אני מתרגל דאפא שקיבל את הפא ב-1996, אך לא התמדתי. כשקיבלתי את הפא לראשונה, הייתי צעיר וחיפשתי מה לעשות עם חיי. כשהגעתי ל"בית הספר לביטחון הציבור" נעשיתי זחוח בלימוד הפא ובטיפוח. לפני ה- 20 ביולי 1999, לימוד הפא שלי היה מאוד שטחי לכן, אחרי ה- 20 ביולי, האמנתי להשמצות המרושעות של המפלגה המרושעת. הייתי מבולבל, תעיתי, ואפילו הפסקתי לטפח. בתקופה זו, הכאב בחיים ללא הדאפא הוא בלתי ניתן לתיאור. התחלתי לעשן ולשתות שוב, אפילו גרוע יותר מבעבר. שתיתי פעמיים ביום ולא רציתי אף פעם להיות מפוכח. לעתים חלמתי על מוות. הסתובבתי כעיוור ולא ידעתי לאן אני הולך, כאילו הצליפו בי בשוט בלתי נראה. בעזרתם של תלמידי דאפא שוב חזרתי למאמרים החדשים של המורה, וטבלתי שוב בחמלתו העצומה. ההוקרה שחשתי מעמקי לבי הגיעה לעתים קרובות עד דמעות.

בשנים האחרונות מעדתי והתנדנדתי בניסיון ללכת בדרך תיקון הפא. ייסדתי בהדרגה אתר קטן להכנת חומר כתוב ל"הבהרת אמת" בבית. התחלתי לערוך סרטי וידיאו ולספק תקליטורי CD וחומרים אחרים למתרגלים עמיתים. אך בעודי מדבר על שלושת הפרישות פנים מול פנים עם אנשים, לא שחררתי עדיין לחלוטין את הפחד. זה היה כך עד לפני כמה ימים, עד שקרה בעבודה מקרה שטלטל את נפשי והרגשתי עמוקות את מאמציו המדוקדקים של המורה ואת הדחיפות בהצלת אנשים.

איש קשיש נכנס למשרד "ביטחון הציבור" בו אני עובד. הייתה לו מטרייה שבורה ביד אחת ושערו הלבן היה סתור. היה קר מאוד באותו יום ובגדיו המלוכלכים היו תלויים עליו. הוא החל להכות על שולחן הכתיבה עם המטרייה שלו וצעק בקול: 'מי כאן האחראי? באתי למצוא את המנהיגים שלכם כדי לקבל אישור שאני פורש מהמפלגה, אני רוצה לפרוש מהמפלגה הקומוניסטית!" אחרי שהוא צעק הוא התחיל להכות על פניו. בהיתי בו במבט קפוא כשהוא התחיל להסתובב במשרד. הקולגות שלי בעבודה אמרו "הוא פנסיונר זקן. הוא כבר בן 80, ודעתו אינה צלולה. המוח שלו 'גמור'. היום האמת היא שזה נחשב ליום טוב. הוא בדרך כלל נושא איתו מקל ומכה בו את כל מי שהוא רק רואה. כל היום כולו הוא צועק 'פירשו מהמפלגה'".

הייתי חסר מנוחה זמן רב לאחר שבהיתי בגבו של האיש הזקן כשיצא משם באותו יום. הייתי נחוש בחשאי לעזור לו. בימים שלאחר מכן, האיש הזקן התחיל להגיע כל יום למשרדי. כשעמדתי פנים אל פנים מולו במדי שוטר, פחד ובלבול חתמו את פי. יכולתי רק לומר מילים מתחשבות, אך לא יכולתי להבהיר לו את האמת. לבסוף הוא הגיע כבר פחות.

לפני כמה ימים האיש הזקן הגיע שוב. כשהוא דרש בצעקות אישור לפרישה מהמפלגה הקומוניסטית, אמרתי לעצמי שאני לא יכול לאבד את ההזדמנות הזו שוב. אמרתי לו ברוגע "אדוני הקשיש, אתה מבקש מהם אישור לפרישה מהמפלגה, האם אתה באמת חושב שהם יכולים לתת לך אישור?" הוא נרגע.

לפתע, לא הרגשתי פחד או מחסום. אמרתי לאיש הקשיש "פרישה מהמפלגה תלויה רק בך. אם אתה רוצה לפרוש מהמפלגה מעומק לבך, אז למעשה כבר עשית זאת. אני גם יכול לעזור לך להצהיר על כך בפומבי אם אתה רוצה".

בשיחה מאוחרת יותר ישבנו והוא מלמל בפני את שמו, הכינוי שלו, גילו וכיצד הוא מאיית את שמו בפרוטרוט. הקולגות שלי לעבודה התבוננו בנו מרחוק. באותו רגע לבי נמלא חמלה. רכנתי לאוזנו של האיש הזקן ואמרתי בקול "אדון זקן, זכור תמיד שהפאלון דאפא הוא טוב, ש"אמת-חמלה-סבלנות" זה טוב! אם תזכור את זה, צפוי לך הגורל הטוב ביותר!".

לאחר ששמע את דבריי הוא חייך ודמעות זלגו על פניו. הוא הסתכל אל המרחק ונראה שהוא מרוכז במשהו, ואמר שוב ושוב "אה, יפה! יפה!' באותו ערב, שלחתי את הצהרת הפרישה מהמפלגה של האיש הקשיש, אל אתר הפרישה באינטרנט.

ביום למחרת פגשתי את בנו של האיש הקשיש. שאלתי אותו "מה שלום אביך?" הוא ענה "הוא הרבה יותר יציב כעת. רק עזרתי לו להתרחץ. הוא לא גורם יותר להפרעות". ביום השלישי האיש הקשיש נפטר בשלווה.

המקרה הזה הותיר בי רושם עמוק למשך זמן רב. המורה החומל תכנן לאיש הקשיש לבוא ולפגוש אותי בשלב באחרון ביותר של חייו, ואפשר לו לשמוע מילות ברכה ולהצהיר בפומבי על פרישתו מהמפלגה, ובו בזמן סייע לי לטפח את ההחזקה שלי לפחד. האיש הקשיש יכול היה לפרוש מהמפלגה המרושעת ולהבין שהדאפא הוא טוב שלושה ימים בלבד לפני מותו. כמה מאמץ היה צריך להשקיע הצד היודע שלו, וכמה מצוקות הוא נשא כדי לזכות בהזדמנות הזו? ואם לא הייתי אוחז בהזדמנות הזו, כמה דברים היו אובדים? הרגשתי עמוקות את הנטל הכבד שנושא תלמיד דאפא של תקופת תיקון הפא על כתפיו. בשלושת הימים שלאחר שליחת הצהרתו של האיש, ולפני פטירתו, הבנתי בצורה עמוקה את דחיפות הזמן.

הדברים האמורים הם מעט מהדברים שהבנתי מהתנסות זו. אנא ציינו בחמלה כל דבר שאינו מתאים לדרישות הדאפא.

לסיום, בואו נזכר בדברים שכתב המורה ב"הניחו את הלב האנושי, הצילו את אנשי העולם":

"כתלמיד דאפא בתקופת תיקון הפא, השחרור האישי אינו המטרה של הטיפוח-תרגול. כשבאתם, הצלת יצורים חיים הייתה השאיפה הכבירה שלכם והאחריות והיעוד שההיסטוריה העניקה לכם במהלך תיקון הפא. לכן כמות גדולה של יצורים חיים הפכה ליעדים שלכם להצלה. תלמידי דאפא, אין לפספס את האחריות האדירה שהוענקה לכם במהלך תיקון הפא, ועל אחת כמה וכמה אין לאכזב את היצורים החיים האלה. אתם כבר התקווה היחידה ליכולתם או חוסר יכולתם להיכנס לעתיד. לכן על כל תלמידי הדאפא, המתרגלים החדשים והותיקים לפעול ולהתחיל באופן מקיף להבהיר את האמת."