Minghui Fahui: לצעוד בנתיב שלי עם המאסטר (חלק שני)

(Minghui.org)

לחלק הראשון

לסלק את ההחזקה לאינטרסים חומריים

מאז הייתי צעירה חיי נראו טובים יותר בהשוואה לבני גילי האחרים. אבל ברגע שהחלה הרדיפה, בעלי הקציב לי רק סכום כסף מינימלי כל חודש. הוא אמר שפחד שאבזבז את הכול על הדאפא. בנוסף, הוא אמר שהוא רוצה לדעת על מה אני מוציאה את הכסף שלי. לקחתי פנקס ורשמתי בו כל סכום שהוצאתי, אפילו אם זה היה סכום כסף קטן. בפעמיים הראשונות הרגשתי צער ובכיתי כשסיפרתי לו על מה הוצאתי את הכסף. בפעם השלישית אמרתי: "היום לא בכיתי כשסיפרתי לך על מה הוצאתי את הכסף". בגלל פעולות הריסה שנעשו, בעלי ושני שותפיו העסקיים עזבו את הבית כדי לשכור מפעל במרחק גדול. שני השותפים האחרים היו באים למטבח לאכול את האוכל שבישלתי. כשלא הייתי, היו מבשלים בעצמם, אבל הם השתמשו בשמן, ברוטב ובחומץ שלי ואף פעם לא רחצו את הצלחות אחרי שסיימו. אחרי זמן מה זה התחיל באמת להעציב אותי. חשבתי לעצמי: "כעת כשאנו אוכלים ביחד בטוח שיש בינינו יחסים קארמתיים. הם אינם בני משפחתי עכשיו, אבל איני יודעת באיזה מחזור חיים הם היו בני משפחתי". יש לי יחסים קארמתיים עם כל כך הרבה אנשים, אבל לאף אחד מהיחסים הקארמתיים אינו יחסים קארמתיים של חמלה. הכול קשור לגמול. לפעמים זה נגע לליבי. הרמתי את בקבוק שמן השומשום לראות בכמה שמן הם השתמשו, ובמקרה שברתי קערת ביצים. מיד ידעתי שטעיתי.

דודתי ובנה כעסו זה על זה, ולכן חמותי צלצלה אליה וביקשה ממנה לבוא לגור במפעל. לאחר מכן צלצלה לאחותה בת ה-84 שגם היא תבוא לגור שם. כל יום אחר הצהריים אחרי שהייתי גומרת לבשל, הייתי שולחת מחשבות נכונות חזקות ואחר-כך אוכלת. לפעמים לא היה מספיק אוכל, כך שלא נותר דבר בשבילי. כל האוכל הטרי נאכל, והאוכל הישן נותר עבורי. כשהאחרים הלכו לנוח אני עדין ניקיתי. זה היה קשה לי להמשיך ולסבול זאת יותר. בערב כשישבתי במכונית של מתרגלת אחרת הרגשתי מותשת בגוף ובנפש. בלי כוונה מיוחדת המתרגלת הפעילה את נגן ה-MP3 ושמעתי את המאסטר אומר:

"אנשים עם טבע מולד גדול". ("ג'ואן פאלון")

הבנתי שהמאסטר מעודד אותי, והתחלתי לבכות. המתרגלת שאלה: "האם אלה הפרעות?" חשבתי לעצמי: "בין אם אלה הפרעות של הכוחות הישנים או לא, או מחסום שתוכנן על ידי המאסטר, אם אני רוצה להתגבר על זה אני פשוט צריכה להיטמע בפא, אין דרך אחרת".

פעם, לא בישלתי במשך יומיים. ביום השלישי הלכתי למפעל. גיסתי אמרה שביומיים שעברו היא בזבזה כסף רב על ירקות ולחם. לקחתי איתי קצת כסף והלכתי לראותה. רציתי שבעלי יבין: "גיסתך אוכלת כאן כל יום, אינה מבזבזת הרבה ורוצה שאני אשלם עבור זה". לפתע הבנתי שעלי לתת לה את הכסף. כיצד יכולתי להסתיר כוונה אנושית (שבעלי ייווכח בכך) מאחורי מה שעשיתי? במקרה הזה למרות שאני תלמידת דאפא הייתי ברמה נמוכה יותר מאנשים רגילים. כשאני עושה דברים זה מספיק טוב אם אני עושה אותם בהתאם לפא. מה אני עושה, מנסה לגרום לאנשים להבין? עלי לטהר את עצמי שלא יהיו לי כל כך הרבה מחשבות אנושיות. גיליתי שאני יכולה להבין בהדרגה כל מחשבה שאינה תואמת לפא. הייתה לי גם הבנה עמוקה יותר על וו-וויי (ללא עשייה, ללא כוונה), על מה שהמאסטר דיבר בהרצאות.

בקיץ זה, חבר של בעלי משנחאי הביא את אשתו וילדם לבלות את החופשה איתנו. אני יצאתי עם הילדים. כשהיינו בדרכים, בעלי היה בעיקר זה ששילם את כל החשבונות. גיליתי שלא אכפת לי עוד מי שילם עבור הכרטיסים, ומי שילם עבור הארוחות. לא ניסיתי בכוונה לטפח בדרך זו, אבל פשוט לא רציתי לדעת. אפילו לא התעניינתי בנוף. רציתי רק למצוא אדם מתאים כדי להבהיר לו את האמת. קרוב לבייג'ינג כולם רצו לערוך סיור מהיר ואני בניגוד לכך, מצאתי בדיוק נקודה מול מטה הרוע כדי לשלוח מחשבות נכונות חזקות. בדרך חזרה הביתה עברנו ליד הר פאן ווי. חשבתי שאלוהות צריכה כנראה לחיות בפסגות הגבוהות, וכנראה ממש מקנאה בי על שהחזקתי בידי את הספר "ג'ואן פאלון". בין הערביים כשכמעט הגענו הביתה, נזכרתי שהשארתי במושב האחורי של הרכב את הטלפון בו נהגתי להבהיר את האמת. הפעלתי אותו בבוקר והיה עלי להחליף את הכרטיס ואת הסוללה. הטלפון המשיך עדיין לשלוח הודעות טקסט! הרמתי אותו והופתעתי מאוד. כיצד הטלפון עדיין פעל? בדרך כלל אחרי קצת יותר משעתיים הוא היה מפסיק לפעול. ברגע שהייתה לי את המחשבה האנושית הזו, הטלפון נתן סימן שהסוללה חלשה.

לנקות את ההחזקה למוניטין

לאחר ה-20 ביולי 1999, בעומדם מול לחץ כה עצום, רבים מהמתרגלים טיפחו בסתר. ביתי הפך למקום מפגש למתרגלים בו יכלו לאסוף חומרי<>הבהרת אמת. לאחר זמן מה הפכתי למתאמת. מלכתחילה חשבתי שכאדם, היה לי פרופיל נמוך, אני רק עקרת בית ממוצעת ללא כל מחשבות לרדיפה אחר מוניטין לעצמי.

ב-2010 אחת המתרגלות בעלת תודעה עמוקה שלא מפחדת מקשיים, סייעה למתרגלים אחרים שלא הייתה להם סבלנות רבה. לא משנה באיזו עונה, לא משנה מה היה מזג האוויר, היא הייתה יוצאת לדרכה לעזור לאחרים וגם להעביר ידיעות חדשות למתרגלים, ידיעות שלפי דעתי לא היו כל כך חשובות. היא הפכה מפורסמת בקרב המתרגלים. זה גרם להחזקה שלי למוניטין. הפעם הראשונה שהופיעה ההחזקה הזו הייתה כאשר המתרגלת הזאת ואחרים ארגנו פגישה לשיתוף התנסויות. הלכתי לפגישה. באותו הזמן כשישבתי בקבוצה הרגשתי חוסר נוחות. התנשאתי מאוד ושמרתי על שליטה. הייתה לכך השפעה שלילית מאוד על הפגישה. כשגיליתי את החומר המרושע הזה על גופי הייתי עצובה מאוד. שאני נושאת חומר מרושע שכזה, כיצד אוכל להפוך לישות בעלת חמלה? עלי להיפטר מזה לחלוטין. למדתי את הרצאת המאסטר למתרגלים האוסטרלים, והיא גרמה לי השראה רבה. זה לא שאנשים לא רוצים שאעשה דבר זה או אחר, אלה הן האלוהויות האחראיות, לכן עלי פשוט לטפח ברצינות. מאסטר, אתה רואה לאן אני מתאימה, אני פשוט אעשה כל מה שאני צריכה לעשות.

פעם אחרת כשמתרגלת אחת צלצלה אלי להשתתף בפגישה לשיתוף התנסויות שארגנה, אפילו לא חשבתי ורק אמרתי שוב ושוב: "אני לא אלך! אני לא אלך!" אחר כך סגרתי את הטלפון. שאלתי את עצמי: "מדוע אני לא הולכת? זוהי קנאה, זהו מוניטין, זוהי אנוכיות. עלי ללכת, עלי להתמודד עם המחשבות האנושיות שלי". כשהמתרגלת הזאת דיברה הרגשתי די לא נוח, אבל אני לא אנהג לפי המחשבה האנושית. עשיתי כמיטב יכולתי להישאר שלווה ושקטה. כמטפחת שעדיין החומר המרושע קיים גופי, המרב שיכולתי לעשות היה רק את זה. לאחר מכן כששוב ישבתי בשדה כזה הייתי שלווה ושקטה לא רק על פני השטח, אלא זה היה מעומק הלב שלי. הייתי אסירת תודה למתרגלים האחרים והערכתי את השקדנות שלהם. הם העמיסו על עצמם כל כך הרבה משימות במסגרת הפא והביאו באמת נחת למורה.

הוארתי לכך שמוניטין הוא רק אגו. וזהו מקור ההחזקות האנושיות הרבות שלי. אם כתלמיד דאפא, אפילו תלמיד מצוין שמטפח בתקופת תיקון הפא יותר מעשר שנים, לא משחרר את האגו לקראת הסוף, סביר להניח שכל מאמציו הקודמים היו לשווא. זה פשוט לזקוף לזכות עצמך כל מה שאחרים עושים, כי באמת, כל דבר שיש לנו הגיע מהמאסטר ומהדאפא.

סיכום

כמה ישויות מוחשיות ולא מוחשיות מתמרנות בן אדם עם הופעה פשוטה של בשר ודם? הם מתמרנות ושולטות בחיי אנשים. אנשים פשוט חושבים שמוניטין, אינטרסים חומריים ורגש הם כולם חלק מחיי אדם, ואדם יכול אפילו למות למענם. מטפחים מרגישים את הכאב בשחרור הדברים האלה. למעשה אלה הם הרוחות הרעות השולטות שגורמות לכם להרגיש בכאב, בניסיון לגרום לכם לוותר לעבור את המבחן, ובכך לאפשר להם להמשיך לחיות. רק אם המטפחים פועלים בהתאם לפא, על-פי העקרונות האמיתיים של היקום, בכל מצב, רק אז יכול המאסטר להסיר אותם שכבה אחר שכבה, ולאפשר לכם להתעורר באמת. המאסטר יתקין אז בגופכם את מנגנון הטיפוח. כשאתם משיכים להתרומם בעולם, אין ספור ישויות ברמה גבוהה מתפתחות באמצעות התרגול. זהו היבט בעל ערךביותר של הגוף האנושי.

לעתים קרובות אני אומרת למתרגלים: "כל עוד אני יכולה לטפח בהצלחה, אז כל אחד מכם יכול לטפח בהצלחה". זה מפני שכשאני עם מתרגלים אני מרגישה שיש לי יותר מושגים אנושיים מכל אחד אחר. לדוגמה, זה כאילו שכל המתרגלים הם בעלי אדמה עם יבול הממתין להיקצר. אבל האדמה שלי מלאה רק בעשבים. המאסטר עוזר לי לנקות אותם אחד אחרי השני. אני קוצרת הרבה במשך התהליך. אני חשה שאני כמו רכבת מלאה בזבל. המאסטר עוזר לי להשליך את הזבל החוצה ולמלא את הרכבת באבנים יקרות. אני מתביישת לעמוד לנוכח המורה משום שאני נאבקת לעתים קרובות כדי לעבור מבחנים. ברגע שאני מתגברת על מוניטין, רווח חומרי ורגש, גיליתי שהדברים האלה אפילו לא נחשבים כמחסומים. אני באמת מבינה את המשמעות של "חסרת דאגות". הבנתי גם שדרישות הפא גבוהות אפילו יותר. בתת ההכרה שלי גיליתי שיש לי לעתים קרובות כוונות שאינן תואמות לאמת-חמלה-סובלנות. גיליתי שכוונות אלו הן אנוכיות ורעות. יש אפילו שכבה עוד יותר מיקרוסקופית של האני המזויף שלי. לדוגמה, לפעמים כשאני קצת מאושרת או קצת לא מאושרת, הן (הכוונות) למעשה תחליף לאני האמיתי שלי. במקור האני האמיתי שלי והאני המזויף שלי היו אחד, אותו דבר. כרגע בתהליך הזה של קריעתם לחתיכות האני האמיתי שליו ואינו זז בקלות. איך להיפטר מהאני המזויף שלי? גיליתי שכל זמן כשהמחשבות שלי בקו אחד עם הפא אז האני האמיתי שלי מתפקד.

למרות שרוב הימים הקשים כבר חלפו, אני יודעת שאסור לי להיות נינוחה בנתיב הטיפוח. עלי לצעוד בקפדנות אחרי המאסטר.