שיתוף של תלמידת דאפא ישראלית

התנסות שהוקראה בוועידת פאלון דאפא העשירית בישראל

השנה אני חושבת שיש לי משהו משמעותי מאוד לחלוק עם מטפחים עמיתים, לכן החלטתי לכתוב את ההתנסות הזו.

אני עובדת באתר "פיוראינסייט" בשפה הרוסית. אני המתאמת, וגם כותבת, מתרגמת ולפעמים מפרסמת באתר. אפשר לומר שאף על פי שלעתים בשנים האלה היו הפרעות, באורח פלא הסתדרנו בלי שיופיעו קונפליקטים משמעותיים בצוות שלנו. לפני כשנה וחצי הצטרף לפרויקט מטפח אחד, והשנה הלכנו בעקבות האתר הסיני שן-ג'יאנג והקמנו באתר שלנו מדור חדש לגמרי של חדשות המכוון לאנשים רגילים.

היות שאנחנו צוות מצומצם הצטרכנו לעבוד הרבה: למיין חומר, לתרגם, לחפש תמונות ולתאם את כל העבודה, ואם אין מי שיעלה את הכתבות לאתר אז גם את זה צריך לעשות על בסיס יומיומי.

אתר החדשות דורש יותר תחלופת כתבות, יותר דינמיקה. אני גם משתדלת לכתוב כתבות מעניינות  בנושא שיפור התרבות האנושית, לאמת את הדאפא כמדע אמיתי, ולהכין אנשים ברמה רוחנית להיכנס לסיבוב חדש של ציביליזציה אנושית.

התחיל קונפליקט עם המטפח שנכנס לפרויקט. היה זה בזמן שכל העורכים היו עסוקים ביותר והצטברו הרבה כתבות והיה לנו חילוקי דעות. אני החלטתי שהכתבות יתפרסמו בלי עריכה ויעברו עריכה לאחר מכן כשלעורכים יהיה זמן, ואילו התלמיד הזה עמד על כך שאין לפרסם כתבות ללא עריכה. אני פרסמתי אותם באתר, והוא הוריד אותם מהאתר.

זכור לי שבאותו יום פתחתי את הספר "ג'ואן פאלון" והמאסטר אומר שם בהרצאה רביעית "הפיכה של הקארמה":

"במהלך תהליך ההפיכה של הקארמה, כדי שתוכל לנהל את עצמך היטב וכדי שלא יופיעו מצבים כמו אצל אנשים רגילים העושים את הדברים גרוע, אתה צריך תמיד לשמור על לב של חמלה ועל מצב לב שליו."

הבנתי שמתכננים עבורי מבחן. במשך כמה ימים השתדלתי לא להגיב על האימיילים של המטפח שהכילו האשמות ישירות כלפיי שאינני עושה את תפקידי כראוי. המשכתי לעשות את עבודתי.  לקונפליקט הצטרפה אשתו, שהיא גם מטפחת עמיתה ועוזרת לנו לפעמים. היא כתבה לי כמה גרועה העבודה שלי. ניסיתי להסביר להם שאני לא יכולה "לקפוץ" מעל היכולת שלי בכתיבה בשפה הרוסית, ושכבר התחלתי ללמוד את הפא בשפה הרוסית כדי להשתפר בה, ושאם אין לנו מספיק מגיהים שיעברו על המאמרים, אז המאמרים "שוכבים" שם שבוע ולא מפורסמים באתר. המטפח לא הסכים אתי. באותו ערב הרגשתי תשושה: המון עבודה וגם קונפליקטים! הרגשתי שאני סוחבת בעצמי את כל הפרויקט והתלמידים העמיתים מפריעים לי ולא רוצים לשתף פעולה. כתבתי מכתב לכל השותפים בפרויקט ושאלתי את התלמיד הזה אם הוא מוכן לשתף פעולה ללא תנאי כמו שהמורה מבקש מאתנו, ואילו הוא ענה שהוא יוריד את הכתבות כל פעם אם הן לא יהיו מספיק טובות. הייתי לא שקטה.

שיתפתי בזה את בעלי שהוא גם מטפח והוא תמך במחשבה הלא נכונה שלי להוציא זמנית את המטפח הזה מהפרויקט. כתבתי לאותו מטפח שזמנית הוא בחוץ, עד שהוא יסכים לשתף פעולה כמו שצריך. עשיתי זאת כדי שלא לבזבז את הזמן היקר שלנו על קונפליקטים, אלא לנצל אותו לעשייה בפרויקטים.

הוצאתי את המטפח העמית מהשרת שממנו לוקחים את הכתבות לפרסום. ואז ניסיתי להיכנס לשרת הזה בעצמי  אבל לא הייתה לי אפשרות להיכנס. השרת היה סגור בפניי, והגעתי למסקנה שהמטפח הזה סגר לי את הכניסה לאתר.

למחרת הרגשתי הקלה, עבדתי כל היום על הכתבות, וחלק בי הרגיש ש"כמה זה טוב, אף אחד לא לוחץ עלי, ואני מספיקה לעשות כל כך הרבה יותר..." אפילו חשבתי שזה יכול להיות אפילו יותר טוב אם הפרויקט יישאר מחולק בינינו, כך שאחרים יעבדו רק על אתר החדשות ואני אוכל לעבוד בצורה רגועה על שאר התכנים באתר. אבל החלק המואר שבי הבין שמה שקרה היה לא טוב לפרויקט באופן כללי.

כתבתי למתאמים ברוסיה ובאוקראינה על מה שקרה, שהמטפח הזה סגר לי את הכניסה לאתר. בימים לאחר מכן השתדלתי ללמוד את הפא כמה שיותר ולחפש פנימה. אמרתי לעצמי שהחשוב ביותר הוא לא להפוך למרירה, לא להתלונן ולא למתוח ביקורת. הרגשתי גם מחשבות של הפרעה: "למה כולם מעבירים עלי ביקורת, אני עושה כל כך הרבה עבור הפרויקט, האם המורה לא ביקש מהתלמידים לבצע ללא תנאי כל מה שהמתאם מבקש?". אבל השתדלתי לא להיסחף עם המחשבות האלה. אני מבינה שלהאשים את תלמידי הדאפא זה מעשה רע וששורש הבעיה הוא אצלי.

הרגשתי מסביבי את הכוחות הישנים. אף פעם לא הייתי מודעת לנוכחות כל כך חזקה של רוע. הם ניסו להכניס לתוכי מחשבות על תחרותיות עם אתר החדשות, ולקוות שהוא לא יצליח, אבל ראיתי שהמחשבות האלה הם לא שלי, והנחתי אותן בצד.

יומיים, שלושה לאחר התקרית הבנתי שהאחריות על האתר היא שלי, המתאמת. חשבתי על יום הדין, שאף אחד לא ישאל אותי האם הייתי צודקת או לא. ישאלו אותי כמה ישויות חיות לא הצלנו בגלל המעשים הלא נכונים שלי. זכרתי שהמאסטר תיאר את כלל המתרגלים כאגרוף. כתבתי מכתב לכל עמיתיי לטיפוח שמשתתפים בפרויקט, וביקשתי להתחיל דף חדש, לשתף פעולה טוב ולחשוב בצורה אלטרואיסטית על הפרויקט ולא על עצמנו.

ביני לבין עצמי החלטתי שאקשיב לכל ביקורת. הדבר היחיד שמשנה זה שלא יהיו מחיצות בפרויקט שלנו. במהרה גיליתי שהמטפח העמית בכלל לא חסם את הכניסה שלי לשרת. הבנתי שהכוחות הישנים עשו זאת, בשל ההחסרות שלי. התנצלתי בפני המתרגלים העמיתים, ואף כתבתי לאגודת הדאפא כשאני מתנצלת שכתבתי להם מידע לא נכון.

ב"יום השנה ה-20 להוראת הפא"המורה אמר:

"אבל, כשהמתרגלים בכל אזור פועלים לקדם את ה-Shen Yun, בכל פעם שאתם נתקלים במשהו – אין זה כך שאתם לא רוצים לבצע דברים, אחרת לא היה לכם צורך להתווכח עליהם – אף על פי שכולכם רוצים לבצע דברים, אדם אחד יתעקש שיש לעשות את זה בדרך אחת, בעוד שהשני יתעקש שיש לעשות את זה בדרך אחרת, או שאדם אחד יתעקש שיש לעשות את זה עכשיו, בעוד שהשני יתעקש שיש לחכות, ואף אחד לא מוותר. צורות המחשבה האנושיות החזקות האלו גורמות לכך שאנשים לא מסוגלים לשתף פעולה. ובמשך הוויכוחים שיש לכם, יש אנשים שצורת החשיבה האנושית שלהם היא ממש חזקה, ויש אנשים שאפילו נדחפים על ידי ההחזקות האלו לריב עם אחרים. אפילו אם האנשים האלו בסוף עושים את זה בדרך השנייה, הם יעשו את זה בצורה די פסיבית".

מהאירוע הזה הבנתי שוב, שזה חשוב לא לפעול מתוך חוסר ישע או בשעה שהלב לא רגוע. כשקיבלתי את המכתב  שהכיל חוסר הסכמה מצד אותו מטפח עמית, הבחנתי בבהירות בקיום שני קולות בתוכי במקביל: האחד אמר "נהגי באיפוק, קחי צעד אחורה, השקיטי את לבך, היי ענווה"; השני אמר: "אל תוותרי, תפעלי לסלק את ההפרעה". הם היו ממש ברורים בראשי.

ב"יסודות להתקדמות במרץ" במאמר "סילוק נוסף של החזקות" המאסטר אמר:

"סלקו את הלב הלא מאוזן ההוא! כשאתם לא מסוגלים להתגבר על משהו בלבכם, האם זה לא נגרם על-ידי ההחזקה שלכם?"

מתוך "לימוד הפא בועידת הפא בבירת ארצות הברית" ב-2006:

"רק אחרי שאדם נסוג מקונפליקט באופן שלו ורגוע ואז מסתכל על זה, הוא יכול באמת לפתור את זה."

ובפיסקה שלאחר מכן:

"אם תוכל לנהל את עצמך באופן זה עם כל דבר שאתה נתקל בו, לכל הפחות תמצא דרך לפתור את הבעיה. אחרת איך תוכל לפתור אותה? כשאדם מסתער קדימה והוא שש לויכוח, ככל שהוא רוצה לפתור את זה, כך הוא יוכל לפתור את זה פחות. במצב הזה בעצם עדיין לא ויתרת על ההחזקה הזאת ואתה דוחף את דרכך קדימה, ואתה מתעקש להבין מי צודק ומי טועה; למרות שעשית טעויות, אתה מתעקש לגלות את הטעויות של אחרים. כשהגישה היא כזאת לא תוכלו לפתור את הבעיה."

המאסטר אמר לנו שלאדם יש גם טבע בודהא וגם טבע דמוני. ראש השדים תמיד שמח להפריד בין אנשים. לאורך כל ההיסטוריה הוא עשה זאת כדי לגרום נזק. הדבר הכי חשוב לו זה להפריד בין אנשים ולהזין את הגאווה שלהם, כך שהם יפנו זה נגד זה. בסופו של דבר נקודת ההשקפה של המטפח העמית הזה לא הייתה שגויה, היא רק הייתה שונה משלי. ואם יש קונפליקט, האם זה לא כדי לשלם קארמה? אם אני אסיר את הכביכול "הפרעה", איך אתקדם? האם הפרויקט שלנו לא יסבול אם המטפח הזה לא יוכל לתרום מיכולותיו?

אמרתי לעצמי שבעתיד עלי להיות ענווה. עלי להיות מסוגלת לקבל ביקורת, לקיים יחסי גומלין שלווים עם כולם (לא במחיר האמת) ולחשוב רק על איך נוכל הכי טוב להציל ישויות חיות, ואיך לעבוד היטב יחד. אינני חושבת שהמורה רוצה שנשעה מישהו מהפרויקטים. עכשיו הבנתי זאת.

עכשיו אנחנו עובדים כולנו יחד, ושמתי לב שאני יכולה לעמוד הרבה יותר טוב בביקורת ושהמגיהים שלנו נעשים מעורבים ופעילים יותר בפרויקט.

ראיתי אצלי שקשה לי לשמור על לב של חמלה כשאנשים "לא נחמדים" אלי. אני עובדת עתה על לשמור ממש על לב של חמלה, אפילו נוכח קונפליקטים. הבנתי שההחסרה העיקרית שלי הייתה שלא הבנתי את הפא של המאסטר. חשבתי שהמאסטר אמר שמרגע מסוים על כולם להקשיב למתאם ולהביא דברים לסיום במהירות. אבל הניסיון הזה שלי הוכיח לי שהמתאם הוא גם מטפח, ואם יש מחלוקות שלא יושבו, חייבים לוותר. אם הרעיון של עמית לעבודה הוא באופן בסיסי לא רע, אז לא צריך לבזבז זמן בויכוחים. עלי רק לאפשר לכל אחד מרווח לקיים את "חופש היצירה" ולעשות דברים כפי שהם חושבים שצריך לעשותם. אני חושבת שאלוהויות מוקירות לב כזה הרבה יותר מאשר לב עקשן. לפני שהמטפח העמית הזה הצטרף לפרויקט שלנו באמת לא היו לנו הרבה קונפליקטים, אבל במחשבה שנייה, זה היה משום שאני הייתי ענווה יותר. לא התווכחתי עם עמיתיי, נתתי להם יד חופשית להחליט והיה לי לב של ענווה. ועכשיו אני מקבלת את ההזדמנות להשתפר מהר יותר ולסלק החזקות לחשיבות עצמית, לחוש הצדק ולעקשנות.

אני חושבת שעכשיו הדבר הכי חשוב עבורי הוא להישאר בהווה ולא לחשוב יותר מדי על העתיד, משום שלאחרונה היו לי לעתים קרובות מחשבות על לחזור יותר מהר הביתה, מקום בו אין כאב, הכול בסדר, אין בעיות ואפשר להירגע. אבל עכשיו אנחנו צריכים לאסוף יותר כוח ולעבוד אפילו יותר קשה כדי להתקדם בהצלת ישויות חיות, כדי שכל אלה עם הקשר הגורלי יוכלו להינצל – וכדי לא לאכזב את המאסטר.

לאחרונה היו לי ספקות לגבי הפרויקט שלנו, כי לא ידעתי אם הוא משחק תפקיד ממשי ויעיל בהצלת ישויות חיות, ואפילו התחלתי להקדיש יותר זמן להבהרת אמת ביוטיוב, ושליחת אימיילים. העליתי את הנושא עם המטפחים העמיתים העובדים בפרויקט ומהשיתוף הבנתי שבחצי שנה האחרונה בלבד 12,000 צופים ביקרו באתר שלנו ויותר מ-100,000 איש קראו את הכתבות שלנו. זה הפתיע אותי ועודד אותי להמשיך לעבוד בפרויקט.

רציתי לשתף בהבנה נוספת שלי מהפא. לאחרונה חשבתי לעתים קרובות שלפני שנכנסתי לדאפא, כאדם רגיל, עשיתי הרבה דברים מוטעים. לאחרונה הרגשתי מודאגת מאוד לגבי זה. הלב שלי כאב. ואז המאסטר נתן לי רמז. פתחתי את הספר "ג'ואן פאלון" הרצאה שלישית, "מה המורה נתן לתלמידים?", וקראתי:

"אם למאסטר יש ווֵיי דֶה[31] גבוה, זאת אומרת אם למאסטר יש עוצמת אנרגיה גבוהה, הוא יכול לסלק עבורך קארמה. אם הגונג של המאסטר גבוה, הוא יכול לסלק הרבה מהקארמה שלך. אם הגונג של המאסטר נמוך, הוא יכול לסלק רק מעט מהקארמה."

וכן בהרצאה ראשונה בספר "ג'ואן פאלון", "ברמות שונות יש פא של רמות שונות" המאסטר אמר:

"אם אתה רוצה לטפח לקראת רמות גבוהות, לא תוכל לעשות זאת בלי ההדרכה של הפא של הרמות הגבוהות."

אני חושבת שהמאסטר נתן לי רמז שכיוון שעוצמת האנרגיה שלו כה עצומה, אין צורך שאדאג לגבי הדברים האלה שעשיתי בעבר. המאסטר גם לא ביקש מאתנו לדאוג לדברים האלו או להתייחס אליהם כפי שעושים בדתות, כמו להתחרט על חטאי עבר. המאסטר ביקש מאתנו לעשות רק מה שתלמידי דאפא צריכים לעשות. ההבנה הזו הביאה לי מנוחת נפש.

דבר נוסף שהעסיק את מחשבתי היה שהמאסטר מברך אותנו על שהצלנו 100 מיליון מאנשי העולם. כשקראתי את זה פרצתי בבכי. תהיתי איך יתכן שאחרי 20 שנה, ועם 100 מיליון תלמידי דאפא, רק מספר כזה של אנשים ניצל – כלומר שכל תלמיד הציל רק אדם אחד (ואת הישויות שמאחוריו). לא יכולתי להבין וזה די הטריד אותי. חשבתי על כל העבודה שעשינו שלא הצליחה. אבל כאשר שקלתי זאת במוחי, נזכרתי שהמאסטר אמר שכמה ביליוני אנשים ישיגו את הפא במהלך השלב השני, כאשר הפא יתקן את התחום האנושי. אני סבורה שה-100  מיליון אנשים שתלמידי הדאפא הצילו, אם כך, הם אלו שיצאו מתוך התחום הזה, אלו שיעזבו את שלושת העולמות.

ב"ביאור הפא בחג הפנסים בשנת 2003 בועידת הפא במערב ארה"ב" ב-2003 המאסטר אמר:

"המורה בהחלט יציל את כל היצורים החיים בעולם הזה. (מחיאות כפיים) אני אנקוט בדרכים שונות בתקופות שונות כדי להציל בצורות שונות."

זה הרגיע את לבי. כמובן שעלינו להמשיך במאמצינו ולמהר להציל אפילו יותר ישויות חיות, אבל המאסטר החומל שלנו יציל את כל אלו עם הקשר הגורלי, ואין עלי לדאוג לגבי זה.

אנא הצביעו על כל דבר שאינו הולם את הפא.

תודה למאסטר הרחום שלנו! תודה לכם, מתרגלים עמיתים!

---