עדות ממקור ראשון: גברת ג’אנג שיו-צ’נג מספרת איך עונתה ונשלחה למחנה עבודה בכפיה

(Minghui.org)

ב- 31 באוגוסט, כאשר המתרגלת גברת ג’אנג שיו-צ’נג ממחוז ג'ילין לקחה את בתה לבית הספר מספר שלוש של יאן-ביאן בעיר דונהואה, היא הבהירה את האמת על פאלון גונג לנהג המונית. נהג המונית הא יאנג דיווח עליה למשטרה. היא ובתה נעצרו שלא כחוק על ידי סיור משטרתי מהעיר דונהואה. המשטרה עינתה את גברת ג’אנג באכזריות ופצעה אותה באופן רציני. בתה שאיננה מתרגלת הוכתה אף היא באכזריות. המשטרה לא רצתה לקחת אחריות לחבלות שלה והורתה למשפחתה לקחתה לביתה  ב- 3 בספטמבר.

אנו מקווים שכל המתרגלים באזור יאן-ביאן שיקראו חדשות אלו ישלחו מחשבות נכונות להשמיד את כל ההפרעות והרדיפות של הרוע ויחזקו את ג’אנג שיו-צ’נג במחשבות הנכונות שלה כך שתוכל לברוח מהרוע.

גברת ג’אנג שיו-צ’נג תובעת לדין שוטרי יחידת המשטרה של העיר דונהואה

שמי הוא ג’אנג שיו-צ’נג. אני ממוצא אתני האן. נולדתי ב- 15 בספטמבר 1963. אני גרה בענף הרביעי של משרד היעור בג'יאזי, בעיר הלונג במחוז ג'ילין.

בזה אני מגישה תביעה נגד השוטרים במשמר העיר דונהואה שעינו אותי באכזריות, וגרמו לי לחבלות קשות. הם הפרו את זכויותיי האישיות.

ב_ 31 באוגוסט 2005, לקחתי את בתי לבית הספר בעיר דונהואה. המחלקה השנייה של משמר העיר דונהואה חטפה את בתי ואותי ולקחה אותנו לתחנת משטרת דונהואה. הם אמרו שצריכים מאיתנו מידע. בשער הופרדתי מבתי ולא ראיתי אותה יותר.

הם לקחו אותי לחדר בקומה השנייה והושיבו אותי על כסא. שוטר דיבר איתי לזמן מה. ואז שוטר אחר החליף אותו. לא ידעתי מה השעה. לפתע שמעתי את בתי צועקת אלי מהמסדרון. הייתי מודאגת ורציתי ללכת ולראות מר קורה, אבל השוטר החזיר אותי. שאלתי מה הם עושים לבת שלי. הם ענו: "התכוונו לשלוח את בתך הביתה, אבל היא לא רצתה ללכת. היא רצתה לראות אותך. היא רק ילדה. לכולנו יש ילדים. מה אנחנו יכולים לעשות לילד?" חשבתי ששלחו את בתי חזרה לבית הספר. מאוחר יותר נודע לי שהמשטרה אינה מודאגת מכך שהיא ילדה. הם היכו אותה קשות גם כן.

אחרי זמן מה כבלו אותי ולקחו אותי לחדר בקומה הראשונה. במרכז החדר היתה גדר ממתכת ובתוכה כסא ממתכת. הם הושיבו אותי על הכסא, החזיקו את ידי מאחורי גבי וקשרו אותי. גם שמו אזיקים לרגליי. אז שמו מוט ברזל לפני החזה שלי ונעלו אותי למוט. השוטרים החלו לערוך עלי חיפוש ונגעו בכל חלקי גופי. הם גם הורידו את נעלי. ואז החלו לחקור אותי. שוטר הביא מים בסיר לילה ושפך אותם על ראשי. השוטרים האחרים חבטו בראשי. אחרי שהיכו אותי שפכו עלי שוב מים מהסיר והיכו אותי שוב. הרגשתי כאילו בראשי בקע פתוח. הרגשתי סחרחורת. לא יכולתי לראות או לחשוב בבהירות. על מנת להכריח אותי להתוודות הם היכו אותי במשך שלוש שעות ולא הרשו לי להשתמש בשירותים. אחרי שחקרו אותי לילה שלם, הם שלחו אותו למרכז המעצר עם עלות השחר. הצבעתי על הסיסמא על  הקיר (שאומרת שהמשטרה שומרת על ביטחון האנשים) ושאלתי אותם: "האם כך אתם השוטרים מתנהגים לאנשים". הם קיללו אותי במילים גסות.

ב- 1 בספטמבר אחר הצהרים הם לקחו אותי ממרכז המעצר לחדר העינויים של תחנת המשטרה, במקום בו הייתי קודם לכן. הם קשרו אותי כמו קודם. שוטר אחד משך את שערי ואחר חבט בראשי. צעקתי "המשטרה מכה אנשים". הם מהר הכניסה פיסת בד לפי על מנת להשתיק אותי. הם אמרו באכזריות "נהפוך אותך לבעלת מום היום. אתמול הרטבנו אותך כדי להכות אותך עם אלה חשמלית. היום הסוללה של האלה אינה פועלת. היום אני אהרוג אותך". השוטר שהיכה אותי יום קודם לכן הביא מוט מתכת. הוא החדיר קצה אחד של המוט בחור שבכסא המתכת ולחץ את המוט על רגלי. הוא עמד על המוט והשתמש בכוח להוריד אותו למטה. בשל הכאב ברגלי גופי רעד כולו. הרגשתי חולשה וסחרחורת.

הם השתמשו בשיטות שונות לענות אותי. בסוף איבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי, ראיתי אותם יושבים בדיוק מולי. בשל העינויים לא יכולתי לחשוב באופן סדיר ומלמלתי תשובות לשאלותיהם. לא ידעתי מה אני אומרת. כששחררו אותי מכסא המתכת וביקשו שאחתום על נייר, ראיתי שמה שהיה על הנייר לא היו העובדות, אז קרעתי אותו.

קבוצה אחרת של שוטרים באה לחבוט בי ולבעוט בי. הם בעטו בי על הרצפה ובעטו בגבי עם מגפיהם. הרגשתי כאילו גבי נשבר, ולא יכולתי יותר לעמוד. הם היכו אותי במשך זמן ארוך. תחת עינוי שכזה, לבסוף לחצתי את טביעת האצבע שלי על הנייר המזויף, כנגד מצפוני. עכשיו אני מבינה מדוע אנשים שנאסרו בטעות מודים בפשעיהם אחרי לילה. תחת עינויים הכריחו אותם להודות בפשעים שלא ביצעו, בדיוק כמוני.

כשנשלחתי למרכז המעצר, שכבתי על הרצפה ולא יכולתי לקום. לא יכולתי לאכול או לשתות. איבדתי שליטה על שלפוחית השתן שלי. הירכיים שלי כאבו ביותר ולא יכולתי ללכת. ראשי כאב בצורה נוראית. המשטרה חששה שאני עלולה למות. למרות התנגדותי הנמרצת, הם ביקשו מהמשפחה שלי לערוב לטיפול רפואי. ב- 7.00 אחר הצהריים ב- 3 בספטמבר אחי הבוגר בא לקחת אותי הביתה. כשהוא ראה את גופי המעונה, הוא אמר למשטרה שהוא לא ייקח את האחריות עלי כי הוא פוחד שאמות אחרי שאעזוב את מרכז המעצר. הוא סירב לקחת אותי הביתה. התחננתי ואז הוא ריחם עלי ולקח אותי הביתה.

בשובי לבית קבלתי טיפול רפואי. אני עדיין סובלת מדי יום מכאב ראש וממחשבה לא בהירה. איני יכולה לחשוב כהלכה. איני יכולה ללכת. כתפי הימנית משותקת. ובשל החבלות בגב אינני יכולה להסתובב במיטה. בשל חבלות אלה אינני יכולה לעבוד יותר.

זהו התיאור של הפרת הזכויות האישיות שלי על ידי המשטרה.

הם היכו אשה, עינו אותה פיזית, והמציאו האשמות שקריות נגדה. הם לא אפשרו ששוטרת תערוך עלי חיפוש, נגעו בגופי כרצונם. ולא היתה נוכחת שוטרת במשך החקירה.

מה שתיארתי למעלה הוא היחס שקיבלתי מידי משטרת העיר דונהואה.

פירוט שמות המעורבים, תפקידיהם ומספרי הטלפון שלהם מופיע בכתבה באנגלית: