אל לנו לשכוח את עמיתינו המתרגלים אשר טרם עברו את הקשיים הקשורים למחלה

(Minghui.org)

מתרגלת עמיתה אמרה לי לאחרונה: "איני זקוקה יותר לתרופות, ואני לומדת את ה"פא" כל יום. זה המורה שהציל אותי. המורה עזר לי והביא לי רמזים כך שאוכל לעבור את הקשיים שלי. אני מודה למורה על הצלתו האדיבה". זה הוא סיפורה:

לפני ה- 20 ביולי 1999 (תחילת הרדיפה) מתרגלת זו היתה במצב טוב והשתתפה בהרצאותיו של המורה באופן אישי. לאחר ה- 20 ביולי, היא לקתה בשבץ. בהתחלה היא לא הלכה לבית החולים, אך מצבה לא השתפר (היא דאגה לגבי זה, והיתה בטוחה שזו מחלה). בסופו של דבר היא החליטה לפנות לבית החולים. במשך מספר שנים היא לקחה תרופות וחיסונים ואושפזה בבית החולים. עד שנת 2003 היא יכלה בקושי ללכת. מתרגל אחר אמר לי כי היא מקווה שאוכל לבקרה ולטפל בה. באותה תקופה הפכתי חסר בית מחשש להתנכלויות מצד המשטר, ולא היתה לי עבודה או הכנסה. חשבתי בלבי שאלו הם בטח תכנוניו של המורה לעזור לה.

לכן החלטתי לסור לביתה ולמדנו את הפא בכל יום. בהתחלה הקראתי לה שלושה פרקים בכל יום, אך היא אמרה כי זה יותר מדי. ייתכן כי הייתי נמהר מדי, כך שהקראתי לה רק שני פרקים בכל יום. בנוסף, הקראתי לה מאמרים של המורה ומאמרים מאתר האינטרנט קלירוויסדום, וגם שלחנו יחד מחשבות נכונות. שלושה ימים לאחר מכן, מצבה הראה שיפור מסוים והיא יכלה ללכת לשירותים לבד. בעלה אמר:" זה באמת עובד". לפני כן, מספר מתרגלים אחרים גם הגיעו לביתה, אך הם לא ניסו לעזור לה עם הפא, במקום זאת הם פטפטו על נושאים אקטואליים והפיצו שמועות, כך שההשפעה השלילית הייתה משמעותית. היא חדלה להאמין לאתר קלירוויסדום, וסירבה לכך שאקריא לה מאמרים מהאתר. כאשר שלחתי מחשבות נכונות היא אמרה:" רק אתה שולח מחשבות בכל יום. מי עוד עושה את זה? אין בזה טעם" למען האמת, זאת הקארמה ושאר דברים רעים אשר היוו הפרעה ואמרו זאת. בהחלט לא היא עצמה.

אחרי כן, כאשר כבר יכלה לטפל בעצמה, עזבתי את ביתה. היא ביקשה ממני שאביא לה את המאמרים החדשים של המורה כאשר הם מתפרסמים, אז הייתי שולח לה אותם כאשר הם הגיעו אלי. היא לא קראה הרבה את הפא, כך שמצבה החמיר והיא התקשתה ללכת שוב, סבלה מטרומבוזה ברגל ואושפזה שוב בבית החולים. היא לא התעוררה אל שורש הבעיה.

יום אחד מתרגל א' פנה אלי ואמר:" אינך צריך ללכת אליה או לשלוח לה מאמרים". שאלתי אותו מה קרה והוא השיב:" אתמול הגיע אליה מתרגל לתת לה מאמרים, אך היא סירבה לקבלם. הם אפילו התווכחו זה עם זה ולבסוף היא העיפה אותו מביתה". למחרת, ניגשתי לביתה והבאתי לה מאמר חדש של המורה, והקראתי לה אותו. היא הביעה את הערכתה כאשר עזבתי. בשובי, אמרתי למתרגל א' שמצבה בסדר גמור, אך מכיוון שלא למדה את הפא במשך זמן ארוך היו לה מעט הפרעות. הצעתי שנמשיך להציע לה עזרה. פעם ביקשתי ממתרגלת אחרת להביא לה מאמרים. כאשר המתרגלת חזרה היא התלוננה כי אין ברצונה לחזור שוב לשם וכי אותה מתרגלת אינה במצב טוב.

בתקופת השנה החדשה הסינית, מצבי היה גם כן לא טוב, ולא הבאתי לאותה מתרגלת את שני המאמרים, "אין זה עיסוק בפוליטיקה" ו"ברכות לשנה החדשה". כאשר מאמר חדש נוסף יצא, הלכתי להביא לה את שלושתם. ברגע שנכנסתי לביתה ראיתי שהיא שכבה על גבה ולא היתה מסוגלת לזוז. שאלתי אותה מה קרה, והיא השיבה: "הגב שלי נפגע, לא היית כאן כל כך הרבה זמן. לאחר ראש השנה הסיני, מתרגל שעינו השלישית פתוחה הביט בי ואמר שכל אזור הגב התחתון שלי מושחר ושכל הקארמה מרוכזת שם". לשמע מילים אלו נעצבתי מאוד. איך מתרגל שעינו השלישי פתוחה לכאורה יכול להביט באדם אחר באגביות שכזו? זה כל כך מזיק! בנוסף, עלינו לטפח את הדיבור. אולי הדברים שאדם אומר בדרך אגב יתממשו. האם אדם זה לא יצבור קארמה, אם כך?

המורה אומר:

"לאחרונה היו מרכזי סיוע, שהשתמשו באנשים שהטיאן מו שלהם נפתחה כביכול כדי לראות את מצב הטיפוח תרגול של המתרגלים. למעשה, כל מה שהאנשים האלו ראו הוא אשליה. אמרתי מזמן שהקריטריון לאמוד אדם הוא רק ה"שין שינג" של התלמיד. חוץ מזה לא אאפשר לאף אחד שלא הגיע להארה ולשלמות לראות בבירור את מצב הטיפוח תרגול האמיתי של תלמידי." ("דיון נוסף בקריטריון האומדן", "יסודות להתקדמות במרץ").

אמרתי לה כי גם אני לא הייתי מסוגל להזיז את גבי בזמן השנה החדשה, אך לאחר ששלחתי מחשבות נכונות ולמדתי את הפא במשך כמה ימים, החלמתי, פרט למעט כאבים ברגליים. היא השיבה שבמקרה שלי זו לא היתה מחלה. היא עדיין היתה בטוחה שזו מחלה. במקרה פגשתי במתרגל ב', שדיבר על מצבה של המתרגלת הזו. מתרגל ב' אמר, כי המתרגלת הזו תמיד נהגה לקחת תרופות וחיסונים ולא התעוררה לעניין זה. אמרתי לו, שאם היא לא התעוררה אל עניין זה, וכיוון שהוא והיא נהגו להיות תמיד יחד, אז עלינו לעזור לה. מתרגל ב' ניגש לביתה והם דיברו באריכות ועם תוצאות טובות. ביקשתי גם ממתרגלת א' להגיע לביתה, אך היא סירבה. מאוחר יותר, היא בכל זאת באה לביקור, וגם היא ניהלה עם המתרגלת הזו שיחה טובה.

מתרגל עמית נוסף הביא לה את "הרצאת הפא בועידת הפא הבינלאומית במערב ארצות הברית" . היא הציעה שאביא לה את המאמר על שליחת המחשבות הנכונות ואת השבועון של מינג-הויי. כאשר באתי לביקור,שמחתי לשמוע אותה אומרת: "אני לומדת את הפא בכל יום, איני רואה טלוויזיה. הכל בסדר ומצבי משתפר. המורה עוזר לי".

אני כותב התנסות זו בכדי לומר לכולכם: כל עוד זה אינו פוגע במאמצים הכוללים להבהרת האמת, אל לנו לשכוח את עמיתינו המתרגלים שעוד לא צעדו קדימה, אשר הבנתם סטתה ואשר אינם מצליחים לעבור את הקשיים הקשורים במחלה. עלינו להציע להם עזרה כי ההזדמנויות בשבילם פוחתות ופוחתות.

המורה אמר ב"ללמד את הפא בועידה בשיקאגו ב-2004":

"עם בני אדם... כשישות יכולה להשיג את הפא בזמן זה בהיסטוריה, אין זה דבר רגיל - יש לה כל כך הרבה מזל! אך ברגע שהיא מאבדת את הפא, אתם יודעים מול מה היא עומדת? זה באמת איום, כי כשהיא נכשלת במילוי האחריות הגדולה והמשימות העצומות שהוענקו לה, אז, באופן תואם, זה כמו ההיפוך של ההגעה לשלמות של ישות, והיא באמת תצטרך להיכנס לשער של אין-חיים. אנשים, אתם אינכם יכולים פשוט ללכת ולנטוש אדם בלי לנסות ולהתאמץ מספיק. לא חשוב כמה טעויות מישהו עשה, או איזה מין סוג של אדם הוא, אני עדיין רוצה לתת לו הזדמנות. כמובן, בחברה האנושית ישנם, אחרי הכל, מספר מסוים של אנשים שכבר אינם טובים מספיק, אז פשוט הניחו להם. היום אני בעיקר אומר שעל תלמידי הדאפא שלנו לפעול יותר טוב, ועלינו להוקיר את אלו שהשיגו את הפא".

כאשר אנו לומדים את הפא ומשתפים התנסויות, אולי התנסות של אדם אחד תעורר את השראתו של אדם אחר, תעורר אותו, תעזור לו להדביק את הקצב של תהליך תיקון הפא, ולא ליפול או להפר את נדריו ההיסטוריים".