בנסיעה לוועידת פאלון דאפא רוסית במוסקבה הבנתי עוד יותר טוב שרק "שן" יכול להציל אנשים

שיתוף התנסות מוועידת פאלון דאפא החמישית לשיתוף התנסויות בישראל

שלום למורה הנכבד, שלום למטפחים העמיתים הנכבדים,

בלימוד פא בבירת ארה"ב 2007 המורה אומר:

"ה-20 ביולי הוא תאריך בעל משמעות בלתי רגילה עבורנו, יתכן והוא ימלא תפקיד חשוב בהיסטוריה שטרם הגיעה. כהרף עין חלפו שמונה שנים מאז שתלמידי הדאפא נאלצו לעבור רדיפה בפעם הראשונה. במהלך התהליך הזה תלמידי הדאפא עברו מסעות בנתיבים רבים ומפרכים, וזה באמת לא היה קל. אתם הפכתם מכך שבהתחלה לא ידעתם מה לעשות או כיצד להתמודד עם הרדיפה לכך שבהדרגה הבנתם כיצד עליכם לעשות דברים. ולא רק שהגעתם להבנה כיצד לעשות דברים, אכזריות הרדיפה גם גרמה לכם להיות יותר ויותר רציונאליים, יותר ויותר צלולי מחשבה."

לא תכננתי לנסוע לוועידה במוסקבה, אבל קרו כל מיני דברים שגרמו לי להבין שזה חשוב, אז נסעתי. בשדה התעופה של מוסקבה פגשה אותי מטפחת ממוסקבה שאירחה אותי. כשהגענו לדירה שלה היו שם הרבה מטפחים ולמרות שהיה צפוף - 11 אנשים בחדר קטן, מטבח קטן והמון חומר של דאפא - בכל זאת היה מקום לכולם. שלחנו מחשבות, שיתפנו התנסויות רבות ולא היה זמן לישון. במהלך השיחות עם המטפחים הבנתי שבמוסקבה אין הרבה מטפחים, אבל כל אחד מהם עושה עבודה עצומה כדי להציל יותר אנשים. המצב במוסקבה מתוח - על המטפחים מופעל לחץ עצום מצד המשטרה ומצד רשויות השלטון. במצב כזה מאוד קשה שהלב יהיה שקט וקשה להיות בוו-וויי ("אי עשייה", "חוסר כוונה"). כשיש כל כך הרבה עשייה מטפחים עלולים לפעמים להיות עם לב של אדם רגיל, ואז האפקט לא גדול. במוסקבה יש גם מטפחים סינים שמנסים לקבל מעמד של פליט. מתנהלים הרבה דיונים בבתי המשפט וגם זה יוצר את המצב המתוח במוסקבה. מצד שני, המטפחים הללו מקבלים הזדמנות להיות עוד יותר צלולים, להבהיר את האמת לממשלה ולהציל אנשים נוספים.

שוק עם סינים רבים

במוסקבה יש שוק ענק ומדהים, בו מסתובבים המון סינים. כבר הרבה שנים המטפחים מחלקים שם את העיתון בסינית. מישהי הביאה עיתונים במכונית, לקחנו את העיתונים בידיים ונאלצנו ללכת בתוך השוק מרחק די גדול, כי לא התאפשר להגיע לשם במכונית. היה לי ממש קשה ומעייף עם כל העיתונים והתיקים הכבדים שלי. כשהגענו למקום הסתדרנו בזוגות, כל זוג הלך למקום אחר ומישהו היה צריך להישאר עם ערמת העיתונים. אמרתי שאשאר כי הייתי עייפה וחשבתי שאוכל לנוח. זה מה שחשבתי. חשבתי על עצמי כמו על אדם רגיל. כולם לקחו את העיתונים ואני נשארתי. בגלל שהמחשבה שלי הייתה אנוכית לא הצלחתי לנוח, היה כל כך קר לשבת. הבנתי מהיכן זה מגיע והתחלתי לצחוק על עצמי. אז שלחתי מחשבות נכונות, ואחר כך ראיתי שגם שם עוברים סינים אז התחלתי לחלק עיתונים. הם קיבלו את העיתון בצורה יפה מאד, אמרו תודה וחייכו. אחר כך נשארו מעט עיתונים אז יכולתי להסתובב עם העיתונים ולחלק. אף פעם לא חילקתי כל כך הרבה עיתונים! הסינים מכירים את העיתון, רצו אלי ולקחו עותק עם חיוך ותודה. המטפחים סיפרו לי שבהתחלה, כשהתחילו לחלק שם את העיתונים היה מאוד קשה והסינים היו מאד מורעלים מהתעמולה של המפלגה הקומוניסטית הסינית. בהתחלה גם השוטרים לא אפשרו לחלק שם עיתונים והחרימו עיתונים שהם ראו. גם עכשיו לא בכל השוק אפשר לחלק עיתונים, והמטפחים הרוסים הזהירו אותי שעלול להיות מצב ששוטרים יעצרו אותי וזה יותר מסוכן בגלל שאני לא מקומית. אבל לא היה בי פחד והחלטתי בכל זאת לחלק במקום אחר. בגלל שידעתי שלא יקרה לי כלום גם לא קרה לי כלום.

כשחילקתי עיתונים במקום הזה ראיתי סיני אחד ונתתי לו עיתון בחיוך והיה לידו מישהו אז נתתי גם לו עיתון בחיוך, ואז ראיתי שזה איש בטחון, אבל לא מחקתי את החיוך והוא חייך חיוך מתוח ולא ידע מה בדיוק לעשות, ואני פניתי ללכת.

למחרת תרגלנו בפארק וחילקנו חומר על השיטה ועל הרדיפה. לאחר מכן הלכנו למקום שנקבע מראש בו היה לנו אישור להבהיר את האמת, וראינו שהמון שוטרים עומדים בעיגול סביב המקום בהבעה לא נעימה. המטפח שתיאם את הפעילות פנה לקצין הממונה עליהם וכולנו התחלנו לשלוח מחשבות נכונות. זה לקח כחצי שעה, ורק אז הקצין הסכים שנערוך את הפעילות, אבל במשך כל הפעילות השוטרים הקיפו אותנו עם הבעה לא נעימה בפניהם.

המצב נראה ממש עוין, וההתנהגות שלהם כלפינו הייתה כמו אל עבריינים. במצב לא פשוט כזה, קשה שהלב יישאר בחמלה. אני זוכרת שבישראל בשעה שעמדנו מול בית השגריר הסיני, גם שם התנהגו אלינו בצורה כזו, חטפו מאתנו את השלטים, צעקו עלינו שנלך ותקפו את המצלמה שתיעדה ואת הצלם. באותו אירוע התווכחנו אתם ושכחנו שאנחנו צריכים להציל גם אותם. גם אני איבדתי שם את העשתונות ולא ידעתי מה לעשות.

במוסקבה, כשהשוטרים היו סביבנו, הם צילמו אותנו מקרוב, וצילמו בווידיאו את התיקים שלנו כאילו שאנחנו עבריינים, ובזמן זה הייתי צריכה לחשוב שאלו אנשים שאני צריכה להציל, לא להיות נגדם.

במצב בו כולם יודעים מה זה פאלון דאפא ושזה טוב, את מי אנחנו צריכים להציל? השוטרים האלו אולי באו מרמות ממש גבוהות, אבל פה הם שכחו את זה בגלל חבית הצביעה האנושית. למה אנחנו צריכים לכעוס עליהם? אנחנו צריכים לפנות אליהם בחמלה, ואם יש לנו שדה של חמלה, כל הסיטואציה עשויה להשתנות בין רגע. לכל מטפח יש דוגמה למצב כזה, שכשהוא התנהג בחמלה האדם שמולו השתנה.

כולנו מטפחים ויש לנו מורה. ב"לימוד הפא בבירת ארה"ב" ב-2007 המורה אומר:

"מלבד מה שאתם כאינדיבידואלים צריכים לעבור ולהקים בדרככם האחרונה לשלמות, מה שהכי חשוב עבורכם והכי משמעותי כרגע זה להציל אנשים. אילולא זה, תנו לי להגיד לכם, הטיפוח שלכם היה כבר מסתיים מזמן."

למה המצב של הסינים השתנה כל כך בכל העולם מאז 1999? לכולנו יש דוגמאות עד כמה בעבר הם היו נתונים להשפעת המק"ס ואיך עכשיו הם מאמינים לנו ופורשים ממנה. למה כלפיהם יש לנו חמלה ואנחנו לא מסתכלים כיצד הם מגיבים? במקרה של סיני אני חושבת "אם עכשיו הוא לא הבין, אז מחר הוא יבין" ואפילו אם הוא יתחיל לצעוק עלי אני בכל זאת רוצה להציל אותו. זה מאד ברור ונקי בראש, אין מחשבות אחרות, אני רוצה להציל אותו ואין זה משנה איך הוא מתנהג, איני כועסת עליו. אם כן, מדוע אין לי מחשבות נקיות כאלו כשאני מול השוטרים, שגם אותם צריך להציל?

הוועידה

במוסקבה יש מתאם שבכל פעם שהוא מסתכל לאחור הוא רואה שעוקבים אחריו. הוועידה הייתה אמורה להתקיים במלון בו התקיימה הוועידה גם בשנה שעברה. בעלי המלון ביחסים טובים עם המטפחים ויודעים על הפאלון דאפא. ביום שקדם לוועידה כבר היינו אמורים להגיע למלון ואנשים רבים שהגיעו מרחבי רוסיה ומכל העולם עמדו עם המזוודות מוכנים לנסיעה למלון, כשלפתע בעל המלון התקשר למתאם והודיע לו שאינו יכול לאפשר את קיום הוועידה במלונו, ובאופן מאד ברור הוא אמר שהתקשרו אליו והורו לו לעשות כך.

המתאם התקשר למקומות אחרים ובכל מקום שהוא הצליח למצוא מקום לוועידה, כעבור מספר דקות התקשרו והודיעו לו שזה מבוטל. היו כמה מקומות כאלה, והבנו שיש ציתות ומעקב גם על הטלפון של המתאם. כבר היה מאוחר ועדיין עמדנו בחוץ עם המזוודות, עד שהוחלט שהמטפחים ממוסקבה ייקחו כל אחד לביתו די הרבה מטפחים אורחים. כל אחד מהם אירח יותר אנשים משדירתו יכלה להכיל. הם דאגו לכולם לאוכל ונהגו כלפיהם בהמון חמלה. חיכינו לראות האם תתקיים הועידה או לא. הם נכנסו ל"טימספיק" וגם שם לא רצו לומר אפילו היכן תתקיים הוועידה. רק אמרו לנסוע ברכבת התחתית ולהגיע למקום בו אוטובוסים ימתינו לנו. עדיין לא ידענו איפה הוועידה, וכבר היה מאוחר בלילה כאשר המטרו אמור להסגר ולא ידענו אם נספיק להגיע. הגענו למקום, וכאשר הגיע אותו מתאם ראינו שאחריו שוב מזדנבים אנשי משטרה ובטחון שעקבו אחריו. חיכינו זמן לא מבוטל לאוטובוס הראשון. בדרך המשטרה עצרה את שני האוטובוסים הראשונים באמצע הדרך ודרשה לבדוק דרכונים. בגלל העיכוב לקח לשני האוטובוסים שש שעות להגיע במקום שעתיים, ובילינו את כל הלילה בנסיעה ובעיכוב הזה. הגענו למלון רק בשעות הבוקר.

המתרגלים שהמתינו לאוטובוס השלישי חיכו כל הלילה בקור, ורק בבוקר הוא הגיע ואסף אותם. בדרך לא עצרו אותו והוא הצליח להגיע תוך שעתיים.

היו לנו שעה וחצי-שעתיים לישון, אבל בבוקר כולם היו עם חיוך, וכולם נראו מצוין, עם בגדים מכובדים, כי הייתה ועידה!

תרגלנו, הלכנו לאכול ארוחת בוקר והיו כאלה שהלכו לאולם לסדר אותו. התחלנו את הוועידה לקראת שעות הצהריים. היה מאד מכובד ומאד יפה: בהתחלה שלחנו מחשבות, ואחריהן התחילו שיתופי ההתנסויות. אני הייתי הראשונה. ככה הוקראו מספר התנסויות, ואז פתאום עלה בלש פדראלי על הבמה ועצר את המתרגל שהקריא באותו רגע התנסות. חשבתי לעצמי: "מה פתאום הוא עולה על הבמה ומפסיק את הוועידה שלנו?" בתוך ההפתעה לא הייתה לי חמלה בלב כלפיו, לא חשבתי מה יהיה עליו ומה יהיה אתו. עם לב כזה לא יכולתי להציל אותו, ועכשיו אני מצטערת בפני המורה, כי לא נהגתי לפי הנדרים שלי. הבלש אמר שכולם צריכים למסור את הדרכונים שלהם, כי לא כולנו הספקנו לעשות צ'ק-אין במלון. אף אחד לא הסכים למסור לו את הדרכון והחלטנו שאנחנו לא נותנים לו. היו שם אנשים מהתחום המשפטי והם יצאו אתו, ואנחנו המשכנו לערוך את הוועידה שלנו.

כשיצאנו להפסקת ארוחת הצהריים ביקשו שכל מי שלא נרשם ייגש לדלפק המלון כדי להירשם. גם אני הלכתי לשם ונדרשתי למלא טפסים. היו שם בלשים פדראליים בכמות שלא נראתה הגיונית. הלכתי לחדר להביא את הדרכון, ובדרך פגשתי מטפחת אמריקנית שאמרה לי שמוטב שלא אמסור את הדרכון כיוון שהם מצלמים אותו ומכניסים את הפרטים לרשימה שחורה, ואז לא אוכל יותר להיכנס לרוסיה, כמו שקרה עם מטפחים אחרים מאוקראינה. יש דוגמאות רבות למקרים כאלו.

לא רצינו לאבד את זכותנו להגיע לוועידות או לבקר ברוסיה, לכן התארגנו במהירות שלוש מטפחות ויצאנו מייד מהמלון. יצאנו ללא המזוודות וחיכינו באוטו עד שמישהו הביא לנו את המזוודות. ואז יצאנו משם במהירות.

אני רוצה להעביר את המסר שכל פעם שמישהו מתנפל עלי, שלא אחשוב על עצמי אלא על האדם שצריך להציל, שלא אלך אחרי ההחזקות שלי. היו שם מקרים רבים בהם התנפלו עלינו באגרסיביות, ולא הצלחתי להפוך את המצב. בעתיד אני רוצה ללמוד כמה שיותר את הפא ולשלוח כמה שיותר מחשבות נכונות כדי שהלב שלי יהיה כמה שיותר בחמלה, כדי שאוכל להציל אנשים.

תודה רבה לכולם, ובבקשה היו עם חמלה להבנות ששיתפתי.

---