעלמו ממני לחלוטין והורו לחולים אחרים להחזיק אותי במקום בשעה שהם הזריקו לי בניגוד לרצוני. עשרים דקות מאוחר יותר, הרגשתי שראשי מסתחרר, גרוני יבש, עיני לא הצליחו להתמקד ויכולתי רק לבהות ישר. הרגשתי חוסר נוחות רב ביותר. ככל שהשפעת הזריקות גברה איבדתי את היכולת לשלוט בגופי ואפילו לא יכולתי להרים את ידי. נכשלתי בהליכתי והיה קשה לי לדבר.

הדבר החסר אנושיות ביותר בכל זה היא העובדה שלאחר ארבע זריקות (לוח הזמנים הרגיל היה להכריח מטופל לקבל זריקה אחת כל חודש), לא רק שסבלתי מהתגובות הגופניות הנ"ל אלא גם מהפרעות נפשיות. אם ישבתי יותר משתי דקות הייתי חייב לעמוד ולהלך סביב בגלל הרגשה של חוסר נוחות רב. אולם לאחר הליכה של כשתי דקות הרגשת חוסר הנוחות גברה כל כך שהייתי חייב לחזור ולשבת. בקיץ, אפילו שהייה לי חם מאוד, לא יכולתי להזיע. פני וידי האדימו מאוד, לעיני לקח זמן רב להתמקד, התגובות שלי היו איטיות ביותר והלשון שלי הרגישה קשה ומנוונת. הייתי נופל, חלש כמו תינוק בן-יומו, בכל פעם שמישהו נגע בי קלות. אפילו אם כל התופעות האלו, האחיות המשיכו לתת לי תרופות בכל יום ויום.

בכל התקופה הזו, מתרגלי פאלון גונג אחרים הוחזקו גם הם בבית החולים לחולי נפש זה. עשרה חודשים לאחר מכן הועברנו למרכז לשטיפת מוח ז'אנגג'יאטון, שם הוסיפו לנסות וללחוץ עלינו לוותר על אמונותינו.