שליחת מחשבות נכונות מול הקונסוליה הסינית בניו יורק

(Minghui.org)

שיתוף (התנסות) מועידת הפאלון דאפא 2005 בניו יורק

ברכות למורה

ברכות למתרגלים העמיתים

אני מטייוואן. קיבלתי את הפא (חוק ועקרונות, לימוד הפאלון דאפא) לפני מספר שנים וחייתי בסביבה נוחה. אני רוצה לעשות היטב את שלושת הדברים (שלושת הדברים שהמורה לי ביקש מהתלמידים לעשות הם ללמוד את הפא, לשלוח מחשבות נכונות, ולהבהיר את האמת אודות הפאלון דאפא ואודות הרדיפה לאנשי העולם) ובאותו הזמן, עלי להתמודד גם עם העבודה, המשפחה והפעילויות חברתיות. תמיד אני מרגיש שהזמן מוגבל. רוב הזמן אני מבהיר את האמת (מסביר לציבור את העובדות על הפאלון גונג וחושף את הרדיפה) באמצעות שליחת מכתבים, שליחת אימיילים, שיחות טלפון וצ'טים באינטרנט. איכשהו אני תמיד מרגיש שאני תחום פיזית במקום אחד ומה שעשיתי למען אימות הפא והבהרת האמת אינו מספיק.

לפני כשנתיים שלוש, כשצפיתי ב- VCD "אנא, שב עמי", התרגשתי עמוקות מהמתרגלים שעתרו בשלווה מול הקונסוליה הסינית. קיוויתי גם אני ללכת לקונסוליה כדי לשלוח מחשבות נכונות, להבהיר את האמת, לעתור לסיום הרדיפה ולסלק את הרוע בסמיכות למתרגלים אחרים.

בשנה שעברה שמעתי שאם הנסיבות יאפשרו, מתרגלים יכולים לנסוע למנהטן כדי להבהיר את האמת. חשבתי שעלי להדביק את הקצב של תהליך תיקון הפא. עלי ללכת אל הזירה בה מתכנס הרוע, ולא להישאר רק כחבר בצבא הגיבוי. אמרתי לעצמי:

"אני תלמיד דאפא, 'עם רצון נחוש וללא החזקות לחיים או למוות' !  הגיע זמני להציל יצורים חיים." (מתוך "מחשבות נכונות ופעולות נכונות", הונג יין II)

המורה שמע את המשאלה שלי ובסוף שנת 2004, חובותיי המרובים למשפחה ולעבודה נלקחו על ידי אנשים אחרים. ידעתי כי הגיע הזמן ולכן תכננתי את הנסיעה למנהטן. מתרגלים אחרים סיפרו לי שיש לנו קבוצות לשליחת מחשבות נכונות ולמצגות עינויים. לי היה יותר זמן ויעצו לי להצטרף לקבוצה של שליחת המחשבות הנכונות. לא יכולתי להודות למורה אלא בהא-שי. המורה מילא אפילו משאלה קטנה שכזאת.

לפני עזיבתי, מתרגלים עמיתים שאלו אותי פעמים רבות אם לקחתי אתי מספיק בגדים וסיפרו לי כמה קר בניו יורק ואילו דברים אצטרך לקנות. חשבתי שלקחתי איתי את כל הבגדים החמים שלי ובנוסף, גם קניתי ג'קט חורף ומכנסי מיזע, שמעולם לא לבשתי קודם לכן. האם זה לא מספיק? התברר כי זה לא היה מספיק, ממש לא מספיק! לאחר שהגעתי לניו יורק, באמת למדתי מהו חורף קר, מהו עולם של קרח ושלג, ומהי רוח שחודרת לעצמות. התיאורים האלה אינם רק מלים שמשתמשים בהם בספרות, זה אמיתי.

השבוע הראשון בניו יורק היה להסתגלות ולהתאמה למצב. בכל יום חשבנו על הציוד המתאים ופעמים רבות נשכחו המגפיים והכפפות. כל אחד היה צריך לקנות בגדי חורף נוספים. בשבוע השני כבר היה לנו את הסט המלא כדי לשאת את החורף הקשה.

היה זה יום שבת. בדרך כלל חזרנו אל מעוננו לאחר השעה 6 בערב, כדי לשלוח מחשבות נכונות. באותו יום, סופת השלג הלכה וגברה. המתרגלת האחראית שאלה כל אחד מאתנו, באופן אישי, לשם הבטיחות, אם הוא מעוניין לעזוב מוקדם יותר. כל אחד מאתנו ענה לה את אותה התשובה "לא. אשאר עד הרגע האחרון." באותו רגע, המחשבות הנכונות של כל אחד מאתנו היו חזקות מאוד. הכוח של הגוף האחד שלנו היה בלתי ניתן לערעור ולא משנה כמה קשה הייתה סופת השלג.

בסופת השלג פרשנו את כל הכרזות שלנו, עשינו את התרגילים, ושלחנו מחשבות נכונות, כרגיל. מדי פעם חלפו כלי רכב. כמה מהנהגים פתחו את החלונות וסימנו לנו עם האגודל כלפי מעלה וכמה אמרו כי סופת השלג כבדה מדי וכי עלינו לחזור ולמהר הביתה. אף אחד מאתנו לא זז. חזרתי ודקלמתי שוב ושוב:

"המואר הגדול אינו פוחד מסבל רצונו מחושל מוצק כיהלום ללא החזקה לחיים או למוות הולך בדרך תיקון הפא בגלוי ובאצילות"

("מחשבות נכונות ופעולות נכונות" 29 במאי 2002, הונג יין 2)

"במהלך מצוקה גדולה, עליך להיות יציב את הרצון לחתור קדימה בלב שלם לא ניתן לשנות"

(הונג יין II, "יציבות", תרגום לא רשמי)

אף על פי שלרובנו הייתה זו הפעם הראשונה בה ראינו שלג, ידענו כי אין מבחנים שלא נוכל לעבור כל עוד המורה והדאפא נמצאים בליבנו.

המקום מול הקונסוליה הסינית הוא חלון חשוב להבהרת האמת. כולנו רצינו לשמור שם על שדה נכון ולהראות לאנשים "אמת, חמלה וסובלנות". כמעט בכל יום היו אנשים שצילמו אותנו, שהביעו בנו תמיכה ועודדו אותנו להמשיך ולהתמיד. כמעט בכל יום היו אנשים אדיבים שבאו אלינו כדי לקבל חומר כתוב להבהרת האמת. אנשים סינים יקרים שהמתינו לפני הקונסוליה הסינית, כדי לטפל בעניינים אישיים, הצביעו עלינו, לעתים קרובות, ושוחחו אודותינו. מעטים מהם, אלה שהורעלו קשות, בהו בנו גם כן ודיברו אלינו בצורה זדונית. ובכל זאת, עדיין עשינו הא-שי, חייכנו אליהם וביקשנו מהם לחשוב על הנושא ברוגע כדי שזרעי ה"חמלה" יוכלו להיזרע בלבם.

פעם אחת, בעודנו שולחים מחשבות נכונות בגשם, נערה אמריקאית עצרה את מכוניתה, הלכה לעברנו, השתופפה ושאלה אותנו "מדוע אתם נשארים כאן ואף פעם לא עוזבים?" על פניה נראתה אהדה והיא נראתה יפה כמלאך. נתתי לה חומר כתוב להבהרת אמת ועניתי לה באנגלית הרצוצה שלי "אנו מקווים כי 'המפלגה הקומוניסטית הסינית' תפסיק לרדוף את הפאלון גונג". היא הוסיפה ושאלה אם היא יכולה לפרסם זאת כדי לאפשר לאנשים נוספים לדעת על כך. הבענו בפניה את תודתנו הכנה.

פעם אחת, ברוח, ניסינו רבות ליישר את הכרזות שלנו. הרוח מול הקונסוליה הגיעה מכל הכיוונים. עכשיו היא באה מהדרום, אך היא יכולה להגיע בין רגע מהצפון. אם לא תהיה זהיר מספיק, אתה עלול ליפול יחד עם המוט של הכרזה. אדון אחד ראה שאנו מצליחים בקושי לעמוד ישר ובא לעזור לנו. הוא עמד אתנו עד שהרוח כבר לא הייתה כבדה כל כך. נתנו לו חומר כתוב להבהרת האמת והבענו את תודתנו. הוא לא עזב אותנו עד שלא היה בטוח כי לא יהיו לנו עוד בעיות. שמחתי בשביל היצור החי האדיב ומילותיו של המורה עלו בראשי:

"הדאפא מסתכל ללבבות האנשים. על האנשים בעולם להיות צלולי דעת. אלוהות, בן אנוש, רוח, חיה או היכחדות - העמדה נקבעת על ידי כל אחד ואחד"

("ללא כותרת", הונג יין II, תרגום לא רשמי)

כשהחזקתי את הכרזה מול הקונסוליה הסינית, שלחתי כל הזמן מחשבות נכונות בלבי והתבוננתי על כלי הרכב ועל הולכי הרגל בחיוך. שמתי לב שהורים תמיד סיפרו עלינו לילדיהם כשחלפו על פנינו. עוד הבחנתי בכך כי כשאוטובוסים מלאים בתלמידים חלפו על פנינו, מורים הסבירו לתלמידים שלהם אודותנו. עבורם, אנחנו חומר הלימוד החי על דמוקרטיה. פעם אחת, כמה סינים יקרים חלפו על פנינו במהירות, ואף אחד מהם לא לקח מאתנו חומר כתוב להבהרת האמת. אך לבסוף אחד מהם ניגש אלינו ולקח חומר כתוב רב, כשהוא אומר שהוא לוקח זאת לעמיתיו התיירים. הוא אף אמר לנו כי האנשים האלה, שלא טיילו בחו"ל, לא מאמינים כי פאלון גונג הוא חוקי מחוץ לסין. ריחמתי על עמיתנו הסינים שהולכו שולל באמצעות שקרים, בעוד שבאותו הזמן, שמחתי עבור החיים היקרים האלה שיכולים למקם את עצמם היטב.

כשמתרגלים נשארים יחדיו, אנו אומדים את הכל בהתאם לפא. זוהי אכן סביבה עבורנו להשוות את לימוד הפא והטיפוח. כל מה שקורה בחיי היומיום זו הזדמנות לחסל את ההחזקות שלנו ולתקן את המושגים שלנו. לדוגמא, מתרגלים בצפון אמריקה הכינו סביבת חיים נוחה עבורנו. מתרגלים הזכירו אחד לשני להיות זהירים כדי שלא נפריע לשכנים, כיוון שתמיד יצאנו מוקדם וחזרנו מאוחר. כולנו רצינו להיות כמו משפחה אחת, כך שבישלנו, ניקינו וארגנו חומר כתוב בתורות. לא משנה אם האוכל היה עדין, קשה, מתוק, מלוח או חריף, תמיד היו אנשים שלא אהבו את האוכל. באשר לניקיון, לכמה אנשים היה סטנדרט גבוה יותר ואחרים לא היו קפדנים כל כך. בכל פעם שהיה לנו קונפליקט יכולנו לפתור אותו מהר מאוד. אם היו אי אילו פרצות, מתרגלים פיצו עליהן ללא תלונות. מתרגלת אחת, שייחסה חשיבות רבה לאוכל, הזכירה לעצמה, לעתים קרובות, בקול רם "פה חופשי מהחזקה" מתוך " בטאו" , הונג יין

פעם אמרתי למתרגלת שאורות הרמזורים בניו יורק מיועדים רק למכוניות ושהולכי רגל חוצים את הכביש אם אין מכוניות. המתרגלת אמרה לי כי בפעם האחרונה שהיתה בניו יורק, הסתבר כי הולכי רגל אכן לא התייחסו לאורות הרמזורים. אך מתרגלים מוכרחים לעצור ולשים לב לאורות, הם לא יחצו את הכביש עד שיינתן האות לכך. תלמידי דאפא משמשים דוגמא לאנשים הרגילים. הפעם הזאת, כשהיא הגיעה לניו יורק שוב, היא גילתה כי הולכי רגל רבים עוצרים וממתינים לאות. התביישתי בעצמי לאחר ששמעתי זאת. פשוט הלכתי אחרי אנשים רגילים מבלי לחשוב. זו אינה התנהגות של תלמיד דאפא.

תמיד חשבתי שאני מצליח היטב בטיפוח כיוון שכשאני מתקשר עם אחרים החמלה היא העיקרון המנחה אותי. לאחר שחלקתי זאת עם מתרגלים אחרים, גיליתי כי בכך שאני לא פוגע בהם, אני יוצר הרמוניה ביחסים הבין-אישיים כדי להגן על עצמי. כדי להסתדר עם אנשים אחרים, אני לא מעז להצביע על פרצותיהם. אני מהלל הישגים של אנשים אחרים במכוון בכדי להראות את הנטייה הרחבה שלי. הייתי באמת המום מההבנה הזו. ברצוני להודות למתרגלים העמיתים שלי על שהצביעו על כך למעני.

ברצוני גם להודות למורה על שהציע לנו סביבה טובה לטיפוח. לסיום, ברצוני לסיים את דברי בשיר של המורה: "הטיפוח איננו קשה"

קשה להפטר מהלב האנושי כל כך הרבה החזקות – מתי נתנתק מהן. כל אחד יודע כי לים הסבל אין חוף אם הרצון אינו חזק מחסומים הם כמו הרים כיצד להתעלות מעבר לעולם האנושי? (הונג יין II "הנתקות" תרגום לא רשמי)