שוב להביט פנימה – להקשיב לדברים גם אם לא נוח לנו

"לעיתים קרובות אני חוזר ואומר, כשקונפליקט מתעורר, כל אחד צריך לחפש את הסיבה אצלו, לחשוב, אולי יש לי בעיה כלשהי? כל אחד מהצדדים צריך לחפש אצלו. אם בן אדם שלישי היה עד לקונפליקט שפרץ בין האנשים, לדעתי, גם זה קרה לא במקרה, גם הוא צריך לחשוב מדוע זה דווקא הוא? אולי עדיין נשארה אצלו איזושהי החסרה? אתם צריכים להתנהג בצורה כזו. למרות זאת כשאתם נתקלים בקונפליקט אתם כל הזמן מחפשים סיבה בחוץ, מגלים החסרות וחסרונות של אחרים, זה לא נכון להתנהג כך, אתם גורמים נזק לדאפא, פוגעים בדאפא. אתם לא חשבתם שבדרך זו אתם מנסים להסתיר את ההחסרות שלכם, לכסות על ההחזקות שלכם. כשאתם מרגישים שמישהו התנהג לא טוב, נגע בליבכם, הגיע הזמן לחשוב למה אני מרגיש כל-כך לא נעים? האם זאת בעיה אצלו או שבליבי משהו לא בסדר? אתם צריכים לחשוב היטב. אם בטוח שאצלך הכל באמת בסדר והבעיה באמת אצלו, אז תגיד לו את זה עם כוונה טובה. זה לא יגרום לקונפליקט. אני מבטיח שזה יהיה בדיוק כך. אם הצד השני לא מבין, זאת כבר לא בעיה שלך. אמרת כל מה שצריך, זאת אומרת שעשית כל מה שיכולת." (הרצאת הפא בוועידה במערב ארצות הברית 1999) (תרגום זמני, לא רשמי)

"אינכם רוצים לשמוע דברים שאינם נעימים, אתם רק רוצים לשמוע דברים משביעי רצון ו[אתם אומרים או מתנהגים כמו] "אני לא יכול לשאת את זה אם אנשים אחרים מרגיזים אותי". חשבו על זה כולם, האם אין אלו אנשים רגילים שחיים בעולם הרגיל שאיכפת להם ליהנות מהדברים הנעימים האלו ושנהנים לשמוע מילים נעימות? אתה מטפח, אז האם אתה רוצה את הדברים הרגילים האלו? תנו לי לומר לכם, כיוון שאתה מטפח ואתה נמצא בין האנשים הרגילים, אתה פשוט חייב להקשיב למילים הלא נעימות האלו, ואתה חייב להיות מסוגל להקשיב למילים הלא נעימות האלו. (מחיאות כפיים) אחרת, כאשר עוד לא פתרת אפילו את העניין הבסיסי הזה בטיפוח, איך תוכל לקרוא לעצמך תלמיד דאפא?" (ללמד את הפא בועידה בשיקאגו ב-2004)

אחת מהדרכים הכי "יעילות" לגרום לבן-אדם שמשמיע לאוזנינו את מה שלא נעים לשמוע, הוא לגרום לו להרגיש לא בנוח - זה לומר לו שהוא מדבר ללא חמלה, ואז זה כאילו פוטר אותנו מלשמוע ולהתייחס לדברים שנאמרו. הרי זה תמיד נכון להגיד לבן-אדם שהוא מדבר ללא חמלה, כי חמלה קיימת בכל רמה, וכמו שהמורה אמר, לא במילים מדויקות, שחמלה של בודהא טאתאגאטה נראית לאלוהויות מרמות יותר גבוהות כהחזקות של בן-אדם רגיל.

דרך אחרת היא לומר לאדם זה שהוא שיפוטי או ביקורתי מדי, וגם זה תמיד נכון, מכיוון שכדי להגיע למסקנה בן-אדם צריך להשוות בין דברים, לשפוט, ומי יודע מה המידה הנכונה של השיפוטיות והביקורתיות? אבל, שוב, כשאמרנו את זה, זה כאילו פוטר אותנו מלהקשיב לדברים שנאמרו, וגורם לאדם שפנה אלינו להרגיש לא נוח.

דבר שלישי הוא, שאנחנו משתמשים במקרים כאלה לומר שלכל אחד יש דרך טיפוח משלו, ושטיפוח הוא עניין אישי, אין לאף אחד זכות להתערב. המורה אכן אמר שלכל אחד יש דרך טיפוח ייחודית, אבל הוא גם אומר שאנחנו צריכים לטפח, לשחרר החזקות, ולעזור אחד לשני ברגע שאנחנו מזהים החזקות אלו.

זה נכון שצריך להשתדל לומר את הדברים עם חמלה, ללא שיפוטיות יתר ועם כבוד לבן-אדם, אבל אנחנו כמטפחים צריכים לדעת להקשיב לדברים שלא נעים לשמוע, צריכים לדעת להודות לכל אחד שמנסה לעזור לנו, להצביע על החסרות שלנו ולהתקדם בטיפוח, לא משנה באיזו דרך הוא בוחר לעשות את זה.

לדעתי, הדברים הללו קשים לא רק בגלל שהם מקשים על הטיפוח, אלא בכך שאנחנו כביכול מתחילים להשתמש בדאפא כדי להגן על ההחזקות שלנו. לפעמים אנחנו לוקחים משפט כזה או אחר שהוא יכול להישמע כמשהו ששייך לדאפא, אבל בעצם הוא לא, הוא השתקפות של כל מיני דברים נפוצים בין אנשים רגילים. לדעתי, הביטוי: "העיקר מה שבלב" הוא אחד מהביטויים הללו.

המורה אמר פעמים רבות שהוא מסתכל רק על ליבו של האדם, אבל גם הרבה פעמים ציין שהממד שבו אנו נמצאים הוא גם ביטוי של הפא, ברמה הכי נמוכה. בספר "ג'ואן פאלון", המורה מסביר לנו בצורה ברורה את ההבדל בין דאפא לבין זן בודהיזם: בזן בודהיזם אומרים שאת הפא אפשר לקבל רק עם הלב, שחוץ מזה הכל ריק. המורה אמר שעלינו להקפיד על התנהגות, על צורת הדיבור, על צורת הלבוש, לכל דבר קטן שאנו עושים בממד הזה יש חשיבות, וזה הפוך מההבנה של הזן בודהיזם שהכל ריק. כשאני אומר למישהו "העיקר מה שבלב", אני כביכול נותן הנחה לעצמי, אני כאילו אומר: "זה בסדר שההתנהגות שלי לא עומדת בקריטריונים, העיקר שבלב יש לי כוונה טובה", אבל אם הלב הוא טוב, אז יש לו גם ביטוי טוב בממד הזה, וזה בעצם הביטוי "אורו של הבודהא זורח בכל מקום ומביא את ההגינות והצדק לשלמות ובהירות". היו לנו מספר הזדמנויות ללמוד את זה ביחד, כשחשבנו על הועידה, היו מחשבות של: "בשביל מה צריך להשקיע כל-כך הרבה מאמץ, לחפש מקום, לעשות מאמץ גם להגיע אליו, הרי זה לא משנה היכן זה קורה", אבל רק כשעשינו מאמץ, הרגשנו אווירה ושדה שהיה שונה בהרבה מאווירה בשדה של מפגשים אחרים. כשמספר פעמים רצינו להצטלם ביחד כדי לשלוח תמונה למורה, אף פעם זה לא הצליח, ורק כשהחלטנו לעשות מאמץ מיוחד, לבחור מקום יפה, להגיע אליו למרות שכולם עסוקים, רק אז התוצאות היו טובות והצלחנו לעשות תמונה שאחר-כך שלחנו למורה. האם זה שאני אומר שהעיקר שהכוונות טובות בליבי, ולא משנה איך זה נראה מבחוץ, האם זה לא תירוץ כדי לא לעשות מה שבאמת עלינו לעשות?

אתם זוכרים, שכששאלו את המורה איך לארגן מופע של רקדנים אם אין מספיק כישרונות מתאימים, התשובה של המורה לא הייתה שיעשו לא משנה מה, העיקר מה שבלב, אלא אמר שהמופע צריך להיות ברמה מקצועית, שבוודאי דורש השקעה. לדעתי, אנחנו לא צריכים לפחד ממאמץ, ואם מאמץ אכן נעשה עם לב נכון, עם מחשבה נכונה - אז בודהות, טאואים ואלוהויות יעזרו, כיוון שיראו את לב המטפח. ואם אני אומר שלא צריך להתאמץ, העיקר מה שבלב, האם זה לא מעיד על כך שאני לא רוצה לעשות מאמץ, רוצה לחסוך בזמן ובכוח - האם המחשבה הזו נכונה? האם הלב נכון? ברור שאנחנו לא צריכים ללכת לקיצוניות ולעשות דברים לא רציונאליים, אבל לדעתי, לתלמיד צריכה להיות נכונות לעשות את המיטב.

כל הנאמר כאן הם הבנותיי בלבד, אנא העירו אם משהו אינו ראוי.