מדוע לא הצלחתי להתרכז כשלמדתי את הפא

(Minghui.org)

אתמול דנתי בסוגיה של לימוד הפא ללא מחשבה מרוכזת ולימוד הפא רק כדי לצאת ידי חובה. המתרגלים העמיתים ששיתפתי אתם אמרו דברי טעם ודבריהם השאירו עלי רושם עמוק. לאחרונה מצב הטיפוח שלי לא היה במיטבו, והייתי שקוע רוב הזמן בעניינים שגרתיים, כך שלא הצלחתי להשתתף בלימוד הפא הקבוצתי. הסתכלתי פנימה לבדוק מדוע אני לא מצליח להתרכז כשאני לומד את הפא ולמה אני עושה זאת כדי לצאת ידי חובה. דנתי בנושא זה עם מתרגלים עמיתים.

קודם כל, לא תפסתי ברציונליות את האפקטיביות, את כובד הראש, את הדרת הקדושה ואת גדולתו של הדאפא. מה שהמאסטר העביר לנו הוא החוק הבסיסי ביותר של היקום, שאת גדולתו לא ניתן לתאר בשפה אנושית. מה שהמאסטר העביר לנו הוא רק חלק קטן מהחוק הגדול של היקום, ומה שאנחנו יכולים לזהות גם הוא רק חלק זעיר.

אם כן מדוע מופיעה התופעה הזאת שבלימוד הפא אנחנו רק יוצאים ידי חובה מבלי להבין את המשמעות? משום שההבנה של הפא נשארת עדיין ברמה התפיסתית, ברמה של אנשים רגילים - שבה אנחנו מרגישים שהדאפא הוא טוב, שאנחנו מטפחים גוף בריא, משנים את החשיבה שלנו, משנים את המשפחות שלנו, ומשווים את עצמנו עם מה שהיינו בעבר. אנחנו מרגישים שבהשוואה לאנשים רגילים אנחנו ברי מזל. אבל אם נחשוב על זה בהיגיון, מה הוא הדאפא אחרי הכול? מדוע הוא יכול להתפשט באופן כל כך נרחב בתקופה ההיסטורית הזאת? אילו קשרים יש לו עם העבר, עם ההווה ועם העתיד? אילו קשרים יש לו אתנו עצמנו ועם כל החיים שביקום? מדוע אנחנו עצמנו יכולים להיכנס לתוך השער ולטפח בדאפא? מהי החשיבות עכשיו, לאחר שנכנסנו? מדוע המאסטר נתן לנו את התואר "תלמידי הדאפא של תקופת תיקון הפא" ואיזה קשרים יש לזה עם "תלמידי הדאפא בתקופה שבה הפא מתקן את העולם האנושי" ועם צורות אחרות של טיפוח? יש עוד שאלות רבות כאלו. גיליתי שכל הנושאים האלה לא היו לי ברורים.

מזה הוארתי לזאת שמשמעותה של הבנה תפיסתית היא להישאר בהבנה שטחית של הדברים. זה לא להיות מסוגל לזהות את מהות הדברים. הבנה רציונלית היא הדרך היחידה להבין את המהות האמיתית של הדברים, ורק בדרך זו אנחנו יכולים באמת להשתפר ולהיטמע בפא. אם הבנתנו את הדאפא אינה יכולה להפוך לרציונלית ואנחנו נשארים ברמה התפיסתית, ברמה השטחית, לעולם לא נוכל לתפוס את האפקטיביות, את כובד הראש, את הדרת הקדושה ואת גדולתה של הדאפא. לא נוכל להוקיר אותה ונתייחס לדאפא כאל שיטת טיפוח רגילה. במוקדם או במאוחר נחליק למצב של פשוט ללמוד את הפא כדי לצאת ידי חובה.

שנית, לא כיבדתי באמת את המאסטר או את הפא. הרגע דיברתי על גדולתה של הדאפא. המאסטר אמר לנו שמאחורי כל אות נמצאת הדמות של הפא-שן שלו. מאחורי כל אות יש שכבות על גבי שכבות של בודהות, טאואים ואלוהויות. כשאנחנו משננים את הפא, יוצאים מהפה שלנו פאלונים ופרחי לוטוס. אבל כשאנחנו לומדים את הפא, האם אנחנו חושבים על הדברים האלה? לו היינו מודעים לכך, אם היינו חושבים על כך שהפא-שן של המאסטר נמצא לצדנו בזמן לימוד הפא, האם היינו שותים תה, האם היינו נשענים עם הרגליים שלנו שלובות ומורמות ומדברים על דברים חסרי משמעות, או שלא היינו יושבים זקופים? האם היו מתרחשות תופעות כאלו של חוסר כבוד למאסטר ולפא? האם עדיין היינו חווים מצב של לימוד הפא כדי לצאת ידי חובה? בהחלט לא.

המאסטר הדגול והרחום שלנו והדאפא דלו אותנו מתא כלא בגיהינום שממנו לא הייתה לנו כל אפשרות להימלט במשך ועידנים תקופה ארוכה. המאסטר העניק לנו את הקשר הגורלי שאִפשר לנו לקבל את הפא והטיל עלינו את המשימה ההיסטורית הגדולה של אימות החוק הגדול והצלת יצורים החיים. לולא הצלתם הרחומה של המאסטר ושל הדאפא, לא היינו כאן היום! לעולם לא נוכל לפרוע את הדברים המופלאים שהמאסטר והדאפא העניקו לנו, אבל אנחנו עדיין לא מסוגלים לכבד את המאסטר ואת הדאפא. עם מחשבות ומעשים כאלה בזמן לימוד הפא, האם נוכל להבין את הפא לעומקו? האם זה לא יהיה רק ללמוד את הפא כדי לצאת ידי חובה? האם במצב כזה יתאפשר לנו להיות עדים למשמעותה הפנימית האמיתית של הדאפא?

נקודה שלישית, לא זיהיתי את כובד הראש של הטיפוח בדאפא. אני זוכר שכשרק התחלתי לטפח, לא היו מכשולים גדולים ולא היה לחץ, לא אפליה ולא רדיפה. כל מה ששמעתי וראיתי הצביע על הגדולה, על הקדושה ועל היופי השל הדאפא. ליבי התמלא בהערצה לדאפא ובכמיהה להגעה לשלמות. המאסטר הזהיר אותנו בחומרה מספר פעמים:

"טיפוח-תרגול אינו משחק ילדים והוא יותר רציני מכל דבר שבין אנשים רגילים. הוא לא משהו שלוקחים כמובן מאליו. ברגע שתפסיד את ההזדמנות, מתי תשיג גוף אנושי בגלגולי הנשמות של שש הדרכים?" (לתרגל אחרי הפרישה - יסודות להתקדמות במרץ)

אבל עדיין לא ראיתי את הרצינות של זה, והרגשתי רגוע ונינוח.

רק לאחר שהרדיפה החלה ועמדתי בפני המבחן של חיים ומוות, הבנתי שזה לא רק עניין של רצינות. זה בדיוק כמו שבעבר, כשקראתי את "המסע למערב", כל הזמן ראיתי את זה כמיתוס שנוצר על ידי הדורות המאוחרים, ורק עכשיו אני יודע שזהו סיפור טיפוח אמיתי, עובדתי ועשיר. בנתיב הטיפוח שלי עברתי מבחן מייסר אחר מבחן מייסר ולמדתי לקחים כואבים ובסופו של דבר הבנתי שזה קרה בגלל שלא למדתי את הפא ביציבות ולא היה לי בסיס מוצק בדאפא שיכול היה להדריך את הטיפוח שלי, מה שהביא להופעתן של המצוקות המייגעות האלו והלקחים הכואבים.

המאסטר אמר ב"לועידת הפא באוסטרליה"

"זה משום שהפא הוא הבסיס; הוא הדבר היסודי עבור תלמידי דאפא; הוא מה שמבטיח את הכל; והוא הדרך באמצעותה בן אנוש הולך לקראת היותו אלוהות. לפיכך אני רוצה לנצל את ההזדמנות של ועידת הפא באוסטרליה כדי לומר לכל תלמידי הדאפא ברחבי העולם: בין אם אתה תלמיד חדש או ותיק, אין עליך להזניח את לימוד הפא כי אתה עסוק. אל תעשו את זה כדי לצאת ידי חובה כשאתם לומדים את הפא. אתם צריכים ללמוד עם מחשבה מרוכזת, ואתם עצמכם צריכים באמת ללמוד"

ב"להפטר ממחשבה אנושית", המורה אומר (מתוך הערת המאסטר למאמר של תלמיד): (תרגום זמני)

"הביטוי הבולט ביותר של זה היא הרדיפה החמורה שתלמידים רבים עומדים מולה כתוצאה מהחשיבה האנושית החזקה שלהם והעדר מחשבות נכונות. הפתרון הוא ללא יוצא מן הכלל לשים את לימוד הפא בעדיפות ראשונה וללמוד את הפא בהתמדה."

כשראיתי את החוברת שפורסמה על ידי מינג-הווי, "להיות מרוכז במהלך לימוד הפא", הסתכלתי לאחור על הטיפוח שלי וראיתי שלא הייתי מרוכז בזמן לימוד הפא ושקראתי רק כדי לצאת ידי חובה, ולא הייתי מסוגל להתמיד בלימוד הפא הקבוצתי. בעיות אלו עדיין בלטו. לאחר שהבנתי זאת, אם אני לא מסוגל לייחס לזה חשיבות ולהתגבר על זה, ולא מסוגל לחשל את כוח הרצון שלי כדי לפתור את הבעיה הזאת, יהיה לי קשה מאוד לצעוד בעתיד בנתיב הנכון.