המסע הוא טוב אם הולכים צמוד למאסטר

התנסות שהוקראה בוועידת פאלון דאפא הישראלית לשיתוף התנסויות ה-11

החיפוש

מגיל הנעורים לא יכולתי להשלים עם העובדה שאני חי בעולם הזה סתם כך. שאלתי שאלות פשוטות שלאחרים לא היו תשובות בשבילי. פיתחתי סלידה משבלונת הזמן" גן-בי"ס-עבודה-גמלאות" ורציתי לפרוץ אותה. התאמנתי באמנויות לחימה וידעתי שיש עוד דברים בפן הרוחני שלהן, אבל לא משנה כמה ספרים קראתי, תמיד ההרגשה הייתי שהם מביאים לי מידע שטחי ולא "משביע". עם זאת, הצמא גדל. כשהייתי בן 15, אבי פתח בית דפוס קטן והתחלתי לעבוד אצלו וכך להיחשף לספרים בעלי אופי רוחני, שהתחילו לחלחל לרוסיה לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי. מאוד עניין אותי בודהיזם, אבל לא באמת הבנתי מה זה טיפוח, רק עשיתי תרגילי מדיטציה פשוטים בלילות כשאני לבד.

בקיץ 2000, הופיע אצלי רצון עז מאוד ללמוד עברית, ולמרות שכבר למדתי אותה כמה שנים, הפעם זה היה אחרת. ישבתי בלילות עד מאוחר, שיננתי מילים, פיתחתי שיחות עם עצמי כדי לצבור ניסיון בדיבור. הייתי לבד ולא היה לי עם מי לדבר כדי להתנסות, אבל הרגשתי שאין גבול לכמה מידע אני יכול לספוג. כבר אז הבנתי שנולדתי כאן רק למטרות זמניות, אבל מקומי האמיתי בעולם הזה הוא לא כאן.

תוך שנה ידעתי לדבר עברית די טוב וזה הקל משמעותית על העלייה שלי ארצה בשנת 2001. המשכתי לחפש את הדרך האחת שלי גם בישראל: ספרים, מדיטציות, וו-שו, חיפוש עמוק בתוך יהדות וכמעט חזרה בתשובה – אבל שוב הכל היה ברמת החווייה ולא ראיתי איך זה ישים 24 שעות ביממה. חיפשתי דרך שאני הולך בה בכל שנייה, כשאני ישן, כשאני בבית או עושה קניות, תמיד אני יכול לפעול לפיה.

נואשתי מלחפש והרגשתי תשוש. בינתיים תאריך הגיוס התקרב. החלו לעלות מחשבות על לעזוב לטיבט, והפעם בצורה רצינית מאוד. ראיתי שאם אני דורך על תחילת המסלול של האנשים הרגילים, לא אוכל לצאת מזה יותר וחיי יתבזבזו כמו לכל שאר האנשים שמתרוצצים ללא מטרה אמיתית בעולם הזה. אבל איך אגיד להורים? מה יהיה עם הקריירה וכל הציפיות של כולם ממני? פחדתי משני הכיוונים. כנראה המאסטר מיתן אותי ולא העזתי, המשכתי בדרכי הרגילה. התגייסתי לצבא. אמרתי לעצמי שאני לא אחפש יותר באופן מכוון, אלא מה שיבוא אליי ראשון, זה יהיה הדבר הנכון, ואני אקבל אותו ללא מחקר מקדים. זה יהיה הגורל שלי.

באחד מימי הטירונות המעייפים והמשפילים במשמר הגבול, עליתי לעמדת שמירה. התיישבתי והייתי עייף פיזית ונפשית, עם מחשבה מתמדת של חרטה על הצעד שעשיתי והדרך בה הלכתי. פתאום, ליד החלון, ראיתי עלון בצבע תכלת, שרוף וקרוע בחלקו, אבל אפשר היה לראות בו אנשים שעושים תרגילים ולקרוא חלק מהמידע. עוד לפני שהתחלתי לקרוא, גל של חום עבר בגופי והתחלתי לבכות. החום עטף את כל הגוף, העייפות נעלמה ורק חיכיתי ליום שבת כדי לצאת מהבסיס ולהגיע לפארק להכיר את השיטה. למדתי את התרגילים והרגשתי שהם מוכרים לי מאוד. אחרי כמה שבועות כשהגעתי לקרוא את הספר, הבנתי: "מצאתי. אני בבית. אפשר להתחיל בדרך". כך קיבלתי את הפא, חיי התחילו להשתנות.

אני מודה למאסטר הנכבד שליווה אותי כל השנים ההן והוביל אותי אלפי קילומטרים כדי לקבל את הפא הגדול בישראל.

להיות קשוב למאסטר

החלטתי שעלי לקחת חלק בפרוייקט הבהרת האמת והתחלתי ללמוד עיצוב גרפי, כי זה היה נראה די קשור לעבודה בעיתון ומשהו שאני מתחבר אליו. אחרי שנת לימודים אחת מתוך שלוש במכללה, משהו התחיל מאוד להפריע לי בלימודים. הסתכלתי מה זה יכול להיות וראיתי שזה לא נכון שהמסלול הזה ארוך מדי. אני בסך הכל צריך לקבל את הידע ולא את התעודה, ולהתחיל כמה שיותר מהר לעבוד בעיתון. אני מטפח ויש לי כוח רצון להתקדם מהר יותר, אני לא צריך מסגרת כזאת מתמשכת כדי להצליח. באותו שבוע עזבתי את המכללה והתחלתי ללמוד בקורס מקצועי בו גם אחי למד. הקורס נמשך פחות משנה, ולקראת סופו התחלתי לחפש עבודה שתתן לי ניסיון ראוי. כולם סביבי דיברו על כך שאין מה לדבר על עבודה ללא ניסיון ושהשוק מאוד קשה למציאת עבודה בתחום. ראיתי שמנסים להסיט אותי, אך לא קיבלתי את זה. פניתי למאסטר: "מאסטר, אני יודע שסטטיסטיקות, משברים כלכליים ומצב השוק לא משפיעים עלי כמטפח, ואני יודע שאני צריך למצוא עבודה מהר כדי להתחיל להתנסות בעיצוב וכך לתת את חלקי לעבודה בעיתון בהקדם. בבקשה עזור לי". חודש לפני סיום הקורס מצאתי עבודה מכובדת עם תנאים מצויינים, אפילו קיבלו אותי בלי שהיה לי ציון סופי של הקורס שטרם סיימתי. אחרי כמה חודשים כבר התחלתי לעבוד בעיתון שלנו בערבים ולבצע עבודות גרפיקה פשוטות.

בהתחלה לא ידעתי מספיק וכל דבר לקח לי הרבה זמן ולא היה מוצלח, אבל המאסטר תמיד הביא לי מצב מקדים שהיה מלמד אותי את סוג העבודה הנדרשת. חודש לפני שהייתי צריך לעצב חומרים לתערוכה של העיתון, הכנתי עיצוב לתערוכה גדולה בעבודה הרגילה. כשהיינו צריכים להפיק חוברת, כבר קודם לכן בעבודה היה בדיוק אותו פרוייקט. כל פעם המאסטר נתן לי עוד ועוד ידע כדי שאהיה מסוגל להתמודד עם העבודה המקצועית, ותמיד הייתי פתוח לקבל עוד, ידעתי שיהיה בזה שימוש בעתיד. לאחר כמה חודשים מינו אותי לראש צוות הגרפיקה של העיתון.

לוותר על העצמי

אחרי כמה שנים, כמות העבודה בעיתון, גדלה פי כמה וכמה. בנוסף לשעות העבודה הרבות בעבודה הרגילה שלי, עומס העבודה בעיתון הוכפל מגיליון לגיליון ולא יכולתי לעמוד יותר בכמות כזאת של עבודה. ככל שהזמן עבר, כך שעות העבודה שלי עד הלילה הפכו לשעות עבודה עד הבוקר, יום למחרת הייתי עייף בעבודה הרגילה ולימוד ותרגול בימי הפקת הגיליון הפכו לחלום. התחלתי לעבוד בשתי משרות מלאות ואף אחת מהן לא הצלחתי למלא כמו שצריך. כל סגירת גיליון הייתי מרוקן מבפנים ללא כוחות פנימיים, בתקווה להספיק לסיים את מה שהיה מוטל עלי. בגלל שלא למדתי את הפא היטב, כל עבודת עיצוב לקחה ממני הרבה שעות וזה הקטין את כמות הזמן שברשותי עוד יותר. בהסתכלות על העתיד, כדי להגיע לסטנדרט הנדרש בעבודה בעיתון כדי שהיא באמת תהפוך להיות משפיעה ומובילה וכך תציל ייצורים חיים באופן נרחב, כמות העבודה הייתה צריכה להיות מרובה יותר והאיכות צריכה לעלות עוד. הייתי צריך להחליט מה לעשות הלאה, היה בלתי אפשרי להמשיך במקום בו הייתי. כמעט ולא הקדשתי זמן למשפחה וניהלתי חיים לא מאוזנים באופן קיצוני. בנוסף, חלק גדול מהעבודה שעשיתי היה מלא בהחזקות שלי של מרמור, כעס ומושגים של אנשים רגילים. בלב הצטערתי מאוד על עבודות שעיצבתי עם המחשבות של אדם רגיל, כי לא מילאתי מספיק את ליבי בפא. אני מבקש על כך סליחה מהמאסטר, סליחה ממערכת העיתון.

חשבתי לעצמי שאני כתלמיד דאפא בתקופת תיקון הפא לא יכול להיות כל כך הרבה זמן בעבודה רגילה עד שלא נשאר לי מספיק זמן להבהרת האמת בקרב האנשים שאני מכיר ולהבהרת האמת בקנה מידה גדול באמצעות העיתון. הפונטציאל של העיתון המקומית הוא באמת גדול מאוד.

בהרצאה "לימוד הפא בפגישת האפוק טיימס" בשנת 2009 המאסטר אמר:

"רק דמיינו שכל אלה המעורבים לא היו צריכים ללכת לעבוד בפירמות רגילות כדי לגמור את החודש מאחר שהעיתון שלכם היה יכול לפרנס אותם, והם היו יכולים לנתב את כל האנרגיה שלהם לכאן. אם העיתון הזה יוכל להצליח להפוך למקום עבודה רגיל בחברה רגילה, עם אנשים המקבלים משכורות מקובלות, האם לא תוכלו אז הן לעשות מה שתלמידי דאפא אמורים לעשות והן להבטיח את הביטחון הכלכלי בחייכם? האם זה לא יהיה נהדר?"

עמדתי בפני בחירה: להישאר בעבודה הרגילה או לעבור לעבוד בעיתון. בנוסף, התעוררתי להבנה שעד היום דאגתי בעיקר לעצמי, לפרנסה שלי ולא החזרתי שום דבר משמעותי חזרה לפא שמציל אותי יחד עם כל היקום הכביר. המאסטר לקח על עצמו כל כך הרבה דברים בשבילי כמו המחלות והקארמה, ואני המשכתי לחיות עם גוף בריא לחלוטין וללא מחלות כלל כל השנים האלו בפרופיל נמוך יחסית, בהיותי מחכה למשהו שיקרה ואולי אז יקראו לי. פספוס כל כך גדול! כל כך הצטערתי שלא ראיתי את זה מקודם.

ב"יסודות להתקדמות במרץ 2" המאסטר אומר:

"מבין האנשים האלה, שקבלו את הפא ולמדו את התוכן של הפא במובן של פני השטח האנושי, חלק השיגו הארכת חיים דרך הפא; חלק השיגו את כל סוגי ההטבות, כמו בריאות גופנית, הרמוניה במשפחה, תועלת עקיפה עבור קרובים וחברים, הפחתת הקארמה שלהם ומה שהמאסטר נושא עבורם. בממדים אחרים הגוף הפיזי מוחלף בגוף אלוהי, אבל כשהדאפא עומד להשלים אותך, אינך יכול לצאת מהאנושיות וכשהרוע רודף את הדאפא אינך יכול לקחת צעד קדימה כדי לאמת את הדאפא. לגבי אלה שרק רוצים להשיג תועלת מהדאפא ולא רוצים להקריב למען הדאפא, בעיניהם של האלוהויות, האנשים האלה הם החיים הגרועים ביותר."

אמנם כל מה שעשיתי עד היום בהבהרת האמת היה אולי לא מעט, אבל בהחלט לא מספיק לתקופה הזאת. ההבנה שהגבילה אותי היא כזאת שאני עובד בעבודה הרגילה שלי ורק בזמן הפנוי אני יכול להשתתף בפרוייקטים. בפועל החמצתי נקודה אחת חשובה שבחיים האלו אני אחראי לכל מה שקורה איתי לאורך כל היום ולא רק בזמן הפנוי שיש לי. הבנתי – אני לא צריך להסכים למה שנראה כטבעי ושיגרתי ועם היכולת של המחשבות הנכונות שהמאסטר העניק לי, ליצור מצב אחר בו הצלת ייצורים חיים תעמוד בראש סדר עדיפויות. עלי לתת להשתתפות בפרוייקט להבהרת אמת את הזמן הכי טוב והכי יקר שיש לי. ראיתי שמשרה מלאה בעיתון שלנו יכולה להוות בשבילי אפשרות מצויינת לסוג כזה של עבודה, במיוחד שכבר יש לי מקצוע מתאים.

אבל לא ידעתי איך זה יכול לקרות. לא היה לי ולאשתי גיבוי כלכלי מספיק כדי לעבוד אפילו חצי שנה בעיתון, ועוד אשתי בהריון, איך אוכל פשוט להוריד את ההכנסה הקבועה שלי לאפס ובאותו הזמן להעלות את ההוצאות הקבועות שלאחר הלידה? זה היה נראה לא הגיוני, ממש לא ריאלי, אבל הרגשתי שהפעם לא יהיה תירוץ – זה בדיוק מה שצריך לקרות.

מדי פעם היינו משתפים אני ואשתי על הנושא, עד שיום אחד התישבנו להחליט מה עושים. לא ידענו מה יהיה ואיך זה יעבוד, אבל זרענו זרע שהיה חייב להביא פירות. הגדרנו במחשבות שלנו שאני חייב לעזוב את העבודה ולעבוד בעיתון. ביקשתי מהמאסטר ומהאלהויות הנכונות עזרה לבנות לי מסלול שיוביל אותי לזה. מהצד שלי, הכנתי תכנית לעמידה בתקציב של 3 נפשות ופי 3 פחות הכנסות. צמצמתי את כל מה שהיה אפשר, אבל עדיין התכנית לא הצליחה לכסות את כל ההוצאות שהיו, היה חסר לנו כסף לגן אחרי שאשתי תחזור מחופשת הלידה. הבנו שאין 100% של תכנית וגם לא יכול להיות. אם הכל היה מסתדר מושלם ללא דאגות, זה לא היה נקרא טיפוח. הצלחנו לבנות תכנית שעובדת ב-80%, אבל ה-20% הנוספים היו אחוזי אמונה. זה היה חלק שבודק אותנו האם אנחנו מסוגלים לבטוח במאסטר ולא להימנע מלקפוץ למים כשהם קצת קרים. אז החלטנו לקפוץ.

בשבילי כל אותם החודשים של ההחלטה היו היקרים ביותר. כל מיני החזקות עלו והופיעו כדי שתהיה לי ההזדמנות לסלק אותן. בהיותי אדם מחושב מאוד, עד יתר על המידה, הייתי צריך לבנות תכנית תקציב משפחתי מדוקדקת ובאותו הזמן להבין שהיא לא העיקר. הייתי צריך לספור כל שקל, אבל בו זמנית לא לטבוע בשיקולים האלו אלא ללכת צמוד למאסטר עם אמונה מלאה במסלול שהוא מתכנן לי ושאותו אני עוד לא יכולתי לראות. יום אחרי יום עלתה עוד שכבה ועוד שכבה של החזקות אלו, וכל פעם ניסיתי לנקות אותם ממני מהשורש ולהיפטר מההחזקה לשליטה המלאה שלי בכסף, במצב ובגורל, עד שהתחלתי להרגיש הקלה פיזית ומחשבתית שאני מצליח לשחרר את הראש המחושב שבי ופשוט לזרום. היו ימים שקמתי בבוקר ואמרתי לעצמי: " על מה אתה חושב? יש לך משפחה, עוד מעט תהיה גם ילדה קטנה, יש לך אחריות כלפיהן לפרנס אותם ולספק תנאי מחייה טובים! איך חשבת לעזוב את העבודה הקבועה שלך?" בימים כאלו זה היה ממש מוחשי שמנסים להסיט אותי, אבל כשנזכרתי במילים של המאסטר, ישר חזרתי למסלול המחשבה הנכון

הרצאה שישית, בספר "ג'ואן פאלון":

"בעתיד המצבים האלה יופיעו כדי לתת לך את הרושם המוטעה הזה, ולגרום לך להרגיש כאילו הם לא קיימים והכול מזויף, כדי לראות אם תוכל להישאר נחוש. אתה אומר שאתה חייב להיות נחוש ויציב. עם לב כזה, אם תוכל באמת להיות נחוש ויציב ברגע ההוא, תפעל היטב באופן טבעי, כי השין-שינג שלך כבר השתפר."

זה מזכיר לי מצב בו מישהו הולך בקו ישר ומשני הצדדים בועטים בו שקי חול מתנדנדים על חבלים. ברגע שאחד מהם פוגע בו, הוא עף הצידה ונופל. כשהוא קם הוא אמור להתבלבל בכיוון שהלך בו בהתחלה וללכת בכיוון לא נכון, לכן צריך כמה שיותר מהר לחזור למסלול עם הקו הישר ורק אז להמשיך ללכת.

אחרי שאני ואשתי גיבשנו את ההחלטה, התפטרתי מהעבודה. חודשיים לאחר מכן, לפתע, סבתא של אשתי לקחה צעד קדימה והציעה להיות עם הבת הטריה שלנו כמה שעות ביום. לא חשבנו הרבה כי הבנו שלעבור לגור ליד סבתא זה הדבר הנכון לעשות והתחלנו לארוז, אחרי כמה שבועות כבר השתכנו באותו הבניין קומה מעליה. התחלתי לעבוד בעיתון במשרה מלאה ללא משכורת, אבל ההיבט הכלכלי עדיין לא היה פתור.

באותו הזמן מנהל העיתון בישראל חזר מחו"ל והוציא הנחייה שמהחודש הקרוב מתחילים לשלם משכורת למי שעובד במשרה מלאה במגזין. חייכתי בתוך ליבי ואמרתי תודה למאסטר. ראיתי שאם לא הייתי מעז ללכת אחרי האמונה במאסטר והייתי מסתמך רק על השיקולים היבשים, הייתי מפסיד חודשים יקרים של עבודה במגזין. ראיתי את כל הדרך של החצי השנה האחרונה שעברתי ואיך הכל נבנה שלב אחרי שלב באופן מוקפד ומדוקדק. הבנתי שרק אחרי ששחררתי החזקות ברמה אחת ,הורשה לי לצעוד לשלב הבא. כל צעד נוסף התבסס על הצעד הקודם, כך שבלי לקפוץ לתוך המים הקרים האלו, אפילו אם הייתי מצטרף למגזין לאחר כמה חודשים 'כשהמשכורות כבר היו משולמות, לא הייתי מטפח את הצד הזה שבי, ובלי לסמוך על המאסטר עד הסוף, על איזה עבודה בפרוייקט של דאפא אפשר היה לדבר? הייתי צריך לעבור היטהרות לקראת הכניסה לעבודה במגזין. הרגשתי פיזית על גופי שזה היה בעל ערך רב ביותר. ההיטהרות הזאת גם עזרה לי להתייחס למטפחים העמיתים שעבדו בעיתון יותר בהבנה ולהיות מתחשב יותר תוך כדי העבודה.

סוף סוף איזנתי בין העבודה לחיים, ואחרי לא מעט זמן של התבודדות ליד המחשב, חזרתי ללמודי פא קבוצתיים וראיתי עד כמה בעל ערך זה. הצטערתי על חודשים שלא הגעתי ועל מה שהפסדתי. לימוד קבוצתי חיבר אותי כחלקיק לחלקיקים אחרים בגוף ושוב הרגשתי חלק מהגוף האחד. אחרי שהתחלתי להגיע ללימוד קבוצתי, הראש שלי כאילו נפתח לאנשים אחרים ובעבודה במגזין פתאום חשתי קשר יותר הדוק עם כל אחד מהמטפחים העמיתים והעבודה מולם התחילה לזרום קל יותר.

החוויה עצמה לעבוד עם מטפחים בדאפא במקום עבודה אחד היא משהו שלא ניתן להשוות לשום סביבת עבודה אחרת. מצד אחד, מנהלים עסק לכל דבר, עם חשבונות, עסקאות, תאריכי יעד נוקשים לביצוע משימות ופרוייקטים. מצד שני, אין הרגשה של מסחריות בעבודה, האנשים לא ספוגים רק בכסף והאינטרסים של עצמם, כל אחד מנסה לתת מעצמו במידה המקסימלית שהוא יכול כדי שמשהו יצליח, ואפילו אם קם וויכוח, כולם מבינים ממה זה נובע ולא מאפשרים לזה לפגוע בהלך העבודה הרגיל. העבודה הצמודה עם המטפחים נתנה לי הזדמנות לוויתור מהיר על לא מעט החזקות שהיו לי במשך שנים כשעבדתי במקום העבודה הקודם. כשאתה עובד עם מטפחים, כל ההחזקות שלך חשופות בפניהם והם יכולים להעיר לך על דברים שאין לך מה לעשות אלא רק לטפל באותם ההחזקות, וזה דבר נפלא. במשך החודשים האלה של העבודה בעיתון הרגשתי שינויים מאוד גדולים בהתנהגות שלי: נהייתי פחות עקשן, יותר סובלני ומקשיב, ידעתי להכיל אנשים אחרים והבעיות שלהם בתוכי בלי להתמרמר על זה.

לשרש את המושרש – ההחזקה הבסיסית לפחד

לאורך כל הדרך שלי בטיפוח המאסטר הוביל אותי למקומות בהם הייתי צריך לנהל או לתת פקודות לאנשים. בין אם זה בצבא כמפקד, בשירות המילואים אחר כך, בעבודה בחוץ או בעבודה בעיתון כמנהל צוות – בסוף איכשהו הגעתי למקום הזה של להוביל. בהתחלה לא הבנתי האם זה מה שאני צריך לעשות או לא, ידעתי שבטבע שלי אני אדם די ביצועי יותר מאשר ניהולי. כשהתחלתי לבצע את התפקידים האלו, מהר מאוד הבנתי שיש החזקה אחת שתמיד עולה לי תוך כדי - פחד. זהו פחד של להביע את עצמך, פחד ממה שיחשבו עלי, פחד מתגובה תקיפה מהצד השני - כל אלו ישר צפו כמו בועות אוויר על פני המים כשהייתי במצב של לנהל. גם כשהייתי המנהל הטוב כביכול כדי לרצות את כל הצדדים, זה נבע ממקום של פחד. אם מישהו לא יהיה מרוצה אז איך הוא יתייחס אלי? ייתכן והוא יגיב על זה. הפחד ישר מופיע, והאגו מתחיל להגן על עצמו. הבנתי שיש פה עבודה. כמות לא מעטה של עבודה. חפרתי פנימה כדי להבין מאיפה הוא מגיע, מהם השורשים של הפחד הזה, ואז נזכרתי בכל המצבים דרכם הכוחות הישנים השרישו בי את הפחד הזה, כדי שבזמן תקופת תיקון הפא זה יקשה עלי בהצלת הייצורים החיים, כשאתייצב פנים אל מול פנים עם התגובה או העימות.

בהסתכלות אחורנית בזמן, כשהייתי גר ברוסיה, עברנו מגורים מאזור לאזור פעמים רבות ובכל פעם התמזל מזלי לגור בסביבת אנשים פחות נעימים, יותר אלימים מילולית ופיזית, כדי שאוכל מצד אחד לצבור מספיק דה לקראת המפגש עם הטיפוח בפא, אך מצד שני גם להשריש בי את הפחד הזה שהוא בסיסי, לא שטחי כמו שרוב האנשים מכירים, אלא פחד שהוא שכבה אחר שכבה, נדחס פנימה ברמה מיקרוסקופית ולא תמיד ניתן לשליטה בקלות כמו שאר ההחזקות של האדם. בהיותי בן 12 פרצו לביתנו שוטרים חמושים ואיימו עם נשקם עלי ועל משפחתי. עד כמה גדול היה הכעס אצל הילד ההוא שהיה שם, עד כמה הפחד ההוא הוביל אותו שנים אחרי זה. תמיד חייתי בפחד הזה, גם ההורים כל הזמן שידרו את זה בהתנהלות שלהם אפילו בלי לרצות. כשמשהו כזה נכנס כל כך עמוק, צריך מאמץ רב פעמי או אפילו יומייומי כדי לשרש את זה, להיכנס עוד ועוד פנימה ושכבה אחרי שכבה לחסל את החומר הזה. סוף סוף הבנתי למה לא נולדתי בישראל. רק במקומות בהם הייתי גר ובסביבה הגסה והקשה ביותר ניתן היה לבנות בסיס לסוג של כזה פחד.

בעבודה, בין אם זה היה בעיתון או בעבודה הרגילה, ההספקים שלי ושל הצוות לא היו מספיק טובים כי לא רציתי להלחיץ אנשים הכפופים לי, שמא יגיבו לי בחזרה, הייתי נותן להם את כל הזמן כדי לסיים את עבודתם בקצב רגוע. אחרי שהם בזבזו את השעות על העבודה, הייתי מגלה שהתוצאה של העבודה לא הייתי טובה. כמובן, אחרת איך אטפח? הייתי צריך לבקש בנימוס לעשות את זה מחדש או לשפר, כשהגבלת הזמן לא הייתה קיימת. האשמה העצמית בכל דבר והחולשה פשוט לקחת ולהגיד: "זה לא טוב! תכין הכל מהתחלה ויש לך שעה לזה", נבעו מהפחד הזהההשלכות היו גדולות מדי: העבודה הייתה איטית וכל אחד עשה מה שהוא רוצה כי חששתי להגביל יותר מדי. הייתי מנומס כדי לרצות את כולם ובאותו הזמן מאוכזב מעצמי עד ייאוש.

ראיתי בתוכי שהאגו שלי מעכב את כל העבודה, כי אני חושב מה יחשבו עלי ולא איך העסק יתקדם. איזו אנוכיות! בשביל להשיג את התוצאות האמיתיות בעבודה, הייתי צריך לאבד את האגו הזה, לדעת לא לחושב על עצמי אלא על מה שהפרוייקט צריך. מה שנכון לעשות - זה מה שצריך להיות, בין אם מישהו יצעק עלי או אפילו יכה בי, האחריות שלי היא עדיין לעשות את מה שאני צריך לעשות ולא לחשוש מהתוצאות. לחשוש מהתוצאות - זאת התבטאות של פחד.

בהבנה שלי הייתה מאוד חדה – להתמקד בחיסול ההחזקה הזאת שיוצרת לי הפרעה כל כך גדולה בעשיית שלושת הדברים, ולעשות את זה מהר, כדי לכפר על כל אותם השנים שלא העזתי לעשות את זה.

הכנסתי את נושא חיסול הפחד בחמש הדקות הראשונות של שליחת המחשבות הנכונות, על בסיס יומי. כשיכולתי, ניסיתי ליזום ללכת למקומות בהם הייתי צריך להיתקל עם הפחד הזה כדי לטפח אותו, ובכל מקרה לא להימנע ממצבים כאלה ולקבל אותם כהזדמנות. בכל מצב כזה הייתי מתבונן פנימה, מסתכל על הפחד ומכריז לו על אי קיומו בתוכי, עד שהצלחתי לבודד אותו ממני ולראות אותו כחומר שבמקור לא שייך לגוף שלי. כמובן, לא תמיד הצלחתי להתגבר על זה כמו שצריך, אבל זה הלך והשתפר מפעם לפעם. כשהייתי נתקל בעימות חזיתי כלשהו, לא שהפחד לא היה קיים, אבל כשהייתי עושה דברים דרכו ובלי לתת לו חשיבות - הוא היה נעלם תוך מספר שניות. שיניתי את הגישה בעבודה, התמקדתי במה שצריך להיות ולא במה שאני חושש ממנו. התוצאות וההספקים בעבודה השתפרו מאוד. עם הזמן המוח שלי הפסיק לייצר תסריטים אינסופיים לכל פעולה שאני עושה, כאלה שמתריעים לי על היתקלות אפשרית בדרך, ויכולתי פשוט לבצע את העבודה שלי, בלי לטבוע בלהיות "פוליטיקלי קורקט" יותר מדי. אם הייתי אמור לחטוף על משהו, היית חוטף והייתי נהנה מזה, כי ראיתי שהפסדתי קצת אבל קיבלתי הרבה יותר. הפחד כחומר התחיל להתפרק ולהתנקות לאט לאט, הדברים בגוף התחילו להשתנות, התחלתי להרגיש יותר קלילות בראש ובמחשבה. מה שאני איבדתי זה באמת הדברים הלא טובים האלה.

לסיכום

היום שנינו, אני ואשתי, כבר עובדים במגזין במשרה מלאה, עם תינוקת בת חצי שנה בבית. סדר היום שלנו השתנה מאוד והיום מתנהל בקצב מאוד מהיר, כשכל דקה מחושבת. בנוסף למשרה המלאה במגזין יש גם החיים האישיים שצריך לאזן, להחזיק מעמד כלכלית, להבהיר את האמת לכל הסביבה הקרובה לה יש הקשר הגורלי איתי, לעשות את כל שלושת הדברים היטב ולגדל ילדה בערכים נכונים של אמת, חמלה וסובלנות. אבל לעומת העבר, היום אני כבר מפסיק להתלונן על חוסר זמן או ריבוי משימות, כי התחלתי להבין שזה בדיוק הווי-דה שעלי לשיג. אני חי את חיי בשביל אחרים. האחריות היא מאוד גדולה ולתת את כל הזמן כדי להציל כמה שיותר ישויות חיות היא מטרת העל שלי, שלידה השאיפה לפרטיות, לזמן אישי או לקצת יותר מנוחה בערב נראים פתאום כמשהו יותר מדי לא רציני.

הייתי רוצה לסיים עם המילים של המאסטר מההרצאה התשיעית בספר "ג'ואן פאלון":

"כשטיפחתי ותרגלתי בעבר, הרבה אנשים ברמות גבוהות אמרו לי את המילים האלה: "כשקשה לסבול אתה יכול לסבול את זה, כשקשה לעשות את זה אתה יכול לעשות את זה". למעשה זה כך. אחרי שתחזרו הביתה, כולכם יכולים לנסות את זה. כשאתם בתוך קושי אמיתי או עוברים מבחן קשה תנסו את זה, כשלא ניתן לסבול את זה, תנסו לסבול; כשזה נראה בלתי אפשרי ואומרים שזה קשה לעשייה, תנסו ותראו אם בסופו של דבר זה אפשרי או לא. אם אתם באמת יכולים לעשות את זה אתם אכן תגלו: "אחרי שעוברים עצי ערבה מצלים, יהיו פרחים זוהרים ועוד כפר מלפנים!"

תודה למטפחים העמיתים על ההקשבה ועל הסובלנות הרבה שלכם כלפיי.

כל מה שכתבתי אלו רק ההבנות אליהם הגעתי בתקופת הטיפוח שלי. תודה רבה לכל הנוכחים! תודה אינסופית למאסטר הכביר!