להמיס כל חומר המפריד בין המתרגלים

התנסות שהוקראה בוועידת פאלון דאפא התשיעית בישראל

ברכות למאסטר,

ברכות לתלמידים העמיתים.

לפני כמה חודשים ילדתי את בני ויצאתי לחופשת לידה מעבודתי במכירות בעיתון א.ט. כבר אחרי כמה ימים נתבקשתי לבצע משימות מסוימות כדי לעזור לעיתון. הצלחתי לפנות זמן והצעתי לעמית לעבודה לעזור בכל מה שאוכל.

עם ילד בן כמה שבועות, הדברים לא היו פשוטים, אבל ברגע שלב תלמיד דאפא נמצא בפא אז הדברים מסתדרים, ואכן כך היה. היה לי לב לעזור, אז הגיעה לי עזרה מצד בעלי ומצד מתרגלת עמיתה שבאה יום אחד בשבוע לטפל בתינוק.

בלבי הייתה שמחה גדולה לראות איך כל אחד מאתנו עושה מה שהוא יכול ובכך משלים את האחר ותורם למטרה הגדולה יותר. המחשבה הטובה הזאת על המטפחים העמיתים ועל ההתקדמות שלנו כגוף אחד עזרה לי לעבוד עם חדווה רבה, והדבר השתקף בתגובה החיובית אצל הלקוחות של העיתון.

אולם, לאחר כמה זמן נדרשתי להתמודד עם קונפליקט – במהלך העבודה במכירות נוצרה אי נעימות ביני לבין אותו מטפח שלו הצעתי את העזרה. בקשתי ממנו לעזור לי בעבודה שלי במכירות, הוא אכן עזר לי, אך הרגשתי שהוא עושה זאת מתוך אינטרס. החלטתי לדבר אתו על הדברים כדי לתאם צפיות. כאשר הגענו לשיחה כבר צברתי בבטני על אותו מטפח. בשיחה הזו אמנם על פני השטח היינו שנינו רגועים ודיברנו בשקט וברציונליות על הנושא שגרם לקונפליקט וכל אחד אמר שהוא מוכן לוותר ושטובת העיתון היא במקום הראשון, אבל הרגשתי שהוא לא באמת מוכן לוותר ושאני עדיין מחזיקה מחשבות לא טובות עליו. הרגשתי שההתנהגות הטובה של שנינו היא רק על פני השטח, ושכל אחד מאתנו מחפש את הרווח האישי ואת התהילה האישית שלו.

ההרגשה הלא נעימה המשיכה בלבי כאשר המשכתי לעבוד אתו, ונתנו לי לראות בכל פעולה שלו את ההחזקות שלו. אף על פי שהבנתי שגם עליי להסתכל פנימה ושעליי לחשוב עליו דברים טובים זה היה קשה, כל פעם שחשבתי שנפטרתי מהלבבות שמפריעים לי מולו, עלה משהו נוסף שגרם לי לחשוב "אהה, כמה הוא תחרותי". שיתפתי מטפח אחר במה שעובר עליי הוא הציע לי לדבר שוב עם המטפח הזה.

בשיחה הראשונה לא הייתי גלויה אתו ולא אמרתי לו באופן פתוח את הדברים שהפריעו לי, כך יכולתי לשמור על פני השטח על הפאסון של מתרגלת טובה, אך לא הצלחתי להמיס את הפגיעה שהייתה לי בלב או לראות מה הבעיה שבינינו. בהתנהגות אפשר לשלוט בחירוק שיניים אבל קשה מאוד לשלוט על הלב שלא יזוז. תכננתי שבעתיד הקרוב אמצא זמן לדבר אתו אבל דחיתי את הקץ כי לא רציתי להגיע לעימות הזה. חשבתי שאוכל להפריד בין המחשבות שיש לי על המטפח לבין העבודה שלי בדאפא, אבל האנרגיה הלא טובה נמצאת שם, והיא משפיעה. כשהגיע יום העבודה השבועי שלי הדבר חלחל לעבודה והיא נתקעה. בהתחלה שחשבתי שזה משהו שקורה במכירות מדי פעם, ולא קישרתי בין הדברים. בגלל שהכול היה תקוע החלטתי לצאת לארוחת צהריים מוקדמת ואז לחזור לעבוד לאחר שליחת המחשבות הנכונות. בזמן שאכלתי קראתי את העיתון. בדרך כלל אני חושבת כמה העיתון טוב וכמה התקדמנו, אך פתאום ראיתי בראשי מחשבות על כמה העיתון לא מספיק טוב ועל איך מתרגלים עושים לעצמם הנחות. מיד זיהיתי שזה מוזר שאני חושבת כך ושזו לא מחשבה שלי – אבל היא הייתה שם אתי.

כאשר שלחתי מחשבות נכונות לא הייתה לי יותר מדי הבנה אלא רק שאני צריכה לבקש ממתרגלת שהייתה אתי לשלוח מחשבות נכונות כדי לעזור לי, ושאני צריכה לספר לה שאני תקועה בעבודה. תוך כדי שהתחלתי לספר התחלתי לקבל הבנה נכונה יותר של המתרחש. הבנתי שיצרתי לעצמי מושג בראש: מכיוון שבמהלך העבודה שלי במכירות רבות הפעמים שהיו לי ימים "תקועים" מהסוג הזה, קבלתי את זה כמשהו שקורה. היה לי יותר קל להאשים את ההפרעות והשדים בכך שקשה לי. השדים רצו שאני אפול לתוך המושגים שלי לגבי הפרעות וכו' במקום שאעשה את מה שתלמיד דאפא צריך לעשות שזה להסתכל פנימה. להסתכל על המחסום האמיתי, המחסום שאנו יוצרים לעצמנו.

בהרצאה "תלמידי הדאפא חייבים ללמוד את הפא" בוושינגטון 2011 DC המאסטר מלמד:

"האם אתם יודעים שכששלחו את כל הדברים האלה, זה התהווה בכל רחבי העולם לחומר דביק, כמו דבק, והספיקו ישויות רעות בודדות בלבד כדי להפריע לכם."

תוך כדי השיתוף עם המתרגלת, התחלתי לראות את הלבבות הלא טובים שלי. הבנתי איך חיפשתי את ההכרה האישית, ראיתי את הרצון האנושי שיעריכו אותי, את הרדיפה אחרי תמורה חומרית - הייתי בהלם. היה לי קשה לגלות לבבות אנוכיים ומלוכלכים כל כך בעצמי. אחרי כל כך הרבה זמן שאני מטפחת כבר נפרדתי מכל כך הרבה החזקות אבל הנה עדיין החזקות כל כך מכוערות. למרות שעל פני השטח התנהגתי כביכול כמו שמטפח צריך להיראות, אבל עדיין עמוק בפנים לבי לא היה נקי, וכמובן מה שחשוב זה לא אם התנהגתי בסדר אלא הלב והמחשבה הכי עמוקים. זה היה כל כך מבייש, כזה כיעור.

פתאום ראיתי בעיני רוחי את עצמי עומדת מול ראי ובראי משתקפת דמות מכוערת. ברגע הראשון עלה בי ממש גועל והלם אך לאחר שנייה פתאום נוצרה הפרדה: הדמות המכוערת זזה הצידה כמו עננה ואני נשארתי לעמוד מול ההשתקפות של האני האמיתי שלי. ברגע זה הבנתי שבעצם הכיעור הזה, השד השחור הזה, הוא לא אני, ואני בעצם נקייה וטהורה, ובכך שזיהיתי וחשפתי אותו הוא כבר לא יכול לעמוד בחשיפה לאור היום ולכן זו ההזדמנות שלי להשתחרר ממנו. פתאום הבנתי מה הכוונה כאשר המורה מלמד אותנו להתייחס לקשיים כאל אושר.

תמיד יש לי בראש את המשפט של המאסטר מ"יסודות להתקדמות במרץ", מהמאמר "טיפוח אמיתי":

"אתם ירדתם למטה מעולם קדוש, טהור, נפלא שלא ניתן להשוואה, בגלל שפיתחתם החזקות ברמה ההיא. אחרי שירדתם לתוך עולם שהוא המטונף ביותר יחסית, אתם לא מזדרזים בטיפוח כדי לחזור, אלא מחזיקים את הדברים המטונפים בעולם המטונף ולא משחררים אותם, עד כדי כך שאתם מרגישים כאב עצום כשהפסדתם מעט. הידעתם שכדי להציל אתכם הבודהא היה פעם קבצן ובקש אוכל בין האנשים הרגילים? היום אני שוב פותח את השער הגדול ומלמד אתכם את הדאפא כדי להציל אתכם. לא הרגשתי שזה כואב מכל הסבל שקבלתי, מה יש לכם שאתם לא מסוגלים לוותר עליו? האם תוכלו לקחת לממלכה השמימית את הדברים בלבכם שאתם לא מסוגלים לוותר עליהם?"

הבנתי שכאשר אני נתקלת בקושי הזה ורואה את ההחזקה המכוערת שלי אני לא צריכה להרגיש רע או כאב. אני צריכה להבין שהקושי הזה הוא אושר כי הוא ההזדמנות שלי להעלות את השין-שינג, להגיע יותר גבוה בטיפוח ולהשתחרר מאותו לכלוך שמונע בעדי לחזור לאותו עולם קדוש וטהור. הבנתי גם שהמורה אינו מגביל כלל את הטיפוח שלנו וככל שנטפח הוא יאפשר לנו להגיע עמוק יותר וגבוה יותר בטיפוח ויצור עבורנו עוד הזדמנויות לטפח, וזה בעצם עוד קונפליקטים ועוד קשיים וזה הכל רק למעננו, רק למען כך שנוכל להגיע לטיפוח גבוה יותר. עם המחשבה הזאת חזרתי לעבודתי.

בהזדמנות הראשונה שמצאתי נפגשתי עם אותו מטפח. שיתפתי אותו בכל ההחזקות שלי ובכל ההבנות שהיו לי, בכל מה שראיתי על עצמי וגם בהחזקות שראיתי אצלו. השיחה הייתה כל כך תורמת לשנינו וגם הוא שיתף אותי בסוגיות בטיפוח שלו.

טיפוח המחשבה והדיבור על מתרגלים עמיתים

אחד הדברים שהבנתי מהשיחה בינינו הוא איך אין עלינו לקבע עצמנו במחשבות עם דעות קדומות זה על זה. לפני שנפגשתי אתו מטפחת אמרה לי מתוך רצון לרכך אותי שעליי להבין שהוא עדיין גבר צעיר וזה בלתי נמנע שיהיו לו החזקות כאלה. זה נראה כמו משהו מאוד מתחשב ומבין אבל בעצם זה מגביל את אותו מטפח ברמה צרה מאוד ולא מאפשר לו להשתנות באמת. מחשבות כאלה זה על זה חוסמות אותנו בטיפוח. אני לא רוצה שיחשבו עלי דברים עם מושגים קבועים מראש וגם אותו מטפח לא רצה בכך.

ב"טיפוח דיבור" המאסטר מלמד ("ג'ואן פאלון", הרצאה שמינית):

"בעבר נזירים התייחסו לדברים האלה ברצינות רבה מאוד, כי ברגע שהם התחילו לחשוב הם יצרו קארמה. לכן הם היו מטפחים "גוף, דיבור ומחשבה". הכוונה בטיפוח של הגוף שהם דיברו עליו הייתה שאדם לא יעשה מעשים רעים; בטיפוח של דיבור התכוונו לכך שאדם לא ידבר. בטיפוח של המחשבה התכוונו לזה שאדם לא יחשוב אפילו."

לאחר אותה שיחה המאסטר נתן לי לראות כמה אני חיה במושגים קבועים מראש לגבי כל אדם ודבר ביקום הזה. ראיתי שיותר קל לחיות בעולם שהוא בתבניות, במושגים. כך אני יכולה לחזות את הדברים וזה נותן כביכול הגנה או תחושת ביטחון. לדוגמה מטפח סיפר לי משהו על אדם מסוים ובלי לחשוב אמרתי "אוי לא" מזלזל באותו אדם. הוא היה מופתע מתגובתי ומיד אמרתי: "כן, זה לא היה יפה. אני מתמודדת עכשיו עם החזקה שלי לדעה קדומה על דברים, זה פשוט יצא לי". דוגמה נוספת הגיעה באמצעות קונפליקט עם בעלי. לאחר הקונפליקט ראיתי איך כל אחד מאיתנו מתעצבן על השני לא בגלל משהו שעכשיו קרה אלא על בסיס של כל ההיסטוריה שלנו יחד. אני חושבת "הוא תמיד מתנהג ככה", והוא חושב ש"היא תמיד מתנהגת ככה", וכך העכבר נהפך לפיל. כאשר התבוננתי על זה נזכרתי באותה מראה וראיתי שזה בכלל לא אנחנו שרבים, זה השדים שמפריעים לי מדברים עם השדים שמפריעים לו, וברגע שאני חושבת שהוא כזה ולא עושה הפרדה בינו לבין ההחזקות שלו, אני בעצם דוחפת אותו עמוק יותר למטה.

כאשר אני חושבת על מטפח עמית משהו שאינו טוב, אני לא מקבלת אותו כתלמיד של המאסטר. המאסטר כל כך רחום ומקבל את כולנו, ואנו שמים מחסומים אחד לשני. בהרצאה השלישית המאסטר מלמד:

"האם אתם יודעים איזה מין דבר עשיתי? אני מתייחס לכל המתרגלים כאל תלמידיי, כולל אלה שיכולים באמת לטפח ולתרגל באמצעות לימוד עצמי. בהעברת גונג לקראת רמות גבוהות זה לא יעבוד אם לא אתייחס אליכם באופן זה. אחרת זה שווה לחוסר אחריות ולגרימת צרות."

לסלק את המושגים קודמים שלי לגבי עצמי

להבנתי המבחן הגדול ביותר הוא להצליח להתמודד מול עצמך. לא פעם אנו אלה שגורמים לעצמנו ליפול, ואנו אלו שלא מאמינים בעצמנו כראויים. ולכן הגיע המבחן בו הייתי צריכה לוותר על המושגים והדעות הקדומות שיש לי כלפי עצמי.

הגיע יום סגירת העיתון, יום שבו הכול בלחץ יותר גדול כדי להספיק לסגור את הדברים האחרונים של המודעות. יום זה היה שרשרת של טעויות, מי שיסתכל מבחוץ יחשוב שזה אולי היה קומדיה של טעויות, אבל בשבילי זה היה טרגדיה של טעויות.

באמצע של יום העבודה הייתי צריכה לאסוף את בתי הגדולה מוקדם יותר מהגן. כאשר באתי לאסוף אותה עשיתי תאונה קטנה עם האוטו – לא משהו משמעותי רק שריטה לאוטו, אבל זו הייתה תאונה טיפשית מאוד שכן אני פשוט נכנסתי לרכב חונה ולא הבנתי איך זה קרה. כאילו מישהו סובב לי את ההגה להיכנס באותו אוטו.

התקשרתי לבעלי לספר לו על התאונה. בעלי הוא מנכ"ל העיתון וכשהתקשרתי הוא הפציר בי לסגור עסקה עם לקוח מסוים שלי עוד היום על אף הזמן הדוחק. יצרתי קשר עם החברה ומנהלת המכירות נתנה לי לדבר ישרות עם הבעלים, שהביע עניין, וניסינו לקדם את הדברים כי זה היה הרגע האחרון. פתאום התחילו בעיות קטנות מצדם, וגם ואני, בין לבין, הייתי צריכה להניק ולדאוג לשני ילדים, ולאסוף עוד ילדה מהגן, והכול בלחץ של זמן. היה מדובר בעיסקה קצת שונה מהרגיל ובכל שלב נתקלנו בבעיות אדמיניסטרטיביות.

בכל פעם שניסיתי לברר עם מנכ"ל העיתון (בעלי) איך מתקדמים, הוא כעס על כל צעד שעשיתי והראה לי שפעלתי לא מספיק טוב מול הלקוח. בתחילה היה המחיר שסגרתי, אז התקשרתי ללקוח והתגברתי על המבוכה כדי לדבר שוב על המחיר. לאחר מכן הנושא של עמידה בזמנים, אז התקשרתי ובדקתי עם הלקוח. נדרשתי לעשות המון טלפונים לתיאום בין כל הגופים השונים אצלנו ואצלם. מתוך תחושת הלחץ ההיסטרי פעלתי באופן פזיז ועשיתי טעויות מקצועיות. בכל פעם שהמנכ"ל תקן אותי הצלחתי להתעלות על המחשבות והרגשות השלילים שהיו לי כלפי עצמי והצלחתי להסתכל בצורה חיובית ולראות שיש לי הזדמנות ללמוד ולהשתפר ברמה המקצועית. נדרשתי לעמוד מול קושי ולחץ רבים ובכל פעם שיצאתי מחדר העבודה שאבתי כוחות מהמתרגלת ששמרה על ילדיי. פעם ראיתי אותה שולחת מחשבות נכונות ופעם אחרת היא אמרה לי מילה טובה. כל זה מאוד חיזק אותי במחשבה הנכונה ואפשר לי לא לברוח מההתמודדות ולא להתייאש.

ואז כאשר כל הדברים הגיעו ליעדם, המנכ"ל של העיתון צפה בעיה מסוימת, ואמר לי להתקשר ללקוח לבטל את העסקה. השעה הייתה כבר חמש בערב ואני עם שלושה ילדים פעילים ובוכים בבית. צריכה להתקשר ללקוח ולהגיד לו שוב: "סליחה לאחר כל היום הארוך מלא הטעויות האלה צריך לבטל את העסקה". עם קושי גדול בלב הבנתי שזה מה שעליי לעשות, וכך עשיתי. הלקוח לא היה מרוצה ורצה לבצע את העיסקה כי יום שלם הוא היה אתי בטלפון ולא הבין למה לבטל עכשיו. הוא כעס מאוד. ואני הייתי אובדת עצות.

בשלב זה גם זכיתי לשטיפה הגונה ביותר מצד המנכ"ל על ההתנהלות שלי לאורך כל אותו יום. למען האמת הרגשתי שהוא צודק ובאמת התנהגתי בצורה לא מקצועית. בשלב זה כל כך כעסתי על עצמי ועל כל ההחזקות שעלו לי באותו יום וגרמו לטעויות הרבות שפשוט בכיתי כשחתכתי את הסלט לארוחת הערב, ראיתי את התבנית, ראיתי את מיליון הפעמים בעבר שהתנהגתי באופן דומה, ראיתי איך יכולתי לעשות את הדברים כל כך הרבה יותר טוב. אבל הדבר שהיה לי הכי קשה איתו הוא שלא האמנתי שבפעם הבאה אוכל להתנהג אחרת – הייתה לי דעה קדומה על עצמי. אחת הטענות של המנכ"ל היתה שהתנהגתי כאילו זה שוק ולא עולם עסקים. חשבתי כמה שזה נכון, כל כך הרבה פעמים אני מאלתרת, לא עושה דברים עד הסוף, לא חושבת עד הסוף. לא מספיק מקצועית, והכי גרוע – לא מספיק מתנהגת כעובדת בעיתון מכובד ובצורה מכובדת. הרגשתי כמו בתוך תהום ולא היה לי ברור איך לצאת מהסיטואציה הזאת.

כאשר הסתכלתי פנימה ראיתי שהכול נובע מאגו, מאותו רצון להכרה והערכה על ידי אנשים אחרים. למשל, כאשר עשיתי את התאונה עם האוטו לא היה לי איכפת כל כך מהנזק לאוטו וגם פחות מההפסד הכלכלי. יותר חששתי מה בעלי יחשוב עליי. כאשר ביררתי למי שייך האוטו והאשה נזפה בי הרגשתי כמו ילדה קטנה שננזפת, ובמקום להיות בחמלה אליה הייתי עסוקה במחשבות על כך שלא תחשוב עלי דברים שליליים. לאורך התהליך עם אותו לקוח הייתי כל הזמן עסוקה בכך שהם יחשבו כמה אני נפלאה. גם כשדברים השתבשו והצלחתי כל פעם לתקן אותם חשבתי: "אהה, איך אני מטפחת נפלאת ואיזה יופי שאני עושה מה שאומרים לי". בכל דבר חיפשתי לראות איך אני יוצאת ואיך אני מצטיירת בעיני האחר.

כשכל זה עבר במחשבתי בזמן שהכנתי את ארוחת ערב ועשיתי עם עצמי חשבון נפש, נשמע "בום". בתי הגדולה הפילה בטעות את העריסה שבה ישן התינוק. במחשבה ראשונה לא דאגתי לתינוק אבל כעסתי על בתי. כעסתי עליה כמו שלא רציתי שיכעסו עליי, שפטתי אותה כמו שלא רציתי שישפטו אותי והכול בגלל דעות קדומות עליה. היא בכלל לא הייתה אשמה כי זו עריסה שקל להפיל. הרגשתי שגם זה משהו שקרה בגללי ושלא היה לי מושג איך לעצור אותו. הבנתי שאני יוצרת את המציאות הזאת כי הכול מהמחשבה שלי, ובגלל שאני לא מצליחה לשנות את המחשבות והתפיסות שלי אז המציאות לא משתנה. באותו רגע ידעתי בלבי שזה הכול הזדמנות לטפח והיה לי ברור שרע אמיתי לא יקרה כל עוד אמשיך להתבונן פנימה. אף על פי שבאותו זמן לא הבנתי לגמרי מה ההחזקות שהביאו אותי למצב הזה. היה לי רצון כן לטפח ורצון שדברים יתבהרו לי בהמשך. תוך שנייה התברר שלתינוק לא קרה כלום, הוא בכה חצי דקה וגם זה נראה לי רק בגלל הצעקה שיצאה ממני. עם הלקוח עוד באותו הערב, כמו קסם, הכול הסתדר. לא רק שהעסקה יצאה אל הפועל הוא אפילו הודה לנו על הטיפול בו, וביום למחרת גם הוא וגם מנהלת המכירות שלו אמרו שהם רוצים להמשיך לפרסם ורוצים להיפגש אתי ועוד ועוד מחמאות.

הדברים המוזרים והמסוכנים המשיכו לקרות לי גם בבוקר המחרת. שדים שמנסים לעשות משהו לי ולבני משפחתי שדים שמנסים לפגוע בעבודת המכירות שלי בעיתון, באופן הזוי מאוד.

בהרצאה השישית ב"ג'ואן פאלון" המאסטר מלמד :

"רבים מכם לא חשבו על זה לעומק. מה באמת הולך? אתם רק מרגישים שזה מוזר ותהיו די מאוכזבים שאתם לא יכולים לתרגל גונג. ה"מוזר" הזה חוסם אותך. זהו בדיוק שד שבא להפריע לך וגורם לאחרים להפריע לך. זו הצורה הקלה ביותר של הפרעה והיא יכולה להשיג את המטרה של הפסקת התרגול שלך."

הדברים המוזרים האלה שקרו גרמו לי לאבד אמון בעצמי ובשיקול הדעת שלי. על אף שהבנתי שהכול הוא כדי לטפח, עדיין לא צריך להשאיר פתח לשדים לנצל אותנו. ואז ברגע אחד אמרתי לעצמי "די. אני לא מוכנה לקבל את זה יותר", ואז הכול הפסיק. החלטתי לא לאפשר למציאות או למושגים שלי להמשיך לגרום לדברים לקרות כך. היה לי ברור שאני לא יכולה לגרום לשום דבר להפריע. זה נשמע אולי בנאלי וברור כשאומרים את זה, אך כאשר דברים קורים קשה מאד לצעוק את ה"מיה" הזה בזמן הנכון ושזה יהיה באמת מהלב ולא רק מהשפה כדי להתכחש אליהם.

תוך כדי המקרים האלה ניתנה לי שוב ההזדמנות לראות ולהבין את הקשיים כאושר. האושר לוותר על עוד משהו שמונע ממני להציל יותר ישויות חיות, לוותר על כל המושגים האנושיים: המושגים שיש לי כלפי אנשים, כלפי החיים, כלפי הנסיבות וכלפי עצמי. הבנתי שעלי לטפח כל מחשבה הכי קטנה שיש לי. בטיפוח דיבור המאסטר מלמד (ג'ואן פאלון, הרצאה שמינית):

"בעבר נזירים התייחסו לדברים האלה ברצינות רבה מאוד, כי ברגע שהם התחילו לחשוב הם יצרו קארמה. לכן הם היו מטפחים "גוף, דיבור ומחשבה". הכוונה בטיפוח של הגוף שהם דיברו עליו הייתה שאדם לא יעשה מעשים רעים; בטיפוח של דיבור התכוונו לכך שאדם לא ידבר. בטיפוח של המחשבה התכוונו לזה שאדם לא יחשוב אפילו. "

לסיום

בעיני רוחי ראיתי תמונה. אנסה לצייר לכם אותה – בטיפוח אנו נמצאים על הר גבוה ויפה. המושגים, המחשבות והמילים שלנו יוצרים כמו מעקה. למראית עין המעקה שומר עלינו לא ליפול למטה במדרון. אך כאשר מסתכלים יותר טוב רואים שזה בעצם מחסום שחוסם מאיתנו את המרחב של הדברים. כדי להבין יותר טוב תכלו לחשוב על התמונה "המאסטר מתבונן בשקט בעולם האנושי" (תמונה בה נראה המאסטר יושב על מדרון הר ומתבונן אל האופק). להבנתי בטיפוח אין חבלים, אין מעקה, יש רק שקט. ככל שנצליח להיטמע בפא יותר ונסמוך על המורה, כך נחתוך יותר את כל החבלים הללו שעדיין נשארו לנו, כך נוכל להתקדם יותר במרץ וכך נוכל באמת לעזור למאסטר.

תודה למאסטר שלא עוזב אותי אפילו לרגע.

תודה לכל המטפחים העמיתים שכבוד הוא לי לטפח לצדכם בתקופה היסטורית זו.