חוויות טיפוח מנסיעה למופע השן יון בווינה ומנסיעה לוועידת הפא בניו יורק

התנסות שהוקראה בוועידת פאלון דאפא התשיעית בישראל

ברכות למורה הנכבד! ברכות למטפחים העמיתים!

ברצוני לחלוק אתכם את הבנותיי מנסיעתי לצפות במופע ה-Shen Yun בווינה ומהנסיעה לוועידת הפא בניו יורק.

נסיעה למופע ה-Shen Yun בווינה

הרצון לנסוע, מעצורים

כבר המון זמן שניסינו לנסוע לוועידת פא בחו"ל ולראות את ה-Shen Yun, בכל פעם נתקלנו במעצור אחר, מחויבויות משפחתיות, אחריות לילדנו הקטן או מעצורים כספיים.

אנחנו, בעלי ואנוכי, מטפחים מספר שנים.

כל פעם נתקלנו במעצור וויתרנו, אך כל הזמן הייתה לי בלב ההבנה שאנחנו נצליח לעשות זאת, שעלינו לראות את ה-Shen YUn והגיע העת לשפר את השין-שינג שלנו.

לשחרר את ההחזקה לילד

יש לנו ילד בן 4.5, אנחנו קשורים אליו, יודעים שיש כאן החזקות רבות שקשורות לעניין, המון צ'ינג, רגשות חזקים מתחברים יחד עם האחריות הגדולה שבלגדל ילד, האחריות לחנך אותו בצורה טובה ובהתאם לפא.

הקושי לנסוע שנינו לבד להשאיר אותו באחריות הסבים והסבתות היה קשה מאוד.

דאגות רבות הציפו אותנו, ומה אם יהיה לו חום ויתנו לו תרופות? הכנו טבלה מסודרת היכן יהיה בכל שעה, איך יעבור מסבתא א' לסבתא ב', כתבנו מכתב לכל שמרטף, מספרי טלפון רלוונטיים וכו'.

הפתענו אפילו את עצמינו בכמה אנו קשורים אליו וכמה אנו דואגים!

לילה לפני הטיסה התעוררתי בשלוש לפנות בוקר וכל גופי השתתק, נתפס, כאבים עזים הציפו אותי והתרכזו במרכז עמוד השדרה, הרגשתי כאילו העצמות זזו ממקומן.

מייד הזעקתי את המחשבה הנכונה שלי, ידעתי שכל זה הוא ביטוי ללחצים, להתרגשות מהנסיעה ולכל ההחזקות שלי לשחרר, בשילוב עם ניקוי קארמה שבדרך כלל מגיע לפני שנוסעים לוועידה, הזכרתי לעצמי את הקטע מתוך הספר "ג'ואן פאלון" (הרצאה שביעית, מתוך ,"הנושא של טיפול במחלות")

"נדבר על המחלות הנפוצות ביותר. אולי באיזה מקום בגוף יש גידול, דלקת, זיז גרמי[9] וכו'. זה בעצם משום שבממד אחר רובצת שם ישות. יש שם ישות בממד עמוק מאוד. מאסטר ממוצע של צ'יגונג לא יכול לראות את זה ואי אפשר לראות את זה עם יכולת על-טבעית רגילה. אפשר רק לראות שיש בגוף של האדם צ'י שחור. איפה שיש צ'י שחור יש מחלה, זה נכון לומר כך. אבל הצ'י השחור אינו הסיבה המהותית הגורמת למחלה, אלא שיש ישות בממד עמוק עוד יותר וזו היא שמקרינה את השדה הזה. "

קמתי, שלחתי מחשבות נכונות והתחלתי לתרגל את התרגילים בקושי רב, היה לי קשה להזיז את הידיים ולהתכופף ובכל זאת הייתי נכונה לנצח את הרוע במבחן הזה!

כשסיימתי לתרגל יכולתי לנשום לרווחה, הכאבים פחתו בכ-70%.

היו לי מחשבות כמו: אנשים רגילים היו לוקחים עכשיו אקמול ואני בתור מטפחת של החוק הגדול צריכה להסתכל פנימה, להבין מה לא שחררתי, לסלק הכל ולהמשיך הלאה.

התיישבתי ללמוד מהספר "ג'ואן פאלון" והמחשבה הנכונה התעצמה וניצחה את הרוע!

הכאבים לא פסקו לחלוטין, אך ממש יכולתי להרגיש את העימות ביני ובין היישות שנכנסה בי בשל הפרצות שלי.

באשר לדאגות, כששהינו בחו"ל התקשרנו כל כך הרבה לשאול לשלומו, זכינו לתואר של הורים פרנואידים, דאגניים, וכל הזמן הטיחו בנו להירגע וליהנות, הילד היה מאושר כל הזמן, חגג ב"קייטנה של סבתא", קנו לו מתנות, טיילו איתו, המשפחות בעצמן היו כל כך נרגשות שהוא מבלה איתן סוף שבוע שלם שלא רצו לשלוח אותו לגן ביום ראשון.

באחת מהשיחות אמרתי להם שלא ברור מי נהנה יותר - הם, הוא או אנחנו?

מכל העניין הזה הבנו עד כמה אנחנו עצורים ולא משחררים את ההחזקה הגדולה הזו אליו.

וינה: שדה של מטפחים מנקה את הרוע

בעלי יצר קשר עם מטפחים מקומיים ועם המתאמים של ה-Shen Yun, התבקשנו להגיע לדירה בה שהו המון מתרגלים, כל כך הרבה מתרגלים בדירה כל כך קטנה, כשראיתי את זה לבי התמלא בחמלה, היו שם מתרגלים מקומיים והרבה מתרגלים ממקומות שונים שהגיעו לתמוך ב-Shen Yun.

אנו היינו מוכנים לכל משימה שייתנו לנו, התבקשנו להיכנס לחדר ולשלוח מחשבות עם כולם, נכנסנו, שולחים מחשבות נכונות במשך חצי שעה, 10 דקות בכל תנוחה, לומדים מעט מהספר "ג'ואן פאלון", שוב מחשבות נכונות חצי שעה, ואז כל פעם תרגיל אחד ושוב מחשבות נכונות חצי שעה.

השדה בחדר הזה היה כל כך חזק, הישיבה הזו הייתה ניקוי רוע מוחלט, כאבים עזים מלאו את רגליי בתנוחת הישיבה ובזמן התרגול, הכאבים בגב התחזקו והייתה תחושה שמה שנשאר מהישות שהייתה שם נלחם ומסרב לצאת, אחד הסינים שראה את הקושי שלי, אמר לי שככה זה ביום הראשון, כיוון שהשדה הזה הוא טהור ומיועד להצלת ישויות חיות המתרגלים מעין מתנקים ויכולים למצוא את ההחסרות שלהם, הוא אמר שישנם מתרגלים שאפילו לא מסוגלים להישאר בשדה הזה מכיוון שהוא כל כך גבוה.

כך ישבנו כמה שעות וכשהגענו למלון תחושת עייפות עצומה אפפה אותנו, הייתה זו מעין לחימה מול הרוע בממד אחר, כעבור כמה שעות עזבו אותי הכאבים בגב, הישות הסתלקה לגמרי.

חמלה כלפי ישויות חיות מאפשרת להתעלות מעבר לצרכים החומריים

ביום השני כשהגענו לאותה דירה, מוכנים שוב לקרב, התבקשנו מיד לנסוע עם מתרגל מרומניה לחלק עיתונים בכפרים מסביב לווינה - גרסה מיוחדת של כמה עמודים על ה-Shen Yun.

הנהג שלנו היה נהג חדש, הגיע מרומניה אחרי 25 שעות של נסיעה ברכב שלא מוכר לו, הוא היה תשוש לגמרי אך היה נחוש לעשות את המשימה, רק הנסיעה אתו הייתה טיפוח בשבילנו של המון סבלנות, הוא טעה בדרך, נסע על 40-60 קמ"ש בכביש מהיר, במקום 100-120 קמ"ש, עבר בין נתיבים בהתפרצות ובלם בפתאומיות, כמה פעמים עברה במחשבתי מחשבה לא נכונה "זהו אנחנו עומדים לעשות תאונה ולעולם לא אראה את  ה-Shen Yun ..."

ניסיתי להשתלט על עצמי, לשלוח מחשבות נכונות, לתמוך בו והתמלאתי חמלה כלפיו.

כשהגענו לכפרים, הנוף היה עוצר נשימה, היו אלו מקומות פסטורליים בהם חיים אנשים עשירים, קהל היעד של  ה-Shen Yun, לקח לנו הרבה זמן לתקשר אחד עם השני, לתאם איך נעשה זאת בצורה יעילה ולעבור כמה מחסומים, שני השותפים למסע שלנו בקושי דיברו אנגלית.

בסופו של דבר מצאתי את עצמי הולכת שעות ארוכות מבית לבית, מכניסה עיתון לתיבת דואר, משתדלת לא לפספס אף בית, הרגשתי כמו אלוהות שבאה לתת הזדמנות להצלה לכל משפחה ומשפחה, היו רחובות קטנים ורחוקים שלא הגענו אליהם והייתה לי תחושת עצבות בלב, שאיננו יכולים להציל את כולם.

כל היום הזה הסתובבנו ללא אוכל, עם בקבוק מים קטן לשנינו, המסעדות שתכננו להגיע אליהן נסגרו בשעה 14:00 ולא הייתה לי אפשרות להתפנות באף מקום, את חטיף הגרנולה הקטן שהיה לי בתיק נתתי לנהג שלנו מתוך חמלה רבה כשראיתי כיצד הוא מטפח ומתעלה על עצמו, דבר שהפתיע אותי עצמי איך עשיתי זאת בלי לחשוב כלל על עצמי או על הרעב שלי. המשכנו ללכת ולחלק את העיתונים, ראינו מקומות שהיו נראים לי כמו גן עדן, חיות מסתובבות חופשי, נחלים זורמים, שקט והכול היה בצבע ירוק ופורח, כשסיימנו את הכול בדרך חזרה עצרנו בתחנת דלק, ליווה אותי השותף השני למסע שהיה מגרמניה, יכולנו סוף סוף לאכול משהו קטן שמצאנו ולהתפנות, שיתפנו ביננו שזה הגוף האנושי, חום, קור עייפות ורעב משפיעים עליו, בשלב הבא יהיה לנו גוף ברמה גבוהה יותר שלא יושפע מכל הדברים האנושיים הללו.

ויתור על אנוכיות והגמול המיידי שלו

ביום השלישי שוב הגענו לדירה ומייד נשלחנו לכפר נוסף, כנראה שלא טיפחנו במאה אחוז את הנסיעה עם הנהג החדש והיינו צריכים לנסוע איתו שוב את הדרך, מרחק של כשעה, היה זה היום של המופע ודאגנו שלא נגיע בזמן.

אכן הוא טעה בדרך ואיתגר אותנו, אך בסופו של דבר הגענו לכפר, היה שם יריד אוכל ובגדים למקומיים אך מייד החל לרדת גשם, המחשבה שלנו לא הייתה מספיק חזקה, היינו אנוכיים, רצינו לחזור במהרה למלון כדי לנוח ולהתכונן למופע, חשבנו על עצמנו ולא על הישויות שיש להציל.

התחלנו לחלק את העיתונים בגשם, הרי לא נימס, רק הפֶן המעוצב שעשיתי לפני הנסיעה ייהרס... ומחשבות כמו "איך אלך כך למופע?" מילאו את ראשי, חילקנו מעט אך העיתונים החלו להירטב, הכתב המודפס בדיו נמרח ולא ידענו מה לעשות. בעלי ואני נעמדנו מתחת לסככה של חניה, חיכינו מעט, חילקנו שוב עד שהגשם התחזק ועצר אותנו שוב לגמרי.

המתנו מתחת לסככה מספר דקות, מחשבות נכונות ונחושות מילאו אותי, איך ייתכן שהגענו עד לכאן כל הדרך מישראל, וכל הנסיעה המאתגרת מווינה... ואני אעמוד כאן בלי למלא את המשימה שנתנו לי? אמרתי לבעלי בוא נמשיך! הוא פתח את עיניו בפליאה, אך הייתה בי כזו נחישות שגרמה לו לזוז מהמקום, לא היה אכפת לי מהשיער שלי ולא משום דבר אחר, רק המשכתי ללכת, הכנסתי עיתונים לתיבות, הגשם היה חזק אך החבאתי את העיתונים מתחת לסוודר שלי.

פגשנו את השותפים שלנו, זוג מטפחים צעירים מרומניה והנהג, הם גם עצרו כדי להסתתר מהגשם, הכנסנו את העיתונים לאוטו ודיברנו כיצד נמשיך, הנהג שלנו היה נחוש מאוד ואמר שאלו הפרעות ושחייבים להתגבר עליהן, החלטנו לנסוע לחלק אחר של הכפר ולחלק שם.

בדרך הגשם הפסיק, את המשימה הזו עשינו בצורה טובה מאוד, הנהג שלנו אפילו פגש במקרה את ראש הכפר והבהיר לו את האמת.

בדרך חזרה נגעתי בשערי הרטוב וחשבתי איך אלך ככה למופע? פתאום שאלתי את המטפחת העמיתה "האם את יודעת לעשות צמות?" היא התלהבה ואמרה לי כן, בטח שאני יודעת לעשות תסרוקות, החלפנו מקומות ישיבה תוך כדי נסיעה (בכביש מהיר...) והיא עשתה לי תסרוקת מכובדת ואלגנטית מאוד, מתאימה בדיוק למופע המכובד של ה-Shen Yun.

תחושת אושר מילאה את לבי, איך כשלא הייתי אנוכית וויתרתי על ההחזקה לעצמי, כשחשבתי רק על הישויות שעליי להציל, הכל הסתדר וקיבלתי מעין "מתנה".

הגענו למלון, היה לנו בדיוק זמן, לאכול, להתארגן ולצאת.

באולם המופע הייתה התרגשות גדולה, ראיתי את כל המטפחים יושבים שם ושולחים מחשבות נכונות בלי הפסקה.

המופע היה נפלא!! מקטע לקטע נעשה יותר ויותר יפה ומרתק, הכל מושלם, התנועות בגוף אחד, הצבעים, הקומפוזיציה, הרקדנים נראים כמו אלוהויות מעולם אחר, הם מרוכזים כמו במדיטציה ומדויקים כל כך, אנרגיה לבנה וטהורה שוטפת את הקהל, מנקה אותו, אנרגיה חזקה שניתן להרגיש בהרצאות שנותן המורה הנכבד.

לאחר המופע הבנתי את המשמעויות הרבות שלו, יש המון קטעים שמבהירים את האמת בצורה מאוד גלויה. זוהי הזדמנות לאנשים רגילים להיות בשדה הטהור של הדאפא,עבורי היה זה דבר רגיל, במיוחד לאחר השדה החזק בו שהיתי בחדר בו שלחנו מחשבות נכונות יומיים קודם אך עבור אנשים רגילים זוהי הזדמנות אדירה שניתנת להם כאן בעולם האנושי.

קטע אחד נגע בי במיוחד, קטע בו אלוהיות יורדות מהשמיים לתמוך במטפח של דאפא שחווה את הרדיפה ונפגע, בקטע הזה הבנתי בצורה מוחשית כמה האלוהויות תומכות בנו, המטפחים, בכל דבר שאנו עושים אם רק יש לנו מחשבה נכונה.

הבנות נוספות:

בית המלון לעומת הדירה

בדירה הקטנה ששימשה כמשרד ישנו עשרות מטפחים על גבי שקי שינה ומזרונים, היה שם בלאגן גדול, ישר בכניסה מטבחון קטן ומלא באוכל + מעמד עם עשרות מעילים + עשרות זוגות נעליים פזורות על הרצפה, בחדר המרכזי שהיה בגודל של חדר שינה ישבו כולם ושלחו מחשבות נכונות ואת חדר האמבטיה הפכו למשרד עם שולחנות, מחשבים והמון דפים, על הדלת היה שלט עליו כתוב שאין להתקלח בין השעות 9:00-22:00 בלילה אך עם כל הבלגאן הזה שדה האנרגיה היה חזק מאוד.

לעומת כל זאת, החדר בבית המלון שהגענו אליו היה נעים מאוד, מעין סוויטה גדולה עם מכונת קפה ושרותי ניקיון בכל יום, בערבים כשחזרנו מהדירה אל המלון הייתה לי הרגשה נוראית, איך כל המתרגלים ישנים שם בצפיפות נוראית, ממש מקריבים מעצמם ואנחנו בתוך כל הנוחיות הזו, מתפנקים. ההקבלה שהייתה בראשי הייתה כיצד המתרגלים בסין עוברים רדיפה ועינויים נוראיים ואילו אנחנו חיים לנו בשקט ושלווה בעולם האנושי,עובדים, לומדים ומתפנקים אם קצת קשה לנו או קצת לא נעים לנו, זה הגביר אצלי את הדחיפות בעשייה ואת הנחישות.

משאות כבדים על הגב

ביום הטיסה שלנו בחזרה הסתובבנו בעיר למטרת קניות וסידורים אחרונים, כשעל גבינו "ההחזקות שלנו", עליי המצלמה הכבדה והמקצועית שלי ששוקלת כמה קילוגרמים טובים, ועל גבו של בעלי המחשב הנייד (הוא איש מחשבים...) לשנינו היה קשה להתנתק מהתיקים הללו במהלך כל הימים, למרות שאני כלל לא צילמתי והוא השתמש במחשב רק בחדר, הלכנו וכל כך התעייפנו מהמשא הכבד הזה עד שהחלטנו לחזור למלון להשאיר שם את התיקים ולחזור למרכז העיר, כשאכן עשינו זאת, ירדה אבן מליבנו! ההבדל היה כה גדול, כבר לא התעייפנו כל כך והסתובבנו בקלילות ממקום למקום, חייכנו אחד לשני והבנו עד כמה ההחזקות הללו מכבידות על גבנו ולבנו.

להיות בוו-ווי

התנסות קטנה נוספת שחווינו הייתה כיצד עלינו להיות בוו-ווי (ללא כוונה) בהתנהגותנו, בטיסה מישראל לווינה, נבחרו עבורנו כסאות המושב ללא כל התערבות מצדנו, זה היה בסוף המטוס ובהתחלה קצת חששתי שהמקום לא טוב, אך להיפך. כשהגענו הייתה שם ילדה שהפרידו אותה ממשפחתה, מיד בלי לחשוב הצעתי להתחלף איתה כדי שתשב ליד אימה, והיא הפכה למאושרת, המקומות היו מצוינים ואפילו בשל ההחלפה ישבתי ליד החלון ויכולתי לצלם בווידיאו את המטוסים וההמראה כפי שהבטחתי לבן שלי.

בטיסה חזרה, החלטנו לבחור את מקומות הישיבה כדי ששוב אשב ליד החלון ואוכל לצלם, לא חישבתי נכון שכבר יחשיך בשעה המתוכננת להמראה, התערבנו בתהליך ובסופו של דבר, בחרנו מקום ליד יציאת החרום, לכסא לא התאפשר להישען לאחור, לא יכולנו לראות את הסרט שהוצג במסכים ולא יכולנו לישון.

קיבלתי את המצב בהבנה שבגלל שהתערבתי ולא הייתי בוו-ווי יצרתי את חוסר ההרמוניה לעצמי, הבנתי שעל מטפחים להיות בוו-ווי כל הזמן ולשאוף להרמוניה באופן טבעי.

לסיכום:

במהלך כל הנסיעה בעלי ואני היינו בהרמוניה מוחלטת, השלמנו אחד את השני, תמכנו וחשבנו קודם כל על האחר. הרגשתי שאני כמו בתוך חלום, כי בבית יש בינינו וויכוחים וחילוקי דעות רבים. במהלך הדרך ראינו כיצד אנו מאמתים את הפא רק כאשר מחשבה נכונה עולה בראשינו, כיצד אפשר לחיות בהרמוניה ובוו-ווי אחד עם השני, וכיצד ניתן לבצע את המשימות הכבירות שבאמצעותן המורה הנכבד נותן לנו את הזכות להקים את המוסריות האדירה שלנו בתקופה המיוחדת הזו של תיקון הפא.

נסיעה לוועידה בניו יורק 2011

כשראיתי את המייל לגבי הוועידה בניו יורק, שוב ידעתי שאני צריכה להיות שם, מעצור כספי ואי נעימות מבן זוגי עמדו בדרכי, כיוון שכבר הוצאנו המון כסף בווינה. אך להפתעתי הרבה תוך יום וחצי, בעזרת תמיכה רבה ממטפחים עמיתים ובזכות הקלות שבה הכל התרחש, קניתי כרטיס טיסה, היה זה הגורל שלי להגיע לשם. לעומת זאת בעלי ממש לא הביע רצון לנסוע בעצמו ורק בירך אותי כל הזמן ב"סעי לשלום אני אשאר עם הילד".

החל ממספר ימים לפני הטיסה התחלתי לשלם קארמה רבה ולהתנקות.

קרתה לי תאונת דרכים קטנה, במהלך הטיסה התחילה לי קארמת מחלה בצורה של בחילות, סחרחורות, ישבתי על יד החלון וקור שהיה קשה לשאת אחז בי.

במלון הקשיים רק החריפו, קארמת המחלה שלי התגברה ושהיתי במהלך כל הימים עם חום גבוה מאוד, ישנתי מעט מאוד, הייתי חסרת סבלנות, מבולבלת מאוד ולא התנהגתי בנימוס ובהתחשבות עם המטפחות העמיתות בחדר – דבר שהביא לחיכוכי שין-שינג רבים.

המטפחות שהיו כולן מבוגרות, אמרו שאני ילדה מפונקת, ולא ראו זאת בעין יפה.

כל זמן השהייה הרגשתי כמו בישיבת הלוטוס במדיטציה, שכל שנייה היא כמו נצח בתוך הכאב. כל דקת נסיעה באוטובוס, כל שיחה עם מטפחת, כאילו ענן שחור רודף אחריי ולא מרפה. אפילו ברזלים גדולים שבלטו מתחת למיטה שלי גרמו לי לשטפי דם ופציעות ברגליים בכל פעם שעברתי. גיליתי גם שהרגישות שלי לכל מיני דברים מביאה עליי סבל רב והחלטתי להיפטר ממנה.

בהתחלה הרגשתי שהמורה מגביר לי את הקשיים והסתכלתי על כך בעיניים של מטפחת אך באיזשהו שלב התלוננתי בפני מטפחות נוספות שהיו בחדר אחר, דמעות היו בעיניי, הרגשתי מיואשת לחלוטין, אבודה בחלל, חסרת שליטה לגמרי ועטופה בסבל מכל כיוון אפשרי.

המורה אומר במאמר "מצבים" (מתוך "יסודות להתקדמות במרץ" ):

"אדם רשע נוצר מקנאה. בגלל אנוכיות וכעס הוא מתלונן שדברים אינם הוגנים כלפיו. אדם רחום הוא תמיד עם לב של חמלה. ללא טענות וללא שנאה, הוא מתייחס לקשיים כאל אושר. לאדם מואר אין כלל החזקות. הוא מתבונן באנשי העולם, המובכים על-ידי האשליה."

המורה חוזר ואומר בג'ואן פאלון ובמאמרים רבים שעלינו להסתכל על הקשיים בדרך אחרת מאשר אנשים רגילים, עלינו להעריך אותם ולהתייחס אליהם כאל אושר.

באותו רגע הסתכלתי פנימה וחיפשתי מחשבה נכונה, החלטתי לקבל את המצב הנתון בלב שקט, אמרתי בלבי שאני לא צריכה לקנא בחדר הגדול שקיבלו המטפחות העמיתות, לא צריכה לבכות על המצב. אני צריכה לטפח עם לב שקט, עם מחשבה נכונה, להבין שאם המורה מגביר לי את הקשיים זה אומר שאני מקבלת הזדמנות לעלות ברמת הטיפוח שלי, עליי להודות על כך ולהתמודד עם המצב כמטפחת נחושה. פתאום ראיתי כמה החזקות חדשות צפו אל פניי השטח, וכעת ניתנה לי הזדמנות לסלק אותן.

באחד הימים לפני השינה אחת המטפחות הטיחה בי את כל ההחזקות שלי בפרצוף, נעלבתי מכל מילה שאמרה, מעולם לא אמרו לי כמה אני לא נחמדה בצורה כזו, תמיד להיפך. אך המצב הוציא ממני הרבה מהחלק הלא מטופח שלי, הרבה החזקות שלא ידעתי שקיימות בי. כל הלילה חשבתי על זה, והחלטתי שלמרות הקושי אני אתנצל מיד כשכולם יתעוררו בבוקר, וכשהתחלתי להתנצל והייתי בחמלה אל המטפחת הזו - היא בעצמה החלה להתנצל בפניי ולחזק אותי.

חשבתי על המטפחים בסין שגם הם עוברים עינויים קשים, מונעים מהם שינה ואיך הם צריכים לשמור על מחשבה נכונה כל כך חזקה בשביל לעבור את המבחן הגדול של הרדיפה.

אחת מהמטפחות העמיתות ששהתה צמוד אליי במהלך כל הנסיעה הייתה מטפחת חדשה מאוד, דבר שהגביר אצלי את הלחץ והאחריות לטפח טוב יותר, כיוון שהבנתי שאני כמו מודל לחיקוי עבורה.

במהלך כל הימים היא דאגה לי כמו שאימא דואגת לבתה החולה, כל הזמן סידרה את חפציי, הכינה לי אוכל, תה, דייסה ומרק חם, וגם גערה בי לא להתקלח ולצאת בראש רטוב החוצה, ממש כמו אמא. באיזשהו שלב חשבתי מדוע זה קורה, מה התפקיד שלה כאן, והבנתי שהיה לי נוח שסוף סוף מישהו דואג לי, לוקח עליי אחריות, נהניתי מהיחס שלה אך בלבי הבנתי שעליי לוותר על ההחזקה הזו.

שמחתי עבורה שהיא צופה בי מהצד ורואה איך אני מטפחת ומסתכלת פנימה למרות כל הקשיים.

ועידת הפא הגדולה בעיצומו של הוריקן "איירין" - מלחמת אור וחושך מתרחשת גם במחשבתי

מהרגע שבו הגענו הטלוויזיה בלובי המלון לא הפסיקה לשדר מבזקים לגבי הסופה, הלחץ וההיסטריה שם היו גדולים, כל האנשים מסביב דיברו על זה כל הזמן.

בזמן שליחת המחשבות הנכונות התכווננו לסלק את כל הגורמים שמפריעים לפעילויות ועידת הפא.

הרגשתי שיש המון רוע מסביב והצלחתי להשמיד קצת בכל פעם.

כשהסופה התקרבה קיבלנו הודעה שהתהלוכה של פאלון דאפא, וכל הפגישות שהיו מתוכננות לאנשי המדיות : א.ט. ו NTDTV מבוטלות, הרגשתי שהרוע ניצח את תלמידי הדאפא ותחושת עצבות מילאה אותי, כל גופי השתתק והיה לי קשה אפילו להרים את התיק שלי בדרכנו למלון.

הלכנו לקניות בסופר, פתאום הבנו שאין לחם, בקושי היו בקבוקי מים, אין קופסאות שימורים, המדפים היו ריקים למחצה, והתור לקופה היה גדול מאוד. הבנתי שהאנשים שם נערכים למצב של מלחמה. חרדות בלתי מוסברות מילאו אותי, בלבי ידעתי שהמורה שומר עלינו ושאין כל סיבה לפחד, אך ההחזקה למשפחה התעוררה. מה יקרה אם לא אשוב, מי ידאג ויגדל את הבן שלי? הרגשתי שסוף העולם מגיע ואני חושבת על בני, ידעתי שזו החזקה בסיסית שלי וניתנת לי עכשיו הזדמנות לשחרר אותה, אני חושבת שהצלחתי לוותר ולהסיר לפחות שכבה קטנה ממנה.

במהלך כל היומיים האלו, בכל פעם ששמעתי סירנות, של ניידות משטרה, אמבולנסים ומכבי אש, לווה אליהן קול חזק וצורם מאוד, עברה בי מחשבה שזהו, סוף העולם מגיע והם מודיעים לאנשים שיזהרו, כפי שראיתי איך מודיעים על הצונאמי שהיה ביפן. דפיקות לב חזקות, נשימה כבדה, ופחדים שהיו לי בזמן מלחמת המפרץ כשהייתי בת תשע בערך – התעוררו, יכולתי לראות שהם לא שייכים לי, כיוון שהיה לי קול פנימי ותחושה עמוקה שאני סומכת על המורה, ידעתי שזהו משהו שהיה טבוע בי, הוא עולה כרגע כדי לתת לי הזדמנות להיפטר ממנו ולהתנקות.

האור גובר על החושך - תרגול קבוצתי גדול בבוקר היום של הסופה התקיים תרגול קבוצתי. הייתי מאוד מדוכדכת, כשיצאנו מהרכבת פגשתי מטפח עמית מישראל שלא שהה איתנו במלון, החלפנו כמה משפטים על המצב, והוא אמר לי שלמרות ביטול המצעד והפגישות החשובות אפשר לקחת את המצב לכיוון החיובי, לראות שהכוחות הישנים משתוללים מאוד לקראת הסוף והם הכניסו המון רוע לכאן, וזו ההזדמנות שלנו לסלק ולהשמיד את הרוע הזה. המשפט הזה עודד אותי מאוד.

בהתחלה הגיעו לפארק כמה עשרות מתרגלים, נעמדתי בשורה קיצונית, תכננתי לתרגל קצת ואז לצאת לצלם את כולם, התחלנו לתרגל את תרגילי העמידה ושלחנו מחשבות נכונות, פתאום פתחתי את עיניי וראיתי מאות מתרגלים מצטרפים לשורות שלנו, זו הייתה הרגשה כל כך חזקה של הנה עוד חיילים טובים מצטרפים למלחמה כנגד הרוע, היינו שם בסך הכל בין 800-1000 מטפחים, שורות שורות, שלחנו המון מחשבות נכונות חזקות, דקלמנו את הלון יון, תרגלנו והשדה שם היה כל כך חזק ועוצמתי שלא הצלחתי אפילו לחשוב ללכת לצלם, נשארתי במקום והייתי בדינג מוחלט.

שדה של חמלה

בעקבות ביטול כל הפעילויות והשהייה הממושכת במלון הוחלט ללמוד ברציפות את הספר "ג'ואן פאלון" מההתחלה ועד הסוף, ולשלוח מחשבות נכונות להשמיד את הרוע בכל שעה עגולה.

התחלנו באותו היום אחרי הצהריים ולמדנו שלוש הרצאות ברצף, היינו בסביבות 12-14 מטפחים, השדה היה חזק מאוד ומלא בחמלה, מטפחים שיתפו שהם מרגישים שהם עפים באוויר.

עדיין הייתי עם חום גבוה, השתדלתי לקרוא ובהמשך הרגשתי שאני קודחת לחלוטין, אך השדה של החמלה המיס אותי לגמרי וחשבתי על המורה, על החמלה הרבה שלו. אמנם קארמת מחלה גדולה מאוד יוצאת ממני, אך זה מתרחש כשאני נמצאת במקום הכי טוב בעולם, בין הרבה מטפחים ובשדה אנרגיה גדול מאוד.

כתבות לעיתון א.ט.

בעודי קודחת מחום בזמן הלימוד עברה בי מחשבה שלא ייתכן שבחדר איתי נמצאת כתבת, עורכת, אנוכי הצלמת וגם הצטרפה אלינו מטפחת שיודעת להעלות כתבות לאתר העיתון. דיברתי איתן שנצא לרחובות להכין כתבות על הסופה עבור העיתון א.ט., לא הרפיתי עד שהסכימו, כי הבנתי שאנחנו בשטח במקום שעליו כולם מדברים בכל העולם. בחוץ יורד גשם, לא ייתכן שלא נדווח מהשטח. כשיצאנו, החום שהיה לי נעלם לחלוטין, הייתי צוהלת ושמחה כמו ילדה קטנה ואכן כתבנו וצילמנו, כשחזרנו למלון חזר גם החום הגבוה. בבוקר למחרת עשינו כתבה נוספת. הבנתי מכל התהליך שבתוך כל הקשיים ומצבי הטיפוח האישיים שלנו, ברגע שיש מחשבה נכונה המורה עוזר לנו לעשות את עבודת הבהרת האמת.

וועידת הפא

לראות את המורה ביום הוועידה הייתה חוויה גדולה, הבנתי שכל ההתנקות שלי מקארמת המחלה, והקשיים הרבים בחדר היו בשביל שאהיה נקייה יותר ברגע הזה.

המורה נתן הרצאת פא, והרגשתי במילותיו שאנו מגיעים לסוף של תקופה, המורה ביקש להיות נחושים ונמרצים בטיפוח כמו בהתחלה וחזר ואמר להציל אנשים רבים כמה שאפשר בצורה יסודית, המורה דיבר על החשיבות הרבה של שיתוף הפעולה בין המטפחים והחשיבות של שיתוף ההתנסויות בטיפוח, הרצאת הפא עודדה אותי מאוד.

להיות בווי ווי- ליישם את ההבנות

בהמשך להתנסות מהטיסה לווינה אני משתדלת לא להתערב בדברים הקורים לי ולשמור על לב שליו, וכך בנסיעה מניו יורק לא התערבתי בבחירת מושבי במטוס, ושוב קיבלתי כיסא ליד החלון, רק מהמחשבה הקור העז כבר החל למלא אותי שוב, מטפחת עמיתה הציעה להתחלף איתי, הודיתי לה ואמרתי לה שזה חלק מהטיפוח שלי ושם עליי לשבת.

לידי ישבה אישה, ובמהלך הטיסה דיברנו במשך כארבע שעות! הבהרתי לה את האמת ביסודיות רבה, היא התעניינה מאוד, סיפרתי לה על ה-Shen Yun, על עיתון האפוק טיימס והרבה מאוד על הטיפוח ועל הרדיפה. באיזשהו שלב היא התחילה אפילו לקרוא מתוך הספר שלי "ג'ואן פאלון". במהלך הטיסה התחלפתי עם הנוסע שישב במרכז השורה כך שכלל לא היה לי קר ושמחתי שהבנתי וטיפחתי בצורה טובה את העניין והכל הסתדר כפי שצריך. בסיום הטיסה האישה הודתה לי ואמרה שנעמתי לה מאוד ורואים כמה השיטה הפכה אותי לאדם מאוד טוב.

מאז חזרתי אני מרגישה הרבה יותר את הליווי המתמיד של המורה. בכל לימוד פא אני רואה דברים שלא שמתי לב אליהם קודם הבנות חדשות עולות מן הכתוב, הבנתי שעליתי ברמת הטיפוח שלי. אני שמחה מאוד על התהליך שעברתי עם כל הקשיים הרבים שבו.

באחד הימים בבית פתחתי בספונטניות את הספר "יסודות להתקדמות במרץ" בעמוד בו מופיע המאמר "הקארמה של המחלות"

"מדוע אצל המתרגלים החדשים שרק החלו ללמוד את השיטה, ואצל המתרגלים הוותיקים שגופם כבר עבר כוונון, יופיע חוסר נוחות בגוף במהלך הטיפוח-תרגול כאילו הם סובלים ממחלה קשה? בנוסף לכך מדוע זה קורה פעם בכל תקופה? סיפרתי לכם בהרצאת הפא שזה סילוק הקארמה שלכם ושיפור תכונת ההארה שלכם בזמן שהקארמה שהייתם חייבים בכל הגלגולים השונים שלכם מסולקת. חוץ מזה זה בודק אם המתרגל נחוש בדאפא עד שהטיפוח-תרגול שלו מגיע מעבר לשי-ג'יאן-פא. זה כשמדברים על זה באופן כללי".

בכל השבוע התלבטתי האם כל הסיפור היה הפרעות של הכוחות הישנים או קארמת מחלה, לא הבנתי איך בשדה אנרגיה חזק כל כך "המחלה" עדיין יכולה להימשך. וכאן קיבלתי את התשובה – זו הייתה קארמת מחלה גדולה!

אני מודה למורה הנכבד על ההזדמנויות הרבות שנתן לי להעלות את השין-שינג שלי ומרגישה מאושרת.

אנא הצביעו אם יש דבר שאינו הולם – תודה.