הילדים שלנו הם מראה של הטיפוח שלנו

(Minghui.org)

בני החל לקרוא את "ג'ואן פאלון" כשהיה בן חמש. הוא קרא פסקה או שתיים ביום או אפילו שלוש או ארבע פסקאות בימים שבהם השין-שינג שלו היה טוב. כיום הוא כמעט בן שש והוא כבר יכול לזהות את כל הסימניות בספר. הוא למד את הסימניות מתוך הקריאה בספר, אפילו כשהיה בן שלוש, אשתי הצביעה לו על הסימניות וקראה בפניו. כיום, כל ערב שלושתנו קוראים ביחד שלושה או ארבעה עמודים מ"ג'ואן פאלון" ולומדים בעל-פה שני שירים מהונג יין. כמו כן, בני עוקב אחר התרגילים עם הוראות המורה בווידיאו ועושה את כל תרגילי העמידה בכל אחד מהימים שני עד שישי. בסופי השבוע הוא מתרגל את תרגיל הישיבה במשך 30-20 דקות.

בהשוואה לשנה קודם לכן, לבני יש הבנה טובה יותר של עקרונות הפא והוא הפך נחוש בטיפוח שלו. הוא גם עושה את שלושת הדברים שהמורה דורש מאיתנו. אבל ככל שהוא גדל, מחשבתו הופכת למסובכת יותר. בגן שלו הוא סיגל לעצמו כמה התנהגויות רעות ולפעמים הוא קצר רוח למדי. כשטבעו הדמוני משתלט הוא אינו מראה כבוד רב לדאפא. הוא מתרגז ומכה על השולחן כשאנחנו מזכירים לו לשבת כראוי ולתרגל כהלכה. במשך זמן ממושך לא ידענו מה לעשות. או שהיינו צועקים עליו, או שהיינו מכים אותו או שהתייאשנו ממנו, ועל כל אלו אנחנו יודעים שזו טעות.

שאלנו את עצמנו: "כשאנחנו חושבים שבננו אינו פועל כהלכה, האם אנחנו בוחנים זאת מנקודות המבט שלנו עצמנו? האם אנחנו עצמנו פועלים בהתאם לפא? כיצד המורה מתייחס אלינו כשיש לנו החזקות חזקות? האם היה זה עונש חמור או שמא החמלה הנדיבה שגרמה לנו לבכות והניעה אותנו להתקדם ביתר חריצות?" למעשה בני היה מסוגל לסיים את חמשת התרגילים בביתם של מתרגלים אחרים. חשבתי על כך רבות וגיליתי שמצבו של בני הוא השתקפות של ההחזקות שלי. כשמחשבתי טהורה, בני הופך למתרגל טוב מאוד.

1. אמונה במורה

סבתו של בני התנגדה לכך שהוא יתרגל את התרגילים. היא פחדה שבעקבות מנטליות ההתפארות של בני, הוא יאמר בבית ספר משהו שאסור לו לומר ויגרום לצרות. ברגע שהיא ראתה אותו מתרגל או לומד את הפא, היא הייתה מבקשת ממנו לעשות דבר מה אחר. לפעמים היא החמירה עמו מאוד ולכן בני נהג לסגור את הדלת בשעה שהיה מתרגל. כשסבתו הייתה נכנסת לחדר הוא היה מפסיק. מאוחר יותר שאלתי אותו: "כשפחדת, האם חשבת על המורה?" הוא ענה ששכח. ימים ספורים לאחר מכן הוא שוב עשה זאת. הזכרתי לו לקרוא לעזרתו של המורה. הוא ענה שאינו בטוח אם זה יעזור. אחזתי בידו ואמרתי: "איך אתה יודע שזה לא יעזור אם כלל לא ניסית?" הוא הסכים לנסות בפעם הבאה, אבל הוא רצה שאהיה נוכח.

יום אחד כשתרגל, הדלת נפתחה בפתאומיות. בני הסתכל עלי עם מבט מפוחד בעיניו וסבתו עמדה בפתח הדלת. אותתי לו להמשיך והיא נגשה אליו ועמדה מאחוריו. רגליו רעדו והוא עמד להוריד את זרועותיו. הוא פנה להביט בי. הזכרתי לו לקרוא לעזרתו של המורה. לאחר מכן הוא עמד זקוף ונינוח. סבתו לא התרגזה וחייכה: "או, אתה אכן דבק במטרה. לא אטריד אותך יותר. המשך לתרגל". בני התרגש מאוד. הוא הצליח להבין מה המשמעות של אמונה במורה.

סבתו של בני היא רופאה. כשהיה חולה היא חשבה שעליו לקחת תרופות. בכל פעם שתקפה אותו קארמת המחלה, אשתי ואני שלחתנו מחשבות נכונות כדי לנקות את ההפרעה. כשלא הייתה לכך השפעה מיידית, סבתו הייתה מאלצת אותו לקחת תרופה, כשהיא משתמשת בממתקים ובצעצועים כפיתוי, או מפחידה ומאיימת שלא תיקח אותו החוצה לשחק. בני היה שומע בקולה ואומר שהממתקים של סבתא טעימים. שוחחנו איתו על הנושא וביקשנו ממנו לחשוב מהו טיפוח אמיתי ומה משמעות המחלה לגבי מטפחים והזכרנו לו לזכור את המורה כשסבתו מפעילה עליו לחצים.

ביום השני הוא אמר לסבתו שהוא אינו חולה ובאותו זמן הוא חשב על המורה. הסבתא לא התעקשה יותר והתקרית הזאת הגבירה עוד יותר את אמונתו במורה.

לפני ימים אחדים בני היה לבדו בבית כשהייתה הפסקת חשמל. כשהגענו הביתה הוא סיפר לנו בהתרגשות שהמורה העמיד אותו במבחן כשגרם לו להיות לבד בחדר חשוך. הוא סיפר שלא פחד כיוון שחשב על המורה. האמונה במורה השתרשה ביציבות בליבו.

אנחנו חושבים שכל מה שקרה לבננו קשור לטיפוח שלנו. היו לנו הרבה ויכוחים עם אמי בנושאים האלה במשך זמן ממושך. כשאנחנו מסוגלים להיות שלווים, ולבני יכולה להיות אמונה נחושה, כל ההפרעות נעלמות. זהו ממש מקרה של

"הטיפוח תלוי במאמציו של האדם בשעה שהשינוי של הגונג נעשה על ידי המאסטר" ("ג'ואן פאלון")

2. לימוד הפא

בננו לומד אתנו את הפא במשך למעלה מחודשיים. בתחילה הוא היה פונה לתמונתו של המורה בהא-שי לפני שהיינו מתחילים בלימוד, והוא היה קשוב מאוד בקריאת הפא. כעבור זמן מה, הוא החל להתרשל. הוא הפנה את תשומת לבו רק כשהוא הקריא וכשאחרים קראו דעתו התפזרה. הוא התרגז כשהזכרנו לו להישאר מרוכז. בזבזנו על זה זמן רב, מה שגרם לתסכול. יום אחד ניסיתי להירגע ובאמת להתבונן פנימה כדי לראות מה מציק לנו. תהיתי אם אנחנו רואים בגידול מתרגל צעיר כעוד אחת מהמשימות שלנו. ברגע שהשלמנו את המשימה של ללמד אותו את הפא, שלחנו אותו לישון כדי שנוכל לעשות דברים אחרים. האנוכיות שלנו השתקפה בכך שהוא התרכז רק כשקרא בעצמו.

3. ייצור חומרי מידע להבהרת האמת

בעבר ייצרנו חומרי הבהרת אמת כשבני ישן, כיוון שפחדנו שהוא יספר לאחרים מה אנחנו עושים. כתוצאה מכך היינו מוגבלים מאוד. מתרגל עמית הציע לנו שנעבוד על זה ביחד עם בננו. בננו היה מאושר כל כך כשהזמנו אותו להצטרף אלינו, אז ביקשנו ממנו להודות למורה על כך. זה היה הדבר המרגש ביותר עבורו לעשות, אפילו מרגש יותר מלצפות בסרטי הנפשה או מלשחק במחשב. הוא הפך מומחה לצריבת דיסקים. הוא היה עושה זאת תוך שהוא שר שירי דאפא. כשעבד הוא היה נחמד מאוד וטהור.

לאחרונה הוא פחות מקפיד. בכל פעם שיש לו זמן הוא צופה בדי.וי.די לילדים או שהוא משחק במחשב והוא אינו רוצה לעזור בייצור חומרי הסברה. הבנתי שאיני פועל היטב בטיפוח שלי. כמות אדירה של הפרעות מנעה ממני להפנות לו תשומת לב. לפעמים אני מאלץ אותו לסגור את תכנית הטלוויזיה לילדים בה הוא צפה אז הוא הופך למרדן. לא באמת הקדשנו לו מספיק זמן. הוא היה כל כך מאושר שישבנו איתו הלכה למעשה לקרוא ביחד, להרכיב פזלים, לספר סיפורים ביחד איתו, אבל לא יכולנו לעשות זאת לעיתים תכופות מדי. המשכנו לומר לו: "אתה מתרגל קטן ואתה שונה מילדים אחרים. אין לנו זמן רב לשחק איתך אבל עליך לשחרר את ההחזקות שלך למשחקים". הוא היה מסכים אבל עדיין רצה לשחק עוד קצת.

כשהוא התנהג שלא כהלכה, הייתה לנו נטייה לנזוף בו, להכות אותו או לשלוח מחשבות נכונות חזקות. זה עבד בחלק מהמקרים. אבל לפעמים התוצאה של זה הייתה אפילו הפוכה. באותן פעמים שכחנו לטפח את עצמנו. שכחנו ש-

"כמתרגל, הדבר הראשון שעליך לעשות הוא להיות מסוגל לא להשיב מלחמה כשמכים או מקללים אותך - עליך להתאפק. אחרת, איזה סוג של מטפח תהיה"? ("ג'ואן פאלון"- הרצאה תשיעית)

כשאנחנו רוצים רק לשנות את האחרים במקום את עצמנו, זהו ביטוי של יצורי היקום הישן, שאותו עלינו לתקן. יש גם רגשנות שמעורבת בכך: "אתה הבן שלי. גידלתי אותך ולטובתך אני דוחף אותך ללמוד את הפא ולתרגל. אתה צריך להקשיב לי". חשבו על מה שהמורה עושה עבורנו וחשבו על החמלה שלו. חשבו על מה שהמורה אמר:

"אני אומר לעתים קרובות שאם כל מה שאדם רוצה הוא לטובת האחרים בלי שום מוטיבציה או הבנה אישית, מה שהוא יגיד יגרום לאדם השני לבכות. אני לא רק לימדתי אתכם את הדאפא, השארתי לכם גם את ההתנהגות שלי. בזמן העבודה, בנוסף להיגיון, טון הדיבור וטוב-לב יכולים לשנות אל לב האדם. ואילו באמצעות פקודות לעולם לא יכולים להשיג זאת!" ("יסודות להתקדמות במרץ I"- "צלילות הדעת").

אנחנו חייבים להתעורר ולטפח את עצמנו בהקשר של האופן בו אנחנו מתייחסים לילדים שלנו. כשהילדים אינם מתנהגים כהלכה וגורמים לנו לחוסר נוחות, עלינו לגלות מה גורם ללבבותינו לזוז ועלינו להרגיע את עצמנו. עלינו לתקשר עם ילדינו לעתים קרובות יותר ולעודד אותם להצביע בפנינו מה עשינו באופן שאינו הולם. כשאנחנו יכולים להתרומם בפא ההתנהגות של ילדינו טובה בדרך כלל.

אלה הן ההתנסויות האישיות שלי בטיפוח. אנא ציינו בנדיבות כל דבר שאינו הולם.