הדבר החשוב ביותר למתאם של פעילויות דאפא, הוא לשים הצידה את המושגים שלו, ולתקשר עם מטפחים עמיתים באופן גלוי ופתוח. כיוון שמשימתו היא לתאם, הוא יעבוד לא רק עם מתרגל אחד או שניים, אלא עם כל המתרגלים באזורו. למתרגלים יהיו רגשות מגוונים ותגובות שונות לדברים שונים.

להתייחס באופן חיובי לרעיונות ופעולות של מתרגלים עמיתים, לא להתרגז, לשמור על השין-שינג, להקשיב ברצינות לדעות של מתרגלים אחרים, ולהפוך כל דבר שלילי לחיובי – כל אלו הם דברים שצריך להשיג במשך הטיפוח שלנו. בטיפוח העכשווי שלי אני מרגיש שאני מסוגל לקחת דברים שליליים ולסייע בהפיכתם לחיוביים, כשאני משתמש באנרגיה שקיבלתי מהפא (חוק, דרך).

הבנות של כל אחד הן שונות ודעות של כל אחד הן שונות. לפעמים כאשר אני מאמץ רעיון של מתרגל, לא אוכל להסתגל לרעיון של מתרגל אחר. לאחר מכן אני מבין שכל זה הוא חלק מטיפוח, ולא להיות קשור לעצמי אינו בהכרח אומר לקבל את כל הדעות של אנשים אחרים, או לעשות דברים לגמרי על פי דעות של אחרים. בעבר, ניסיתי במשך תקופה ארוכה להיות "אדם טוב בלי עמוד שדרה". כשמתרגל הציע משהו, הייתי הולך עם המלצתו, וכשאחר הציע משהו שונה, הייתי שוב משנה את הכיוון. זה לא שלא הייתה לי דעה משלי או הבנת הפא של עצמי. היו לי דעות. אבל בגלל סנטימנטים אנושיים, לא הייתי מעונין לסתור כוונות טובות של מתרגלים עמיתים. יותר מאוחר העימותים הפכו מאד חזקים, והרגשתי כה מוטרד שלפעמים לא רציתי יותר להיות מתאם, אלא למצוא אחרים שיעשו את התפקיד. באמצעות שיתוף עם מתרגלים עמיתים, נוכחתי לדעת שאנחנו מטפחים, ולכן עלינו להיות אחראים לכל דבר שאנחנו עושים, כיוון שכל דבר שאנו עושים משאיר חותם.

אם אני משאיר לאחרים לטפל בבלאגן שאני משאיר אחרי, אינני מטפח טוב. ככל שאטפל טוב יותר בדברים אותם עלי לעשות, לא יהיה משנה לי אם מישהו אחר ימשיך בתפקידי או בתחום האחריות שלי. אין עלי להרים ידיים רק כיוון שביצעתי עבודה גרועה ואינני רוצה להיות אחראי לה. לכן דברים רבים קרו במשך השנים האחרונות.

בהתחלה, כיוון שטייוואן שונה מאד מסין, לא ידעתי עם מי ליצור קשר לקיים קבוצות תרגול ופעילויות של הפצת הפא. עשיתי הכל בעצמי, כולל העברת שולחנות וכדומה. אבל לא ידעתי איך לתאם, ורק לאחר זמן רב הבנתי מהו תיאום. זה להביא לידי ביטוי את דעות המתרגלים ואת מה שעלינו לעשות - בצורה הכי מושלמת. חלק חשוב ביותר של התיאום הוא התהליך, כיוון שהתוצאה כבר בעצם שם. מה שצריך לטפח דרכו במשך התהליך הוא למקם את עצמך באופן נכון. התהליך הוא בעל חשיבות עליונה.

במהלך השנים הארוכות של היותי מתאם, תמיד חשבתי על מתרגל מסוים, שיש לו יותר מדי דעות ורעיונות. לאחר זמן רב, אפילו לא שמתי לב איך אני מפתח כלפיו מושג המבוסס על דעה מוקדמת. חששתי שהוא תמיד יהפוך דברים ליותר מסובכים. כתוצאה, היו לנו יותר קונפליקטים. פעם אחת, במהלך תיאום של פעילות הבהרת אמת באזור יואן, נתקלתי במתרגל הזה שוב. חשבתי לעצמי: "לא משנה מה יקרה, אני אעשה עבודה טובה עם התיאום הזה, אסלק צרות, ואטפח מחשבות נכונות כלפי מתרגלים עמיתים". המתרגל שוב התחיל בסדרת תלונות על המתאמים, והקונפליקט נעשה כה חמור שכולם נעשו רגישים ועצבניים בפגישה, ועזבו אותה בלב כבד. אולם פעילות הבהרת האמת הזו הייתה מאד חשובה.

כיוון שמתרגל זה התלונן לגבי התיאומים, הוא גרם למתרגלים אחרים עצבנות. חשתי ממש עצוב כשהבחנתי בכך. חשבתי שאני מטפח, ושהלב שלי לא צריך לזוז משום דבר, לכן כתבתי מכתב לכולם, בו אמרתי: "יש לי חסרונות רבים בארגון פעילות זו, אבל אני רוצה להיות אחראי ולתאם את הפעילות עד שתסתיים. אנא, הגיעו אל המפגש של מחר אחרי שתשלחו מחשבות נכונות".

למחרת התחלתי לחוש תחושת מחנק בחזי כבר בשמונה וחצי בבוקר, ולא יכולתי אפילו לשבת. הסתובבתי אנה ואנה, כשאני שוקל אם בכלל ללכת לפגישה. לא יכולתי לשבת כדי לשלוח מחשבות נכונות, ולא יכולתי לשלוח כראוי מחשבות נכונות גם בשעה העגולה תשע. בשעה תשע ועשרה, אחרי הנסיון לשלוח מחשבות נכונות מאז שמונה וחצי, לא יכולתי להימנע מתחושת העצב. אבל לבסוף החלטתי לעמוד מול הבעיה באמרי לעצמי: "אני אשב בפגישה ואתעמת עם מה שאני צריך להתעמת". אני המתאם, ושתי דקות לאחר מכן נעשיתי נחוש, והכל השתפר. תחושת המחנק בחזי נעלמה, והחומר הרע סולק. המתרגל שהתלונן עלי כתב מכתב שהוא יותר לא ישתתף או יופיע בפגישות, אבל גם הוא הגיע בסוף לפגישה. לבסוף כולם התארגנו לפעילות בצורה מושלמת.

הייתה לי רק מחשבה אחת באותו הזמן "לא משנה מה עלי לעמוד מולו, אני אעמוד מולו נכוחה, כיוון שאני חייב להתנהג כמו מתרגל דאפא באופן יציב, ועלי לסלק את הגורמים הרעים בהתמדה". כשמחשבה זו הופיעה, הרגשתי את המרכיב הרע מתמוסס מיידית. זה היה כמו מה שהמורה אמר

"כשקשה לסבול, אתה יכול לסבול את זה. כשזה בלתי אפשרי לעשייה, אתה יכול לעשות את זה." (ג'ואן פאלון).

לעיתים אולי נעמוד מול מצב כה קשה שכאילו אין שום דרך שניתן להתגבר עליו. אבל למעשה, כאשר אנו נוהגים במצב כבלתי משמעותי ולוקחים צעד מעבר לו, הוא יתפוגג.

האמור הוא הבנתי האישית בתקופה זו. אנא הצביעו אם יש משהו לא הולם.