(Minghui.org)
פחות משבועיים נותרו טרם המועד האחרון להגשת מאמרים לוועידה האינטרנטית ה-12 לשיתוף התנסויות בטיפוח של תלמידי הדאפא בסין באתר מינג-הווי. אשתף במה שהתנסיתי באחרונה כשכתבתי מאמר לכבוד יום הפאלון דאפא העולמי.
אני מקווה שזה יעניק קצת עידוד למתרגלים עמיתים להגיש מאמרים משלהם לוועידה האינטרנטית הזאת.
כשהבחנתי בהודעה הקוראת להגיש מאמרים ליום הפאלון דאפא העולמי, רציתי להיענות, אבל גיליתי שקשה מאוד לכתוב מאמר כזה.
יום אחד בזמן שתרגלתי את תרגיל המדיטציה בישיבה, נזכרתי במחזה המופלא של 10,000 מתרגלים המבצעים את תרגילי הפאלון דאפא בקבוצה ביום הפאלון דאפא העולמי. דמעות ניגרו מעיניי ונוצר אצלי דחף בלתי נשלט לכתוב על היום הבלתי רגיל הזה [יום הפאלון דאפא].
החלטה לכתוב מאמר שיתוף
אחרי שלמדתי פאלון דאפא, זכיתי בתועלת פיזית ונפשית רבה והיה עליי לכתוב את השיתוף הזה כבר לפני זמן רב. אולם, במשך יותר מעשר שנים גררתי רגליים, מה שגרם לי לחוש חסרת ערך כתלמידת דאפא ולא ראויה להצלתו של המאסטר.
באותה תקופה חשפתי החזקות רבות שלי, כמו למשל שטיפחתי תלות באחרים, שחשבתי שמתרגלים אחרים יכולים לכתוב טוב יותר ממני, או שיהיו מספיק מאמרים בלעדיי. הייתה לי גם החזקה לנוחות ולפנאי, ומאחר שאני מבוגרת ויכולה להדפיס רק באיטיות, חשבתי שאין כל טעם לבזבז את זמני ושזה ייקח יותר מדי זמן לכתוב מאמר.
לפיכך אמרתי לעצמי: "אני חלקיק של דאפא. אני יכולה לכתוב. אני אכתוב".
ברגע שהבעתי רצון כן לכתוב, התחלתי לחשוב על רעיונות. אבל נתקלתי בכל מיני הפרעות. הימים התמשכו, ועשרה ימים לפני מועד מסירת המאמרים, עדיין לא כתבתי דבר.
יום אחד הייתי נחושה להתחיל לכתוב, אבל לפני כן רציתי לסיים שליחות קצרה. אבל אז עמדתי בפני מצוקה. רגלי הימנית התקפלה פתאום כשיצאתי ממעלית הרכבת התחתית. הרגשתי כאב חזק במפרק הברך ולא יכולתי ללכת צעד נוסף. כמה אנשים הציעו לעזור לי, אבל סירבתי באדיבות רבה להצעתם.
סבלתי בשקט את הכאב. הסתכלתי פנימה ושלחתי מחשבות נכונות. סירבתי לקבל תכנון כלשהו של הכוחות הישנים וחיפשתי את עזרתו של המאסטר.
צעד אחר צעד, בייסורים רבים, הגעתי בסופו של דבר לבניין בו אני גרה. השתמשתי בכל כוחי ולקח לי יותר מ-20 דקות לעלות 4 קומות כדי להגיע לדירתי.
כשפתחתי את הדלת קרה נס. יכולתי שוב ללכת בקלות.
ניגשתי מיד לתמונתו של המאסטר. כשאני מחזיקה את כפות ידיי ביחד מול החזה בהא-שי והודיתי למאסטר.
עמדתי לשבת בישיבת לוטוס כדי לשלוח מחשבות נכונות, כשמתרגלת צעירה אחת הגיעה ואמרה שהיא רוצה לשוחח עמי על קארמת המחלה הרצינית של אמה.
הבנתי שהמאסטר שלח לי מסר ברור שעליי להסיח דעתי מרגלי הכואבת. אז במקום לבקש את המתרגלת לעזור לי לשלוח מחשבות נכונות לבעיה ברגל שלי, ישבתי בישיבת לוטוס לשוחח עמה לגבי אמה.
כשהמתרגלת ראתה לבסוף שרגלי נפוחה ושהיה לי קושי ללכת, היא התרגשה מאוד. היא אמרה לי בדמעות בעיניה: "לא ידעתי. אפילו לא עזרתי לך".
כששכנה שלי, מתרגלת אחרת ראתה אותי, כל מה שאמרה היה: "זה כדי להסיח את דעתך מלכתוב את המאמר שלך". ידעתי שהמאסטר משתמש בדבריה כדי לרמוז לי.
רגלי הנפוחה הייתה אשליה בלבד, לכן שללתי את כל התכנונים של הכוחות הישנים ולמדתי את הפא ביתר מרץ, שלחתי מחשבות נכונות כל הזמן כדי לנקות את השדה הממדי שלי. לאחר מכן, התחלתי לכתוב את המאמר שלי.
חכמת הדאפא מגיעה עם הכתיבה
ביום השלישי הזדקקתי לעזרה בכתיבת המאמר, כך שצלעתי לכיוון הרכבת התחתית לחפש מתרגלת שלא ראיתי כבר זמן מה שתעזור לי בכך.
נתקלתי בה מיד לפני אפילו לפני שחציתי את הרחוב. ידעתי שזה לא במקרה, משום שלמאסטר יש דרכים מופלאות ומסתוריות לסייע למתרגלים.
הכנתי מראש טיוטה של מה שרציתי לכתוב, אבל כשישבתי מול המחשב, רעיונות חדשים צצו בראשי. בסופו של דבר כתבתי תסריט שונה לגמרי.
כמה מהפרטים שכתבתי רגשו אותי כל כך שדמעות טשטשו את ראייתי והיה עליי להתרחק מהמחשב כדי להירגע.
עם סיום הטיוטה האחרונה, חיפשתי את אחד המתרגלים – מורה ללשון – שגר כמה קילומטרים ממני, כדי שיעבור על מה שכתבתי. הוא קרא את המאמר שלי ואמר: "לא ידעתי שאת יכולה לכתוב כל כך טוב". זה עודד אותי מאוד.
בהשראת המאסטר ובעזרתם ובעידודם של מתרגלים עמיתים, הצלחתי לשלוח את המאמר לאתר מינג-הווי לפני המועד הסופי.
כשבסופו של דבר ראיתי את המאמר שלי מפורסם במינג-הווי, לא הרגשתי התרוממות, אלא דווקא עצב וחרטה.
אני מתרגלת פאלון דאפא מזה שני עשורים. אם הייתי כותבת את המאמר שלי מוקדם הרבה יותר, אולי הייתי מסוגלת לזכור עוד פרטים ולשתף קצת יותר טוב.
מאז שהגשתי את המאמר שלי, אני מרגישה לעתים קרובות שדה חזק כשאני מתרגלת וכל גופי כאילו עטוף באנרגיה. לפעמים, אני מדמיינת אפילו שאני מתרגלת עם מתרגלים נוספים על סירת דאפא, כשהמאסטר מנווט ליד ההגה.