התנסויות הטיפוח שלי בעבודת הדאפא

(Minghui.org)

ברכות, המורה המכובד! ברכות מתרגלים עמיתים!

התוודעתי לפא בחודש נובמבר 2001, אבל לא הייתי חרוצה וכמעט ולא דבקתי בשיטה. כשנכחתי בשיתוף התנסויות בוועידה בהונג קונג בשנת 2003, הבחנתי שאפילו תלמידים צעירים הצליחו לצטט את הונג יין באופן שוטף. הבנתי מהם ההחסרות והליקויים שלי. החל מאותם ימים התחלתי ללמוד עוד יותר את הפא ואימתתי את הפא בצורה חיובית.

אני עובדת כעצמאית ואין לי מחויבויות משפחתיות. לפיכך, אני מסוגלת להקדיש עצמי לגמרי לאימות הפא. כל פרויקט שהזדקק לי, הייתי משתתפת בו. במהלך אותה תקופה גיליתי שהבהרת האמת היא גם תהליך של טיפוח ושיפור. לדוגמה, האופי התחרותי שלי הגיח כשהבהרתי את האמת בטלפון או באינטרנט, או כאשר אדם שאינו יודע את האמת פגע בי מילולית. לבסוף לא משנה כמה האנשים היו פוגעים בי, הייתי מסוגלת בשלווה לבקש מהם לא לכעוס, והייתי מבהירה להם את האמת במחשבה רצינית. על-אף שעשיתי עבודת דאפא רבה, נשארתי בעיקר בבית באותם ימים.

מייד לאחר שהתפרסמו "תשעת הדיונים אודות המפלגה הקומוניסטית", הבנתי את חשיבותם. במטרה לחשוף את עריצות המפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס) פניתי למקומות רבים כדי לאסוף חתימות. נסעתי לערים שונות, לסופרמרקטים, לבתי ספר ואפילו הגעתי לאזור הר ג'יו-פן כדי לאסוף חתימות. במזג אויר גרוע, רוח, שמש צורבת או גשם, תמיד אני נבחנת בתשוקתי לנוחות. עברתי פעמים רבות את תהליך הבחירה בין המחשבות האנושיות, לאלוהיות.

ביוני 2005, התחלתי לפעול כמתאמת וארגנתי פעילויות שונות של הבהרת האמת שנועדו לחשוף את הרדיפה כגון מצגת עינויים, תערוכת האמנות "אמת-חמלה-סובלנות" וערב הדלקת נרות. כל זאת, במטרה לחשוף את פשעה של המק"ס בקצירת האיברים ממתרגלי פאלון גונג חיים. הבדלים בהבנות במהלך פעילויות אלה גרמו לנו להיתקל במספר קונפליקטים. בסופו של דבר, כולנו הבנו והיינו סובלניים אחד כלפי השני והגענו לקונצנזוס, מה שהוביל לתוצאות חיוביות באימות הפא.

בספטמבר 2006 נטלתי על עצמי עבודה במשרד האפוק טיימס המקומי, ומלאתי מספר תפקידים ובתוכם כתבת, אשת מכירות, הפצת העיתון ואיסוף כספים. על-אף שהבנתי שהבמה ערוכה עבור הפא, עדיין התלוננתי והרגשתי כמו קורבן בכל פעם שהייתי צריכה לצאת ולקדם את עיתון האפוק טיימס בעירייה או לסוחרים ולתושבים. הזיכרון הכי בהיר אצלי היה מקרה בו אישה העוסקת בחלוקה (לא מתרגלת) טעתה לגבי וחשבה שאני גנבת הגונבת את העיתון. היא פגעה בי מילולית בפומבי במשך כחצי שעה. על-אף שהפגיעה הזאת לא הייתה מוצדקת, בסופו של דבר הבנתי שהיה עלי לקדם את פניה בתחילה ורק אז לקחת את העיתונים משם. בנוסף, אלה האחראים במשרד העיתון, לא השאירו לה הודעה מוקדמת, מה שהשאיר אותה בהרגשה של חוסר כבוד. אחר-כך היא כל כך כעסה, שהיא החליטה לבטל את החוזה שלה ולא עזרה לנו יותר בחלוקת העיתון. לא הייתה לי ברירה אלא למסור אותו בעצמי. זה לקח לי כשעתיים עד שלוש שעות למסור את העיתונים לשני לקוחות בלבד. כמה זמן היה לוקח לי לסיים את מסירת העיתון ליותר ממאה לקוחות?

צלצלתי לאותה אישה שעסקה בהפצת העיתון, הלכתי למשרדה באופן אישי כדי להתנצל, ואמרתי שאני מקווה שהיא תוכל להמשיך לעזור בהפצת העיתון עבורנו. היא עדיין לא הסכימה ואמרה בבוטות: "מעתה ואילך, אף אחד לא יעזור לכם להפיץ את העיתון". היא הייתה ממונה על המפיצים, ולכן מפיצים אחרים לא העזו לעזור לנו. (המפיצים האלה לא שייכים לאפוק טיימס).

מעולם לא נאלצתי להתמודד עם צער כה גדול. לא יכולתי לישון במשך שבוע ולעתים קרובות הייתי בוכה. כשהייתי על סף ייאוש, הבהרתי את האמת למפיץ אחר. הוא הבין את המטרה שלנו בפרסום העיתון ועזר לנו באופן פעיל בהפצתו. התחלתי לחוש הקלה. התקרית הזאת עזרה לי להבין שגם אם אנחנו נוטים לטעות בתוך חברת האנשים הרגילים, זה לא צירוף מקרים שאנחנו פוגשים סוגים שונים של אנשים שבוחנים אותנו. בגלל שגערו בנו והעליבו אותנו, אנחנו יכולים לשפר במהירות את השין-שינג שלנו באמצעות סבל.

כמובן שהיו לי גם היתקלויות יותר משביעות רצון. אחת הלקוחות הייתה כלה מסין שהתגוררה בטייוואן שנים רבות. היא מאוד אהבה את האפוק טיימס. כשהזכרתי את עזיבת המק"ס היא הסתכלה סביב ונראתה מפוחדת למדי. מאוחר יותר, מתרגלת אחת עזרה לה להתגבר על הפחד שלה וסייעה לה לעזוב את המק"ס. כיום היא עוזרת לעתים קרובות לקרוביה ולחבריה מסין לעזוב את המק"ס ואת ארגוניה. היא הפכה לאיש קשר בנושא עזיבת המק"ס.

בחודש ספטמבר האחרון עבדתי במחלקת ההפצה של אפוק טיימס והיה עלי לנסוע לטאי-פיי לעבוד. לקח לי שלוש שעות לנסוע הלוך וחזור בכול יום. ההתנגדות שלי לסבל הגיחה לעתים קרובות. כשפסעתי צעד אחד מחוץ לתחנת הרכבת המהירה חשבתי: "מדוע אני מבזבזת זמן כה רב על סבל?" כשצעדתי את הצעד הבא, חשבתי בדיוק להפך: "האם אני לא רוצה לאמת את הפא? האם אני לא רוצה להציע הצלה ליצורים החיים? זה שום דבר לסבול". התגברתי. אולם, בגלל הבדלים בהבנות, קרו קונפליקטים ביני לבין מתרגלים במשרד האפוק טיימס. בסוף, הבנתי שלא משנה כמה דעות יש לי, עלי לשחרר אותן. בנוסף, תיקנתי את יחסיי עם כל הגוף האחד של המתרגלים, כיוון שרציתי לצעוד בנתיב שהמורה מתכנן.

ב-29 ביוני בשנה שעברה חתמתי על השתתפות במצעד בהונג קונג. מספר רב של מתרגלים הוחזרו בחזרה לטייוואן או עוכבו על-ידי חברת התעופה של טייוואן. בערך כ-50 מתרגלים נעצרו במחלקת ההגירה בהונג קונג. ב-30 ביוני מספר מתרגלים תרגלו את התרגילים וחלק הציגו שלט והבהירו את העובדות לאנשים. ביקשנו שהמתרגלים העצורים ישוחררו. היו לנו מחשבות נכונות חזקות ויצרנו גוף יציב, כך שהמשטרה בשדה התעופה והשוטרים החמושים, לא העזו להתקרב אלינו.

התפזרנו כדי לנוח בערב ההוא. השוטרים החלו את הסיבוב שלהם, כאילו הם עומדים בפני אויבים. בבוקר ה-1 ביולי, הם העבירו כ-200 שוטרים נוספים לשדה התעופה וביניהם שוטרים חמושים ואחרים כדי להקיף אותנו. פחדתי.

כדי לסלק את הפחד החלטתי לשיר: "פאלון דאפא הוא טוב" קולי רעד, בגלל שהפחד גבר עלי. שישה שוטרים עצרו לבסוף מתרגל אחד. הם הרימו, גררו והשתמשו באמצעים שונים אחרים כדי לעצור אותנו, מה שגרם לתקרית פרועה. הם משכו אותי, תוך נקיעת הקרסוליים שלי. שתיהן התנפחו.

לאחר שחזרנו לטייוואן, בכול פעם שזזתי, הרגשתי כאב בלתי נסבל. נפגעתי בצורה כל כך חמורה, שלקח לי מספר דקות לצעוד צעדים ספורים. בבוקר המחרת אמרתי לאחד המתרגלים שאיני יכולה ללכת למשרד העיתון לעבוד, בגלל הפגיעה החמורה ברגליי. להפתעתי, המתרגל הגיע עם מכוניתו והסיע אותי לעבודה. לא הייתה לי ברירה אלא ללכת לעבודה. לאחר שהגעתי למשרד העיתון, העמדתי פנים כאילו יש לי מחשבות נכונות חזקות וכיסיתי על הפחד שלי ובכך שאימתתי את עצמי. סיפרתי על מה שקרה למתרגלים אחרים כאילו זה היה שום דבר, כאשר למעשה, לא הייתי כל כך רגועה.

מתרגלים רבים שעבדו בעיתון נשארו לעבוד רק לזמן קצר, בגלל שהתפוצה שלנו לא גדלה וקונפליקטים רבים התעוררו בין המתרגלים. מתרגל אחד צלצל אלי ואמר: "את עובדת מזה שנה במחלקת ההפצה אבל התפוצה לא גדלה. כמה זמן תמשיכי לעבוד במחלקה הזאת?" הוא אמר זאת ללא מחשבה, אבל שמתי לב לכך. הדברים שאמר טלטלו אותי עמוקות. חשבתי לעצמי: "אם תפוצת העיתון לא גדלה האם אני לא צריכה לקחת את האשמה ולהתפטר?" זמן מה לאחר מכן, כשהשתתפתי בקבוצת לימוד פא, מתרגל אחד הזכיר שמתרגלים בצפון אמריקה אינם מסכימים עם השינויים התדירים בצוות האפוק טיימס בטייוואן. הם חשבו שתלמידי דאפא אינם צריכים ללכת בדרכים עקיפות כשהם נתקלים בקשיים. כששמעתי זאת, הבנתי שאסור לי להתייחס לבעיות בטיפוח עם מחשבה אנושית. כתוצאה מכך, החלטתי לעמוד בפני הקשיים ולמלא את שבועתי ואת שליחותי.

בנוגע לכיצד להתייחס למתאמים שעושים שגיאות. המורה אמר לנו:

"אם הוא מסולק בגלל שעשה שגיאה, ואז האדם הבא [שמוצב בתפקיד מיד] יסולק כי גם הוא יעשה שגיאות, אז זה לא מה שאני רוצה. אני רוצה לחשל אותו ולעשות אותו בשל. במילים אחרות, האם זה היה עובד אם כשאתה, תלמיד דאפא, היית עושה שגיאה לא הייתי מרשה לך להיות תלמיד דאפא והייתי מחליף אותך במישהו אחר? (התלמידים צוחקים) ואם כשהאדם הזה היה עושה שגיאה הוא לא היה מורשה לו להיות תלמיד דאפא, והיינו מחליפים אותו באחר – האם זה יעבוד? בעיות חייבות לצוץ בתהליך של טיפוח, וכאשר הן עולות, הדבר החשוב הוא איך כל אחד עוזר לו, עם רצון טוב, להשתנות לטובה, ולא להתייחס אליו כחייב בדין וחשבון כלשהו או לבקר אותו". ("לימוד הפא בוועידת 2007 בניו יורק"- שאלות ותשובות)

הבנתי שהמתרגלים שלוקחים חלק באפוק טיימס רוצים לעשות את עבודתם היטב. על-אף שהם עובדים קשה, בעומדם מול מחסור במשאבי כוח אדם, משאבים חומרים ומשאבים כספיים, קשה לראות מייד את הההשפעות של העבודה. אם כולנו נוכל להיות יותר מתחשבים ופחות ביקורתיים, נצליח להימנע מחילופי כוח אדם, נשתפר עוד ועוד, ונהפוך לבשלים בכך שנהיה יותר מתונים.

תודה לך המורה! תודה לכולם!