(Minghui.org)

החלק השני: http://he.minghui.org/?p=8695

החלק השלישי: http://he.minghui.org/?p=8693

ברכות למורה הנפלא ורב החמלה! ברכות עמיתיי המתרגלים!

במשך יותר מעשר שנים תחת הגנתו של המאסטר רב החמלה דשדשתי לאורך נתיב הטיפוח. לבי מלא הוקרת תודה להצלתו רבת החמלה של המאסטר. הייתי רוצה לנצל את ההזדמנות של וועידה Minghui ה-9 בסין כדי לסכם את הטיפוח שלי ולדווח על כך למאסטר ולעמיתיי המתרגלים.

השגת הפא והפיכה למתרגל

אני מורה במקצועי. באביב 1997, אחרי שביליתי 6 שנים בהגדת עתידות ובג'ואו-אי, הייתי עדיין מבולבל לגבי משמעות החיים. עסקתי בכל מיני סוגים של הגדת עתידות על עבר ועתיד וקראתי ספרי צ'יגונג כדי לגלות את מטרת החיים. צברתי ארגז מלא של ספרים ועבדתי קשה כדי ללמוד אותם ובכל זאת השגתי מעט מאוד.

רכשתי במקרה עותק של הספר "ג'ואן פאלון". ברגע שפתחתי את הספר, העקרונות והחוכמה של הספר נשפכו החוצה כמו מים זורמים מנהר הצ'אנג-ג'יאנג ושטפו את כל הבלבול שלי לגבי החיים. אפילו עם אלפי מילים עדיין איני מסוגל לתאר כיצד הרגשתי. ידעתי שמצאתי את הדבר היקר לי ביותר בחיי. כשאני נזכר אחורה, הג'ואו-אי וספרי צ'יגונג אחרים הפכו כל כך שטחיים. כשהתחלתי לקרוא לראשונה את הספר "ג'ואן פאלון", חוץ משעות העבודה בכיתה קראתי כל הזמן בספר ולא רציתי להניח אותו אפילו בשעות הארוחה. התברר לי שטיפוח אינו רק משהו מהעבר, גם לא משהו שמצריך להיכנס עמוק ליערות או לעלות להרים כדי לתרגל. זה יכול לקרות בחברה של היום, בכל מקום. ללא היסוס זרקתי ושרפתי את כל ארגז הספרים והקלטות העוסקים בהגדת עתידות ובצ'יגונג שצברתי במשך השנים. קראתי מעמקי לבי: " מעתה ואילך אני אתחיל את הטיפוח האמיתי שלי".

בתחילת הטיפוח שלי בדאפא, האושר והשמחה שלי מלאו לא רק את לבי אלא נראו גם על פניי ועיניי. אחרי העבודה הייתי לומד את הפא ומתרגל את התרגילים בהתמדה, ובכל לילה, תמיד הייתי מתרגל את תרגילי העמידה פעמיים. למדתי גם את הפא, אבל מאוחר יותר נוכחתי שהתייחסתי בשוגג לתרגול כטיפוח ולא הדגשתי מספיק את לימוד הפא. אולי בגלל האיכות המולדת הטובה שלי יכולתי לעבור את מבחני השין-שינג המקריים בהבנה די טובה. כעת עם כיוון ברור בחיי, לבי נרגע והיה מלא תודה לדאפא, והייתי מלא באנרגיה.

זמן לא רב לאחר מכן, המאסטר פרסם ספרים אחדים כולל את "הונג יין", "להסביר את התוכן של הפאלון דאפא" ו"הרצאה בוועידה הראשונה בצפון אמריקה". לא הבנתי בשלמות את הקדושה והרצינות של הטיפוח והתייחסתי ללימוד הפא כמו לקריאה של ספרים תיאורטיים. באותו הזמן הייתה לי הבנה רדודה מאוד בלבי וחשבתי שכל הכתבים של המאסטר הם על "אמת-חמלה-סובלנות" ועל "חיפוש פנימה". במהלך שיתוף, אחד המתרגלים אמר לי ברצינות: "למה באת לפה? אתה שואל אותי כשיש לך בעיה – איך אוכל להסביר לך ביתר בהירות מהמאסטר?" דבריו של המתרגל הכו בראשי כמו מקל והעירו אותי מהרדידות שלי. הייתי נבוך מאוד והתחרטתי על כך מעומק לבי. הבנתי את החשיבות של כיבוד המאסטר והפא. החלטתי בנחישות לשנות את יחסי כלפי לימוד הפא, והחלטתי ללמוד את הפא יותר ובמחשבה בהירה יותר.

מבוכה

בחורף 1998 עוד ועוד אנשים החלו לתרגל פאלון גונג. ככל שגדל מספר המתרגלים כך גם התעצם פחדה של המפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס) מפני הפאלון גונג. לנטייה לטיפוח הייתה השפעה על החברה, וזה סייע לשנות את המחשבות של אנשים. מקומות התרגול המקוריים שלנו, בית ספר, אולם, לפתע לא היו פנויים עבורנו. הרשויות הורו לבתי הספר לא לתת מקום למתרגלי פאלון גונג. היה איסור על בכירים במשטר לתרגל פאלון גונג, וההוראה הזו הגיעה מיד לכל פקידי הממשל. באיזו סמכות השתמשו? זאת לא ידענו. בהיעדר מודעות פוליטית לא הבנו שנוצרת כאן סערה. נבוכים ומבולבלים התמקדנו בטיפוח האישי.

אחרי ה-25 באפריל 1999 סביבת הטיפוח הפכה לגרועה יותר. כל מתרגלי הדאפא הופרעו בדרך כלשהי. ביולי החליטו כמה מהמתרגלים במחוז שלנו לעתור לממשל המחוזי, כדי שנוכל לתרגל שוב באופן חוקי. בממשל המחוזי אמרו להם: "אתם יכולים לנסוע לבייג'ינג (לעתור). אין לנו סמכות לעשות משהו". באותו הזמן כל תחנות הרכבת, מסילות הברזל והאוטובוסים לבייג'ינג היו תחת פיקוח ומעקב משטרתי חמורים. אסור היה לנו לנסוע לבייג'ינג. כשהם בוטחים בסמכות העליונה ביותר וברצון הטהור שלהם למחות עבור הדאפא ועבור זכויותיהם, מתרגלים רבים רכבו על אופניהם, הלכו ברגל, או בחרו בדרך עקיפה כדי להגיע לבייג'ינג ולאמת את הדאפא. באותה עת לא הייתה לי הבנה מספיק טובה מנקודת מבט של הפא, והיו לי כל מיני מושגים אנושיים. היססתי ולא ידעתי מה לעשות.

יומיים לאחר מכן הודיעה המק"ס ברחבי העולם על תחילת הרדיפה נגד הפאלון גונג בכל רשתות התקשורת שלה ובכללן ברדיו ובטלוויזיה. זה נגע ללבו של כל מתרגל. במקרה באותו זמן הועברתי מלימוד בחטיבת הביניים הציבורית ללמד בחטיבת ביניים פרטית ונכנסתי לסביבת עבודה חדשה לגמרי.

בתחילה, לא גיליתי שאני מתרגל פאלון גונג. מצד אחד רציתי להשיג הישג כלשהו בעבודה לפני שאומר משהו. מאידך, חששתי מפני הרדיפה. דבר אחד שהייתי בטוח בו היה שדאפא הוא דבר נכון וטוב, "אמת-חמלה-סובלנות" טובים. אין שום רע בזה.

כמה חודשים מאוחר יותר הגיעו חדשות שבכל רחבי המדינה מתקיימים שיעורים לשטיפת מוח ושתלמידי דאפא נרדפים למוות. באותו הזמן נסעו מתרגלים לדווח לבכירים רמי דרג על התקריות ויותר אנשים נסעו לבייג'ינג כדי לעתור. לבי כאב, אין ספק שלדאפא נגרם עוול, אבל לא הבנתי מדוע המתרגלים המשיכו לעתור. ללא ספק התייחסתי לרדיפה הדאפא, כרדיפה בין בני אדם. באותה עת, במשך זמן מה המאסטר לא פרסם מאמרים חדשים. לא ידעתי איך להגיב. יום אחר יום, עם כאב בלבי הייתי מבולבל כשאני לומד את הפא ומתרגל לסירוגין.

לוותר על החזקות אנושיות

לאחר שנה, ביולי 2000 הבנתי השתנתה.

המאסטר אמר: ("ג'ואן פאלון" הרצאה תשיעית, "אנשים עם טבע מולד גדול"):

"אם אינך עוזר לעצור רצח או הצתה, במה כן תתערב?"

ידעתי שעלי לנסוע לבייג'ינג לחפש צדק עבור הדאפא. הייתי צריך לנסוע, אבל לא למען ההגעה לשלמות. באמצעות הנסיעה לבייג'ינג, למרות שרבות מההחזקות שלי יסולקו, הבנתי שאפילו אם אסע לבייג'ינג עשר פעמים, עדיין לא אוכל לשחרר את כל ההחזקות שלי ולהגיע לסטנדרט של השלמות. המוטיבציה שלי לנסוע לבייג'ינג לא יכלה להיות כדי להגיע לשלמות.

אחרי שחזרתי הביתה, למדתי עם מתרגלים בעיר מגורי את "יסודות להתקדמות במרץ". אולי המאסטר ראה שהלב שלי לנסוע לבייג'ינג היה כדי להגן על הפא והוא לא רצה לוותר עלי ופתח את רמת החכמה שלי. העקרונות של הפא שלמדתי פעמים רבות ולא הבנתי, התגלו בפני כעת רובד אחר רובד. עקרונות הפא הלמו בי כמו פטיש כבד, במיוחד כתבים כגון:

"עבור מי אתה מטפח" "לחפור את השורש" "את הדאפא אי אפשר לנצל"

הבנתי מה היה עלי לעשות. היה עלי להתנגד לרדיפה, לא למען השלמות שלי ולא כדי לשחרר את ההחזקות שלי, אלא כדי להגן על שמו של המאסטר, לאמת את הדאפא ולחפש צדק עבור הדאפא ובעבור אותם מתרגלים עמיתים שנרדפים. היה עלי לעמוד ולהתייצב ללא היסוס. אם כל אחד מאיתנו יכול היה לעמוד ולהתייצב נגד הרדיפה הבלתי הגיונית הזאת כנראה שהיא לא הייתה מתחילה בכלל.

אחרי דיונים נוספים כולנו היינו ברורים ונחושים יותר. לא נמתין או נסמוך על אף אחד וגם לא נלך סתם בעקבות הקבוצה. אפילו אם זה רק אני, עדיין אסע לבייג'ינג להבהיר את האמת לגבי הפאלון גונג.

אחרי שהגעתי להחלטה, חזרתי הביתה לבקר את הורי הקשישים ונפרדתי מאשתי, מבני ומבתי שזה נולדה. בשקט חזרתי לבית הספר שלי. ארגנתי את הדברים שלי ועזבתי את המפתח בתוך החדר. יצאתי מפתח הדלת עם החלטה נחושה, בידיעה שכנראה לא אשוב עוד לעולם. עליתי על הרכבת לבייג'ינג.

יומיים לאחר מכן המשטרה המקומית החזירה אותי ועצרה אותי ל-15 יום על מה שהם כינו "הפרת הוראות הביטחון". נקנסתי ב-3,000 יואן. אז הידיעה שאני מתרגל פאלון דאפא הפכה פומבית והייתי מפורסם בתחומי. היה לי ברור באיזה נתיב אלך. הייתי גאה בדאפא וגאה להיות תלמיד דאפא.