התנסות שהוקראה בוועידת פאלון דאפא התשיעית בישראל

ברכות למאסטר! ברכות לכל המטפחים!

אני רוצה לדבר על הנושא של להיעשות בעל אחריות, אחראי כלפי הדאפא, כלפי עמיתיי המתרגלים וכלפי היצורים החיים שאנו צריכים להציל.

חלק 1: להבין את המציאות ולהתחיל לקחת אחריות

כשהתחלתי לעבוד בעיתון אט, נכנסתי לתפקיד של כתב, ושילבתי זאת עם חצי משרה בעבודות זמניות. לאחר כמעט שנה של עבודה ככתב, פנה אליי מנכ"ל העיתון וביקש ממני לעבור למחלקה המסחרית ולהיות איש מכירות. הרגשתי שזה הדבר הנכון עבורי, וכי עליי לבצע את מה שהמנהל מבקש ממני ללא התלבטות. לאחר חודשיים בתפקיד איש מכירות, החלטתי לעזוב את חצי המשרה שלי ולעבוד בעיתון "אפוק טיימס" במשרה מלאה כאיש מכירות.

תמיד הייתה לי התלהבות רבה לבצע את עבודתי. בכל פעם שהעמידו בפניי אתגר תמיד הייתי לוקח אותו בשתי ידיים ואף עושה מעבר למה שנדרש ממני, כיוון שזה "אתגר אותי", גרם לי להרגיש סיפוק עצמי ואפשרות לעשות משהו חדש ומעניין, וכך גם נתתי לעצמי את ההרגשה שאני עושה הרבה דברים משמעותיים ומעניינים. אולם את הדרישה הבסיסית שאותה ביקשו ממני לבצע, הרבה פעמים לא הצלחתי לבצע עד הסוף. היה נראה שאני עושה המון עבודה, אך לא פרצתי דרך משמעותית בביצוע מכירות בפועל ובביסוס קהל לקוחות בצורה יציבה. בדיעבד נוכחתי לדעת שכשפעלתי בצורה הזו, זה גרם הפרעה למנהלת שלי; וזאת נוסף לעובדה שלא ביצעתי את עבודתי עד הסוף ולא אימתתי את הפא כפי שהמורה דורש ממני.

לאחר תקופה מסוימת קרו מספר שינויים בעיתון – זה קרה בצורה מהירה מאוד ופתאומית, בטוח לא הייתי מוכן לזה. המנכ"ל שאל אותי האם אני מוכן לקחת על עצמי תפקיד משמעותי יותר בעיתון. לא היססתי ואמרתי שכן, למרות שהוא לא אמר לי כלל מה הולך להיות התפקיד שלי. חשבתי שייתכן שאקח על עצמי את תפקיד ניהול השיווק או ניהול המכירות, והמנהלת שלי תהיה הבוסית שלי ושל כל המחלקה. אולם זה לא מה שקרה. לאחר מספר שעות, המנהלת סיפרה לנו שהחליפו אותי איתה (אני מוניתי למנהל השיווק והמכירות, והיא תפסה את מקומי כאיש מכירות). כמובן שהרגשתי מאוד לא נוח ולא ידעתי איך להתנהג. תקופה קצרה לאחר מכן התחלף המנכ"ל של העיתון, שני אירועים שהיו מאוד משמעותיים עבור המטפחים העובדים בעיתון והמטפחים בישראל בכלל.

נפגשתי עם המנכ"ל החדש ושאלתי אותו מה יהיה תפקידי החדש לאחר שהוא נכנס לתפקיד, כיוון שלא הייתי בטוח האם אשאר בתפקידי הנוכחי. הוא שאל אותי אם אני רוצה להמשיך בתפקידי, ואני שוב כמובן הסכמתי לקחת את התפקיד בשתי ידיים בלי לחשוב יותר מדי.

אחת הבעיות הראשונות שהתמודדתי עמן הייתה ניהול אנשי המכירות – שתי מטפחות המבוגרות ממני הן בגיל והן בניסיון החיים. אחת מהן הייתה כמובן זאת שהחלפתי בתפקיד. זה היה מצב מוזר ורגיש, שבו אני צריך לנהל את מי שניהלה אותי לפני רגע, והיא שניהלה אותי צריכה לקבל אותי כמנהל שלה, מי שהיא בעצמה לימדה והכניסה לתפקיד. היא הייתה מנוסה מאוד יחסית אליי בצוות המכירות ובעלת רקורד וקהל לקוחות שהצליחה לבסס. בנוסף, היא הייתה גם חלק מצוות השיווק שהקמתי, בגלל ניסיונה וצורת החשיבה שלה שמאוד התאימו ותרמו לצוות. בכל פעם שהייתי מעלה רעיון, הרגשתי שהיא מעלה בדיוק את הרעיון ההפוך, ובוחנת אותי. כשניסיתי להחליט החלטה כלשהי, היא מיד הייתה מעלה את הספקות שלה והדעות שלה, ולא ידעתי איך לטפל בזה היטב – איך אוכל למלא את התפקיד שלי היטב ולבסס את העבודה המשותפת שלנו, איך אוכל להיות הבוס שלה מבלי שאצטרך לחשוב על זה כל פעם שאני מעלה רעיון או מנסה לקבל החלטה? במיוחד במצב זה בו הדעות, הניסיון והרעיונות שלה באמת חשובים לי, אבל אני לא יכול להעסיק את עצמי בזה כל הזמן ולפעול לפי תחושת האי-נוחות.

התייעצתי עם מנכ"ל העיתון, מה עליי לעשות. תשובתו עזרה לי מאוד להתקדם. הוא אמר: "אתה צריך להבין את המציאות. והמציאות היא, שיכול להיות שיש לה יותר ניסיון; יכול להיות גם שבחלק מהדברים שהיא אומרת היא צודקת ומה שהיא אומרת נכון יותר, וזה בסדר... אבל אתה הבוס. והאחריות לקבלת ההחלטות מונחת על כתפיך". הבנתי שאני פשוט צריך להסיר מעליי את כל המחשבות המסובכות. אני צריך לקבל את העובדה שיש לי אחריות, אני לא יכול לקבל החלטות מתוך החזקות ולא לפעול על פי הן. יכול להיות שאני טועה מולה, וזה בסדר, יכול להיות שאני צודק למרות הניסיון והידע שלה, וזה גם בסדר. אני חייב לקבל את האחריות ולהעמיסה על כתפיי, ולשחרר מהן את המושגים וההחזקות שתופסים מקום. להתנהל, לנהל ולקבל החלטות מתוך אחריות לדאפא, לעיתון ולישויות החיות.

הדבר היחיד שהיה עליי לעשות הוא להתמקד בלעשות את התפקיד שלי בצורה טובה ואחראית, באמת לעשות הכול כדי פשוט לעשות אותו בצורה טובה, ללא מחשבות אחרות. ברגע שהמחשבות המסובכות עזבו את ראשי, וכל מה שהתמקדתי בו היה לעשות את עבודתי בצורה טובה מתוך אחריות, בלי לחשוב על שום דבר – לא על אגו, לא על עצמי, לא על המעמד שלי, לא על הטקטיקה שיש לנקוט כדי להתנהל מולה או מול אחרים, דברים הסתדרו מעצמם. במקום זאת עליי להיות אמיתי, כנה, ישר וחרוץ ולשמש דוגמה בעצמי כך שבאופן טבעי לא יהיה מקום לדברים רעים להיכנס.

מתוך לימוד הפא בוועידת הפא של 2010 בניו יורק:

"מה שאני אוהב הם אלו שהם ישרים ופשוטים, כנים ומעשיים. אני גם מקווה שאתם יכולים כולכם, אחרי כל כך הרבה שנים של טיפוח, לצמוח ממש בתוך החוכמה ולא לצמוח כל כך במונחים של לדעת כיצד להתמודד עם ענייני העולם הזה, או כיצד להתנהל כבן אנוש המנהל חיים ארציים."

כך כשהיה לי רעיון, פשוט הבעתי אותו; כשהייתי צריך לנהל ישיבה, פעולה כלשהי או כל דבר אחר, פשוט עשיתי זאת, בלי מחשבות מסובכות; כאשר נדרשה החלטה, ניסיתי לבחון אותה לפי האמת – מהי הדרך הטובה ביותר לעשות דברים, ללא קשר למי הציע אותה, והאם יש לי או למישהו אחר דעה מנוגדת. האחריות היחידה והדין וחשבון היחיד שעליי לתת, הוא למורה וליצורים החיים שמחכים להצלה; בטח שלא למחשבות המסובכות ולהחזקות אנושיות.

כמובן שזה היה תהליך ולא קרה ברגע וכמובן שלא תמיד פעלתי היטב, אולם הליכה בדרך הזאת אפשרה לקרח אותו חוויתי בינינו להינמס, איפשרה לה ולאחרים לקבל אותי בתפקידי כמנהל ולעבודת הצוות לפרוח. אני מרגיש שבעקבות היכולת שלי לפעול בצורה הזו, בצורה אחראית מתוך הפא וזניחת ההחזקות, התאפשר למצב חדש להגיע בו אנחנו משתפים פעולה ואני מרגיש שאני מקבל ממנה ומאחרים המון עזרה ותמיכה בביצוע תפקידי.

חלק 2: לשתף פעולה ולהאמין בפא – זה הדבר המהותי

לאחרונה עשינו שינוי משמעותי בעיתון. הקמתי את צוות השיווק של העיתון ובהנחיית המנכ"ל התחלנו לעבוד על תכנית חדשה שתשנה את פני העיתון – ההפצה שלו, העיצוב, התוכן, המחיר והמכירות. לצוות השיווק הצטרפו שלושה מטפחים שהאמנתי שיש להם יכולת טובה ומגוון של דעות ורעיונות שיקדמו את התהליך וישלימו את נקודת המבט שלי.

אני חושב שהצורה שבה פעלנו בתהליך השיווק בעיתון יכולה לשמש דוגמה לשיתוף פעולה טוב. כמובן שהיו אי הסכמות וחילוקי דעות, אבל הגוף העיקרי שלנו תמיד המשיך ללכת קדימה ביחד, ובסופו של דבר ידענו להגיע להסכמה, קיבלנו החלטה והמשכנו לשלב הבא. צוות השיווק חשב על דרך ההפצה של העיתון, העיצוב, התוכן, המחיר והמכירות, קיבלנו תמיכה מההנהלה והתוצר של החשיבה שלנו הפך למסמך הנחיות למחלקות השונות שאותו הן התחייבו לבצע.

כמובן שהתהליך עצמו היווה גם תהליך טיפוח אישי לכל אחד מאתנו. דווקא במצב בו קיבלנו תמיכה להחלטות שלנו מההנהלה ושיתוף פעולה כל כך חיובי מהמחלקות השונות, כל החלטה הפכה עבורי לקשה יותר. ידעתי, שמיד לאחר שנחליט כל החלטה שהיא, השאלה שעומדים לשאול אותנו לגביה היא – "אבל למה החלטתם ככה?" מה אני אמור להגיד? איך אצדיק את כל ההחלטות שלנו? האם אני בטוח במאת האחוזים שההחלטה שלי צודקת? לא היו לנו כלים רבים למדידת נכונות ההחלטות שלנו. בחברות גדולות בדרך כלל מבצעים סקרים ומחקרי שוק כדי לקבוע את אמיתות הרעיונות וכיצד יש לבצעם, אולם אנחנו לא ביצענו כל סקר.

היה קל יותר עבורי לקבל החלטות כאלו עבור עיתון רגיל או חברה מסחרית אחרת, אבל כשמדובר בעיתון ה"אפוק טיימס" שהוא כלי פא להצלת היצורים החיים בקנה מידה גדול, שהוא העיתון שיושאר לעתיד ומקום בו עובדים ומשתפים פעולה כל כך הרבה תלמידי דאפא – לקבל החלטות כה משמעותיות ללא עובדות שיאשררו את המחשבות שלנו והרעיונות שלנו בפועל... זה היווה עבורי אתגר גדול, הדרך בה נפעל היא הדרך בה יתפסו אותנו האנשים הרגילים, והיא תשפיע על האפקטיביות שלנו בהצלת אנשים. בנוסף, כיוון שאין לי הוכחות חותכות לנכונות ההחלטות, איך אני אמור להציג זאת מול שאר העובדים? איך אוכל לומר בביטחון כי זה מה שהחלטנו ולשם אנחנו הולכים?

הבנתי, ששוב עליי לקבל את המציאות כפי שהיא: בתהליך החשיבה שלנו השתמשנו רק בסקרים ומחקרים שמצאנו באינטרנט, התייעצנו עם מומחים, עם חברים, משפחה, מטפחים עמיתים, וגם פעלנו לפי המושגים והידע האישי שיש לכל אחד מאתנו, אבל באמת אין לנו עובדות מוצקות רבות בשטח שיכולות לבסס את הדעה שלנו. הבנתי מההרצאה של המורה לאוסטרלים, שמה שחשוב באמת הוא כיצד אנחנו משתפים פעולה ולא התוצאה של הדברים. אם אקח את האחריות המוטלת עליי, ואם אפעל מתוך אחריות לדאפא, אחריות לעיתון ולא כדי לאמת את עצמי, ואם נוכל לשתף פעולה יחד, כל המחלקות וכל העובדים בעיתון – האלוהויות יתמכו בזה, האפקטיביות של המעשים שלנו תהיה גדולה יותר ונסים יכולים לקרות. עליי לקחת אחריות ולהיות אמיתי וכן, ועדיין לומר לאחרים: "זה מה שהחלטנו, ואנחנו עומדים מאחורי זה עם לב שלם".

במהלך העבודה עם צוות השיווק ושיתוף הפעולה עם המחלקות האחרות, היו גם דברים שכמובן לא הלכו טוב. קרה לי פעמיים במהלך התקופה שלא למדתי היטב את הפא, שנכנסתי למצב מדוכדך והחלו לעבור אצלי מחשבות שליליות על אחרים. זה לא התבטא בצורה חריפה אלא במחשבות קטנות שצצו, אולם היום בראייה לאחור אני יכול לראות אותם בצורה בולטת יותר: "למה לוקח להם כל כך הרבה זמן לעשות שינויים? אני מרגיש שאין להם תחושת דחיפות והם מסוגלים לעשות הרבה יותר. אני מרגיש שהם לוקחים את הזמן, לא משתפים פעולה היטב וכו'... שיתפתי על כך את המנכ"ל. זרם המקלחת בבית שלי הוא לא הכי חזק ולפעמים לוקח זמן להתקלח, אבל המקלחת שקיבלתי באותו יום מהמנכ"ל שלנו הייתה עם זרם מצוין. הוא אמר לי שאני לא מחובר למציאות, אני לא מספיק קשוב לאחרים ולא עושה עד הסוף את העבודה ולוקח בחשבון את כל הפרטים הקטנים. זו כבר הפעם השנייה שקיבלתי מקלחת שכזאת, ואני יכול לומר שמהיבט של טיפוח, אם מסתכלים על קשיים כאושר, באמת שבאותו רגע הייתי אמור להיות סופר-מאושר. אמנם לא הגבתי ואמרתי לעצמי שאני צריך להסתכל פנימה, אבל למען האמת הרגשתי מאוד מאוד פגוע.

מתוך ההרצאה במנהטן 2006:

"...זה משום שבמסלול הטיפוח שלכם אין שום דבר שהוא מקרי. אז כשאתם נקלעים לחילופי דברים סוערים וזה מתסיס בכם דברים, או כשאתם נקלעים לקונפליקט על משהו שנוגע לאינטרסים החיוניים שלכם, אולי הגורמים מאחורי זה הונחו על ידי המאסטר. אולי אתה מתרגז רק כאשר מישהו אומר משהו שבאמת מרגיז אותך או שפוגע בנקודה רגישה אצלך. אולי הוא באמת התייחס אליך באופן לא הוגן, אבל המילים האלה לא בהכרח נאמרו על ידי האדם ההוא. אולי הן נאמרו על ידי. (כולם צוחקים) באותו זמן אני רוצה לראות בדיוק איך אתם מנהלים את העניינים האלה. כשאתה מתנגח עם האדם ההוא, זה בעצם כאילו שאתה מתנגח אתי.(המאסטר צוחק)(כולם צוחקים, מחיאות כפיים) זה הכול להיום. אני יכול להסיר לחלוטין את החומר עבורכם, אבל ההרגלים שנוצרו הם משהו שאתם בהחלט חייבים לסלק, בהחלט חייבים לסלק, בהחלט חייבים לסלק."

אחרי שנרגעתי זה עזר לי מאוד להתבגר ולעשות קפיצה משמעותית בטיפוח שלי. אסור לי להיות פגוע, אלא לחשוב שהיו אלו המילים של המורה. באמת עליי להיות קשוב יותר לאחרים, להיות מחובר יותר למציאות ולעשות את העבודה שלי עד הסוף, ללא החסרות.

עדיין אינני יכול לקבוע את מידת האפקטיביות של מה שעשינו, אבל אני יכול לראות שהתהליך שקרה בעיתון הוא מופלא. המון אנשים עם דעות כל כך מגוונות, חזקות ונכונות מעולמות שונים אכן מצליחים לשתף פעולה, לתמוך אחד בשני ולבצע את התהליך הזה במספר חודשים מועטים בלבד. לא מזמן שיתפתי בזה אישה שפגשתי בעלת ניסיון בתחום התקשורת בחברות רגילות. היא הייתה בהלם כשסיפרתי לה שעשינו זאת תוך זמן כל כך קצר, וסיפרה שבחברות אחרות תהליך שינוי שכזה יכול לקחת מעל שנה של עבודה והוא מלווה בקונפליקטים רבים, תחרות ואינטריגות שבהם כל אחד מנסה לדחוף את דעתו ומנסה לשמור על החלק שלו בעבודה כך שלא ישתנה והוא לא יאבד מכוחו. יש לנו עדיין צד אנושי כמובן ודעות שונות, אחרת לא היינו יכולים לטפח ולעשות את עבודתנו בהצלת אנשים, אבל מה שעשינו הוא באמת מופלא, ואני מלא תודה והערכה לכל המטפחים העמיתים ולכל העובדים בעיתון על כך שהצלחנו יחד לבצע את התהליך הזה.

מתוך "תלמידי הדאפא חייבים ללמוד את הפא" – הוראת הפא בוועידת הפא בוושינגטון די.סי בשנת 2011:

"אלוהויות ובודהות אינם צריכים לזוז, משום שמה שבאמת פועל הם כל החלקיקים האלה, שבהֶנד עפעף יוצרים ובוראים דברים – אחד יוצר את המישור הזה ואחר יוצר את המישור ההוא, אחד יוצר את הדבר הזה והאחר יוצר את הדבר ההוא, ומה שנוצר הוא בעל דחיסות עצומה. אבל לבני אדם אין יכולת וכישרון כזה. בני אדם צריכים לעשות פעולות פיזיות כדי לבצע דברים, משום שהם מוגבלים לזמן של הממד הזה וחייבים להשיג את מה שהם רוצים לעשות צעד אחר צעד. כך הם בני אדם."

חלק 3 ואחרון: לעשות דברים עד הסוף

לאחרונה החלה להצטבר לי עבודה רבה מאוד. הרבה מאד מהדברים שהיה עליי לעשות לא הצלחתי להשלים היטב, ובנוסף, התעסקתי בדברים נוספים שאינם חלק מהתפקיד שלי. היו גם מקרים שבהם המנכ"ל היה שולח לי טפסים למלא וכל מיני דברים שלא קשורים אליי, למכירות או לשיווק, או מבקש ממני לבצע עבודות נוספות לאלו שעדיין לא סיימתי עד הסוף.

בהתחלה תמיד לקחתי הכול בשתי ידיים, וניסיתי לעמוד בציפיות. כשקיבלתי משימות שאינן קשורות אליי, לא הייתי אומר כלום אלא רק מתמרמר בלב. בשלב מסוים הבנתי שאני לא נוהג באחריות כלפי כל משימה ומשימה גם כאן, וכך קורה שאני לא מבצע את הדברים היטב. ביקשתי מהמנכ"ל שלא ישלח לי יותר משימות שלא קשורות אליי, וכשלא יכולתי לבצע משימה היטב בזמן אמרתי שאני לא חושב שאצליח לבצע את הכול ביחד, ושחשוב לי להתמקד חששתי שדבר זה לא יעבור יפה ושהוא יחשוב שאני לא מוכן לשתף פעולה או לבצע את המוטל עליי. לאחר מספר חודשים המנכ"ל שוחח אתי ואמר לי להפתעתי שהוא דווקא שמח מההתקדמות שלי, וחושב שכשפעלתי כך, בניגוד לעבר, נהייתי בוגר ואחראי יותר לדברים שלי, וזה דווקא דבר טוב.

אך עדיין, אני מרגיש שאני נושא ביותר מדי תפקידים: ניהול השיווק הכולל גם את ההפצה, ניהול צוות מכירות המינויים, ניהול צוות מכירות הפרסום, תפקוד כאיש מכירות בעצמי, נוסף על היותי סטודנט ועל חיי האישיים. כששיתפתי עם מנהלים אחרים באפוק טיימס ברחבי העולם, כולם אמרו כמה חשוב להתמקד בכל תפקיד, במיוחד בצד המסחרי, וכשעושים אותו במשרה מלאה ובצורה ממוקדת זה מביא באמת לתוצאות חיוביות משמעותית, ולהיפך.

מתוך "לימוד הפא בוועידת הפא 2010 בניו יורק", שאלות ותשובות:

"תלמידי הדאפא שלנו לוקחים על עצמם תפקידים מרובים באותו הזמן. אם אתם יכולים לעשות דבר אחד היטב ויכולים גם באותו הזמן לעשות דבר אחר היטב, אז לכו על זה. אבל אם אתם לא יכולים להשלים דבר אחד ועדיין אתם לוקחים על עצמכם משהו אחר, אז אתם לא תעשו אף אחד מהדברים היטב. אז עליכם בעצמכם לאזן את העניינים האלה. יש ביטוי בצפון-מזרח סין, שהוא: "דוב עיוור אוסף תירס. (כולם צוחקים) ב"דוב עיוור" הכוונה היא לדוב, אז איך הוא אוסף תירס? הוא קוטף קלח תירס אחד ושם אותו מתחת לזרוע שלו, ואז מנסה לשים עוד אחד מתחת לאותה הזרוע, ואז קוטף עוד קלח ושוב שם אותו מתחת לאותה זרוע, ואז קוטף עוד קלח ושוב שם אותו מתחת לאותה זרוע. ובסוף הוא בכל זאת נשאר רק עם קלח אחד."

ובכן, לפעמים אני מרגיש כמו הדוב. אני יודע שהצד המואר שלי מופרד כשאני מטפח ומה שאני רואה זה רק את זה האנושי, אבל יש לי הרגשה שהרבה ממה שעשיתי לא ביצעתי עד הסוף בצורה מלאה ובדרך הטובה ביותר שיכולה להיות; כשאני מסתכל פנימה, אני באמת רואה שהייתי יכול לפעול טוב יותר. אם תיקון הפא היה נגמר היום, בטוח היו לי חרטות. אבל אני לא מתכוון לשקוע בכך. אני מתכוון להיות תלמיד דאפא, להסתכל פנימה ולהשתפר. כדי לשתף עוד אנשים בדברים שאני מנהל, עליי לסמוך יותר על תלמידי דאפא אחרים, עליי לשתף פעולה יותר טוב, ועליי לוותר על הלב של השליטה בהרבה דברים כיוון שאני יכול לעשות אותם טוב, או כיוון שהם מושכים אותי לעשותם, מאתגרים אותי או מאפשרים לי לאמת את עצמי.

אני יכול לומר שאני מרגיש אחראי יותר לדאפא, אחראי יותר לישויות החיות ולמתרגלים הסובבים אותי. אני כבר רואה שכשאני מסוגל לוותר על ההחזקות שלי, מתרגלים נוספים מצטרפים ומאפשרים לי להתמקד, ולתפקידים השונים להתבצע ברמה גבוהה יותר. אני מתכוון להתמקד בעבודתי בניהול צוות המכירות ובמכירות בפועל ולשתף מתרגלים נוספים בתפקידים שביצעתי בעצמי. אני יכול לומר בלב שקט שאני בטוח שבדרך זו צפויה לנו הצלחה.

מתוך "לימוד הפא בפגישת 'האפוק טיימס' באוקטובר 2009":

"ואותו דבר תקף למהדורות של האפוק טיימס בשפות אחרות מסביב לעולם המבהירות את האמת שם: גם להן יש השפעה על העם הסיני ועל החברה הסינית, וגם הן מסייעות לדברים שם. אל תשימו לב מה השלב עכשיו, או באיזו נקודה תסתיים הרדיפה. פשוט התמקדו על המשימה שכרגע בידיכם. אם זה באמת היה מסתיים כעת, לכולכם היו חרטות. כל עוד דברים לא הסתיימו, כל עוד תיקון הפא של העולם האנושי לא הגיע, אתם צריכים כולכם להתמקד על המשימה שבידיכם. וכאשר אתם פועלים להצלת אנשים, עשו כל מה שעליכם לעשות ועשו כמיטב יכולתכם כדי שמה שאתם עושים יצליח יותר ויותר. בעשותכם כך, מי שזה ישלים אותו לשלמות הוא לא אחר מאשר אתם – תלמידי הדאפא."

תודה למורה שמאפשר לנו להשתפר עוד ועוד, ולהציל ישויות חיות נוספת.

תודה לכל המטפחים! אני מקווה שנוכל לעשות דברים במרץ עד הסוף ולא להשאיר עבורנו מקום לחרטות.

אנא העירו לי אם משהו מדבריי אינו הולם תלמיד דאפא, או אינו לפי הפא.