אפיזודות על התקדמותי בטיפוח

התנסות שהוקראה בוועידת פאלון דאפא העשירית בישראל

שלום למורה הנכבד, ושלום לכל המטפחים

ביוני 2011 חיי התנהלו להם, יחסית, לא רע בכלל (לדעתי כמובן). על פני השטח: בית, משפחה, חברים וכו' זרמו להם בנחת ובנוחיות, וגם הייתה לי עבודה חדשה שהעסיקה אותי בהנאה רבה. עבודה שגרמה לי לעשות דברים שלא עשיתי קודם, כמו לעבוד כעצמאית, שימוש בקצב ובמוזיקה, ללמד קבוצות, להכיר אנשים חדשים ומעניינים וכו'.

מעבר לכל הדברים הטובים היו גם כמובן פה ושם רגעים ומצבים קשים, או לפחות פחות נוחים. הקושי העיקרי שחוויתי היה חוסר אנרגיה שחשתי לאחר השיעורים שהעברתי. הרגשתי פשוט סחוטה לאחר שיעור של 4 שעות, והייתי חוזרת לכוחותיי רק כ-24 שעות לאחר השיעור. דבר שהיה עבורי לא פשוט בלשון המעטה. (מספר חודשים לפני זה עברתי גם הרבה בדיקות רפואיות שהעלו שהכול תקין.

בגיליון יוני של הירחון "חיים אחרים", שאני מנויה עליו, הופיעה כתבה על הפאלון דאפא ועל הרדיפה. מה משך אותי בכתבה? לא הרדיפה בסין, כי תמיד ברחתי מדברים שנראו רעים. לא רואה, לא שומעת, לא יודעת, לא קיים – זו הייתה הדרך שלי לשרוד בעולם הזה – מכירים את זה? מה שמשך אותי בכתבה היה החלק שבו הופיע הסבר על התרגילים בשיטה. תרגילים שהם תרגילי צ'יגונג, ועוד אפשר ללמוד ולתרגל אותם לבד בבית. והרי, אנחנו כבר יודעים שהדברים אינם קורים במקרה. לפני מספר שנים היה לי ספר על צ'יגונג, ואחד הדברים שאני זוכרת שנאמרו שם על הצ'יגונג היה, שדרך התרגול אפשר להתמלא באנרגיה ולהרגיש חזקים יותר. במקרה או שלא במקרה הספר נעלם מהספרייה שלי.

בינגו – צ'יגונג – אנרגיה. תוך דקות עליתי למחשב שלי, חיפשתי פאלון דאפא באינטרנט, נכנסתי לאתר הרשמי של פאלון דאפא  וזהו. הנה אני היום.

מהר מאוד הגעתי באתר לספר הראשון, "הפאלון גונג". והמילה שמתאימה לי לתאר את מה שעברתי היא, גמיעה, גמעתי את המילים בספר. קראתי וקראתי.... ובשעות סיימתי אותו.

אח"כ התחלתי לקרוא את הספר "ג'ואן פאלון". ים של ידע, ים של מים מתוקים, שגמעתי בשקיקה...

הדפסתי דפים וקראתי, עוד מדפיסה ועוד קוראת... כמו רוח סערה ממוקדת באה, הייתה, וסחפה אותי, משאירה בי פליאה עמוקה.

הדברים שקראתי נתנו לי את התחושה שהדברים כאן נכונים. ואז, בזמנו, לפני שנה, הם אימתו הרבה "תיאוריות"/"ידיעות" שהיו לי על העולם.

כמובן שלא הכל הסתדר עם מה שחשבתי שאני יודעת. אבל ידעתי, הרגשתי, שהדברים כאן נכונים, אמיתיים, גם אם הם נראים לי לפעמים הזויים. והיום אני יכולה להגיד שאני בטוחה, שכל מה שכתוב בספר "ג'ואן פאלון", כלומר כל מה שהמורה לי הונג ג'י אומר, כולל המאמרים, נכון הוא. גם בקטעים שאני עדיין לא מבינה אותם ממש, כמו למשל על "המעגל השמימי", אני יודעת שהבעיה היא אצלי, ויש אמת עמוקה מאחוריהם שעדיין לא תפסתי.

במקביל לקריאה, התחלתי גם לתרגל את התרגילים לבד תוך כדי התבוננות בסרטי הווידאו. ונוכחתי שקשה ללמוד אותם רק מהסרטונים, ולכן חיפשתי ברשימת מקומות התרגול והמסייעים השונים באתר. ומצאתי אתר קרוב לביתי, בשבת ב 8:00 בבוקר.

מצחיק – זה קרה רק לפני כשנה, וזו הייתה שעה לא מתקבלת על הדעת לחלוטין עבורי. כי בזמנו, כמה שהכרחתי את עצמי לקום, הייתי קמה בשבת, ולעמים גם באמצע השבוע,בשעה 11:00 בערך. היום אני בהחלט קמה מוקדם לשליחת המחשבות הנכונות.

אפשרות שנייה הייתה לפנות למסייע. התקשרתי למתרגלת הקרובה ביותר לביתי, באתי אליה... ובאמת לא ידעתי לְמה הגעתי... ממש לא ידעתי.

למרות שהייתי לחוצה בזמן, בעיקר בגלל העבודה, כאשר כל שעה הייתה יקרה לי מפז, הגעתי פעם בשבוע לתרגול עם המתרגלת.

והיא בסבלנות רבה ענתה על השאלות שלי, תרגלה איתי, ואפילו נתנה לי את ההרגשה שהיא מאוד שמחה שהופעתי אצלה ושאני מתרגלת איתה. (כשבעצם ידוע לי היום שלא  היה לה הרבה זמן פנוי). ולאט לאט היא סיפרה לי שכדי לתרגל כמו שצריך יש לתרגל את ארבעת התרגילים הראשונים כשעה... שעה? נבהלתי.... ואת התרגיל החמישי שעה. שעה??.... ולקרוא מהספר כל יום בין שעה לשעתיים..... זה כבר נראה לי בלתי אפשרי – חישוב מהיר – ואני לפעמים טובה במתמטיקה – הביא אותי להבין שכל יום צריך לתרגל וללמוד ביחד כ-4 שעות....אבל מזל שהיא אמרה: אבל זה בסדר, לא צריך מייד – ה"לא מייד" – הצטייר לי בראש כעוד שנה, שנתיים, 4 שנים וכו'... – ויתרה מזאת, היא עדיין לא סיפרה לי את הכל... (שליחת מחשבות נכונות, הבהרת האמת, הצלת אנשים וכל השאר....). כל זה היה רק לפני קצת יותר משנה. והיום... היום אני מתרגלת, לומדת, עוסקת בדברים הקשורים לפאלון דאפא, לפחות 6 שעות בממוצע ביום, אם לא יותר, כפליים ממה שנראה לי בזמנו זמן בלתי אפשרי. ובין זה למטלות הבית והמשפחה, אני מוצאת כמה שעות לעבודה שאמורה גם לפרנס אותי. אין ספק שהיום הדאפא אצלי במקום הראשון, גם במחשבה, וגם מבחינת זמן.

כלומר, כבר עברה יותר משנה. ומה קיבלתי מהפאלון דאפא?

ראשית, זה כבר לא משנה מה באמת הפאלון דאפא תרם לי. אני כבר לא יכולה אחרת. לאחר שאני מבינה דברים מהדאפא שלא הבנתי אותם קודם, אני כבר לא יכולה לראות את עצמי חיה בעולם הזה ללא טיפוח.

הפאלון דאפא, והמאסטר הטוב והרחום, נתנו לי אפשרות לטיפוח. אפשרות שלא נראתה אז בחיי באופק, למרות שחיפשתי והתעניינתי גם במקומות שונים. אני חושבת, שבעקבות הפאלון דאפא, שיפרתי את השין-שינג שלי, את טבע הלב וטבע המחשבה ואת הטבע המוסרי שלי לאין ערוך. כלומר, באופן כמעט יום יומי, אני מדקדקת בקטנות כמו גם בדברים הגדולים, ובכמעט בכל סיטואציה וסיטואציה בחיי היום יום, אני נתרמת שוב ושוב, הולכת ומחדדת את השין שינג.

ומהפאלון דאפא גם הרווחתי אושר. כי מהו אושר אחרי הכל? האישור לנו, ולמעשינו. האישור להיותנו, לקיומנו. כמו כן, קיבלתי משמעות לחיי, למשל קיבלתי משמעות ליחסים שיש לי (הטובים, הטעונים, האקראיים או העמוקים) עם הסובבים אותי כמו עם בעלי, או עם אמי, או עם אחי. היום אני יכולה להכיל אותם יותר, ויש לי אליהם הרבה יותר חמלה וסובלנות. אני פשוט מקבלת אותם כמו שהם. וחוץ מלספר להם על הפא פה ושם, אני כבר לא מנסה לחנך אותם. וכאשר הם "מציקים" לי, אני יודעת שהם רק יכולים להעלות לי בכך את השין-שינג. תודה...

בקיצור, מאחר שבזכות הפא אני מבינה את השיעורים והמבחנים שלי בהבנה רבה יותר, החיים הרבה יותר קלים וטובים לי. אי נוחות בגוף? אולי זו קארמה שעולה על פני השטח ומסתלקת, או אולי זו הפרעה שעוזרת לי להשתפר, ואולי אלו אנרגיות שונות בתוך הגוף. לא משנה מה זה, זה טוב, אני הרי מטפחת....

מישהו אמר לי משהו שלא נעם לי? אה, יופי, הזדמנות להסתכל פנימה, הזדמנות ללמוד עוד משהו, הזדמנות למצוא עוד החזקה שלי, והזדמנות לתקן עוד דבר. לא משנה מה זה, זה טוב, אני מטפחת ומתרגלת....

אני חווה חוויות כאלו כמעט כל יום, בין האנשים הרגילים ובין המטפחים.

ולהלן דוגמא שבחרתי: חלוקת הזמנות לתערוכה בבית האופרה.

באחד הימים של תערוכת "האמנות של ג'ן-שן-רן" בבית האופרה בתל-אביב, התנדבתי לעזור. וכשהגעתי ב-8:00 בערב, אמרו לי לחלק למטה הזמנות לתערוכה. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שפניתי ברחוב לאנשים זרים עם או בלי עלונים. וכך, אני מחלקת הזמנה, ועוד הזמנה, ואומרת "אפשר להזמין אתכם לתערוכה מאוד מעניינת כאן בבית האופרה בקומה ה-II ? "ועוד לפעמים מוסיפה "אתם יכולים לבקר גם בהפסקה או בסיום ההופעה..." . ולא סתם אני מצטטת את המשפטים שאמרתי, כי כל כך שמחתי שמצאתי מייד את המילים שנשמעו לי נכונות להגיד אותם... וכך יכלתי לזרום עם חלוקת ההזמנות. וההזמנות הועברו מיד ליד מהר מאוד. רוב האנשים לקחו אותם בעניין, קראו גם תוך כדי הליכה מה שכתוב מאחור. אני מחייכת אליהם, והם מחייכים אליי.

ואם הייתי יכולה לצייר לכם את הסיטואציה הזו, הייתי מציירת אותה בצבעים בהירים, עם משב רוח קליל, קווים לולייניים והרבה חיוכים וטוב.

והבת שלי מתקשרת באמצע, ואני גם מספרת לה מה אמא שלה עושה באותו הרגע. נמצאת ברחבה של משכן לאומנויות הבמה, ומחלקת הזמנות ועלונים, ואנחנו שתינו צוחקות עליי.

ונגמרות לי ההזמנות, ואני לוקחת עוד, ומחלקת עוד. ושוב נגמרות לי ההזמנות וכו' וכו'.

ולקראת השעה 9:00 בערב, לקראת סוף החלוקה, מגיעה אליי המתאמת ומספרת לי משהו כמו שהגיעו תלונות מהתיאטרון, שאנשים מתלוננים שמבין המחלקים את ההזמנות יש כאלו שלוחצים מדיי על האנשים (וזה כמובן לא נעים...)

סימני שאלה קטנים הופיעו אצלי, בחנתי את מה שעשיתי תחת בחינת ה-ג'ן-שן-רן שאני עושה.  ולא הקשיתי על עצמי יותר מדיי. אני??... מה פתאום?? ובין כה וכה כבר סיימנו לחלק, כך שזה כבר לא משנה, וכמעט שכחתי מזה.

אלא מאי? התלונה על "המחלקים הלוחצים" הועלתה גם במפגש ביום שישי בתל השומר, וגם היו תגובות לא נעימות באימיילים פה ושם.

ואני חשבתי לעצמי. מה העניין? מה רוצים מ"מחלקי ההזמנות"? מי האדם שיתלונן בפני הנהלת בית האופרה ש"הפעילו עליו לחץ בהזמנה לתערוכה"? איזה סוג של אדם זה יכול להיות? וחשבתי.... "אלו הם הכוחות הישנים, הכוחות הרעים, הכוחות המפריעים. ושטויות... אני לא אתייחס אליהם".... ועוד חשבתי, "זו בטח לא אני... אני התנהגתי כמו שצריך"... ועוד כהנה וכהנה... כלומר פניות החוצה, פניתי בתירוצים החוצה ולא פנימה.

ואז... התחלתי לחשוב שוב....אני לומדת את הפא, אני מתרגלת ומטפחת, שום דבר אינו קורה סתם. הסתכלי פנימה – אמרתי לעצמי. מה את לומדת מזה? למה הסיטואציה הזו קרתה באותו הערב שהיית שם? מהו החלק שלך בכל הסיטואציה? האם זה משנה שהסיטואציה קרתה בגללך – או בגלל מישהו אחר? - וודאי שלא. האם זה משנה שאולי האחרים, המתלונן, הנהלת האופרה, האחרים אינם צודקים? – וודאי שלא. תבדקי, מה בכל זאת עשיתי שצריך כאן תיקון...

יומיים אח"כ, עוד חזרתי לאותו המקום – לזירה – אולי החוויה תכה בי שוב ואדע למה זה קרה? מה המורה (או הפא-שן של המורה) רוצה ללמד אותי?

ופתאום הבנתי: ההתלהבות, קורת הרוח. הייתה לי התלהבות של ראשונים שעושים את הדברים בהתלהבות רבה מדיי. והייתה לי קורת רוח רבה, שהנה אני יכולה לעמוד באמצע הרחוב ולחלק הזמנות לאנשים (דגש על האני). הנה החלוקה מצליחה לי (דגש על לי), אני מחייכת לאנשים וכולם (כמעט כולם) מחייכים אליי חזרה. אני עוזרת להציל יצורים חיים... המון קורת רוח....

וכל הסיטואציה של התלונה וכו' באה ללמד ולפקוח את עיניי להשתחרר מקורת הרוח, להיזהר בה בעתיד. לא ההצלחה היא החשובה, אלא השין-שינג שלנו זה הדבר החשוב בטיפוח. תוך כדי עבודה-עשייה אנו צריכים לטפח את השין-שינג שלנו. וקורת הרוח, בין השאר, פשוט מסנוורת.

בספר "ג'ואן פאלון" הרצאה רביעית המורה אומר:

"כמתרגלים, ההחזקות שיש לוותר עליהן במהלך הטיפוח-תרגול הן רבות כל כך, כמו הלב של ההתפארות, הקנאה, התחרותיות וקורת-הרוח."

כשקראתי את זה בפעמים הראשונות, לא הבנתי את המשמעות של לאבד את ההחזקה של קורת הרוח. כלומר, ברור שצריך לוותר על החזקות שנובעות מקנאה, מהתפארות, ומתחרותיות. אבל למה קורת רוח? מה רע במצב הזה? חשבתי שזה קשור למה שהתוודעתי אליו בזמן האחרון כשילדיי בגרו והוא – מה שנקרא "נחת מהילדים". אז חשבתי הנה זו החזקה שצריך לוותר עליה כי זו בעצם החזקה לילדים שלנו, שגם ממנה לא היה לי קל להשתחרר. אבל מעבר לנחת מהילדים, לא כל כך הבנתי למה צריך לוותר על קורת-רוח (שזה גם עליצות, התלהבות, שביעות רצון). הרי שמחה, התלהבות במידה, עליצות במידה נשמעו לי תכונות טובות ולא רעות – אז מה רע בהן?

המורה נותן גם פרק שלם בהרצאה השמינית שהכותרת שלו היא "ההחזקה של קורת הרוח". ובפרק הזה הוא מדבר על קורת רוח שתוביל אותנו להיראות לא נורמלים בעיני האנשים הרגילים. ולכן, זה הביא אותי לחשוב: "ברור... להתנהג לא נורמלי בין אנשים רגילים, זה לא טוב. אבל, קורת רוח קטנה... מה כבר יכול להיות בה רע?!" והמורה מסיים את הפרק הזה במילים:

"בהיבטים אחרים בטיפוח-תרגול ובמשך התהליך צריך גם כן לשים לב שלא לפתח את המנטליות של קורת-הרוח – המנטליות הזו יכולה בקלות להיות מנוצלת על ידי שדים."

כשלא מבינים, אז לא מבינים. גם במילים המפורשות האלו, עדיין חשבתי על קורת רוח שעלולה לגרום להתנהגויות לא הולמות בלבד.

בהרצאה השישית, בחלק בו מסופר על האדם שטיפח לרמת ארהאט:

"אספר לכם סיפור מהבודהיזם: פעם היה אדם שטיפח לרמת אָרְהַאט אחרי מאמץ רב. האדם הזה עמד להשיג את הפרי האמיתי ולהפוך להיות ארהאט, האם יוכל לא לשמוח? הוא עומד לעבור מעבר לשלושת העולמות! ברגע שהוא שמח זו הייתה החזקה, ההחזקה של קורת-הרוח. ארהאט צריך להיות בווּ-ווֵיי עם לב שלא זז. אבל הוא נפל והטיפוח שלו הסתיים לשווא. כיוון שנכשל היה עליו לטפח מחדש."

גם כאן, כשהייתי תמיד קוראת את הקטע הזה. למרות שיש כאן הסבר על השמחה שנובעת מקורת רוח, לא כל כך הבנתי את התובנה העמוקה של זה. ולמדתי כבר בחיי, ובעיקר בדרך הטיפוח. שכשאני לא מבינה משהו עד הסוף... שם, באותו מקום, יש לי משהו חזק ללמוד.

ועכשיו, לאחר ההתנסות שזה עתה סיפרתי, אני מבינה את ההחזקה לקורת הרוח באופן אחר. וכמובן מבינה יותר את הקטעים שעכשיו ציטטתי.

קורת רוח זה רגש של אנשים רגילים. זה רגש שעוזר לנו להתנהל בעולם הזה, כי כמו שאני גם חוויתי את זה בעבודה שלי. כשיש התלהבות, שמחה או קורת רוח, אנחנו, או בעצם לפחות אני, עושים את העבודה טוב יותר.

אבל מעבר לאדם הרגיל, קורת-רוח היא החזקה מיותרת. זה לא משנה מה המניעים שלי, אם זה להציל ישויות חיות, או למשהו אחר, צריך לוותר על ההחזקה הזו של קורת הרוח, שהיא בעצם סוג של "מרוצה מעצמך", ולבוא מתוך אותה חמלה ושלווה שהמורה מדבר עליה כל הזמן. לבוא מתוך הרצון לתת לאחרים, ולא מתוך "אני עושה", "אני מצליחה", "איזה יופי האנשים לוקחים את ההזמנות שאני מחלקת", וכו'.

לבוא מתוך לא לקחת ללב שום דבר, ולבוא מתוך שמחה וטוב לב הפונים החוצה ולא פנימה. שמחה וטוב לב הקיימים בלב תמיד..... ולא בגלל עשייה, או אמירות מסוימות.

כמו כן, קורת רוח מפריעה גם למחשבות נכונות ולפעולות נכונות, כי היא מפריעה לפעול מתוך רציונליות. כמו במקרה של חלוקת ההזמנות, עם קורת הרוח, ההתלהבות, ושביעות הרצון שהייתה לי, היא עיוורה את הרציונליות והשלווה שהייתי צריכה לפעול על פיהם. ועובדה שלאחר שהעירו את תשומת לבי למה שמנהלת התיאטרון סיפרה על האורח שאמר... לא יכולתי להיזכר לחלוטין אם ייתכן שאמרתי למישהו עוד משהו, שגרם לו להרגיש שאני לוחצת עליו.

נכון לעכשיו, זמן כתיבת המילים האלו, אני עדיין עובדת על ההחזקה הזו שלי של קורת רוח, ונזהרת בה, כמו על החזקות נוספות שיש לי: את חלקן אני יודעת, וחלקן אולי עדיין חבויות. אבל עכשיו כשאני מודעת להחזקה, כמו זו של קורת הרוח, והיא כבר נמצאת על פני השטח – קל לי יותר להיזהר בה ולהתמודד איתה.

תודה מאסטר – המורה שלי, שנתת לי סולם ארוך לטפס עליו.

וסליחה אם היו בדבריי משהו שהפריע למישהו או היו בניגוד לפא – אלו הם הבנותיי להיום.

[הערת המחברת לגרסת האינטרנט של ההתנסות: הדברים הכתובים בהתנסות זו הם האמת ככל האפשר לכתוב אותה בכתיבה כזו, ואני מתנצלת אם יש דברים שיכולים להיתפס במשמעויות מסוימות שאינן משקפות את כל האמת]

---