פעם היה אמן קשיש, שהיו לו שני תלמידים, מוכשרים ונחושים באותה המידה. הוא לימד אותם את כל שידע. לבסוף שניהם הפכו לאמנים ידועים. שמם היה מאסטר ג'אנג ומאסטר דינג.

לאחר פטירתו של האמן הקשיש, מאסטר ג'אנג ומאסטר דינג רצו לדעת כל אחד מה יהיה עתידו האמנותי של רעהו. לפני שנפרדו הציע מאסטר ג'אנג: "מורנו נהג לומר ששנינו שווים בכישורים האמנותיים. אולי בתום חמש שנים מהיום כל אחד מאיתנו יביא את יצירתו הטובה ביותר לכאן וכך נוכל לקבוע מי טוב יותר". מאסטר דינג אמר בחיוך: "כמובן, זה בסדר מצידי".

לאחר שנפרדו זה מזה, מאסטר ג'אנג טייל בכל העולם, ראה את הנופים היפים ביותר ולמד ממגוון של תרבויות. הוא יצר ציורים ברצף. הפופולריות שלו גברה ובהתאם לכך גם מחירי ציוריו. מאסטר ג'אנג נהנה מהישגיו. הוא חשב לעצמו: "עוד לא חלפו חמש שנים והתקדמתי במהירות רבה. זהו נס. ומצד שני, אף אחד לא הזכיר עדיין את מאסטר דינג. אני בטוח שאני יכול לנצח בתחרות הזו בקלות".

לאחר חמש שנים, מאסטר ג'אנג, בטוח בעצמו, הביא את יצירתו הטובה ביותר למקום המיועד למפגש. הוא ראה את מאסטר דינג מברך אותו לשלום בחיוך גדול, אך בידיים ריקות.

ג'אנג לא שמח במיוחד, "סיכמנו שכל אחד מאיתנו יביא את מיטב יצירתו ואתה בא בידיים ריקות. איך נוכל לעשות השוואה?"

מאסטר דינג הביט בחברו לכיתה ששערו האפיר וענה: "ידידי היקר, העניין הוא לא שרציתי לבוא בידיים ריקות, אלא שלא יכולתי להביא ציור".

מאסטר ג'אנג חשב בליבו: "טוב, כנראה שהוא לא מעריך כל כך את ציוריו ולכן הוא חושש להביא אחד". הוא שאל, "למה?"

מאסטר דינג השיב: "אף שאינני יכול להביא את ציוריי עמי, אני יכול להראות לך אותם".

לאחר מכן הם הסתובבו בכל ברחבי העיר. מאסטר ג'אנג הופתע לראות שציוריו של מאסטר דינג צוירו על בניינים שונים בעיר. כל ציור היה טוב מקודמו. העיר הקטנה הייתה חמימה ושובת לב ועטופה באווירה אמנותית. במקור, תושבי העיר לא היו משכילים במיוחד, אך כעת, הם היו מעודנים יותר והתנהגותם מנומסת יותר. הם התנהלו כאילו הם שורטטו מהציורים.

כל התושבים המקומיים דיברו אל מאסטר דינג בכבוד. מאסטר ג'אנג קינא מעט ושאל: "הם שכרו אותך לצייר את כל הציורים האלה? אתה בטח כבר עשיר מאוד!"

מאסטר דינג אמר בחיוך: "כאשר עמדתי לעזוב, חשבתי על העבודה הקשה שהמורה שלנו השקיע כדי ללמד אותנו. החלטתי להעניק משהו בחזרה לתושבי העיר. לאחר שסיימתי את ציורי הראשון, הם התפעלו ממנו ונראה שהם התרגשו מהיופי שלו. הם הזמינו אותי להמשיך לצייר. בתחילה הם חששו שאגבה כסף רב, אך אמרתי להם שאעשה זאת בחינם והם רק צריכים לספק לי את ארוחותיי היומיות".

מאסטר ג'אנג נדהם לשמוע שמאסטר דינג צייר בחינם: "איך יכולת להיות כל כך טיפש? יכולת להרוויח כסף רב!"

מאסטר דינג אמר, עם דמעות בעיניו: "למעשה הם עזרו לי. מיומנותי לא הייתה טובה כל כך. לאחר שראו את עבודתי, הם לא ידעו איך להחמיא לי, אך הפכו להיות כנים יותר וטובי לב. עם עידוד שכזה, הציורים שלי השתפרו מיום ליום. איך אוכל לגבות יותר מזה עבור עבודתי?"

כששמע את דבריו של מאסטר דינג, מאסטר ג'אנג התבייש בעצמו. במחשבתו, ערכה של יצירת אמנות נקבע בכסף. ככל שהמחיר יקר יותר, כך ערכו של הציור שווה יותר.

הוא אמר: "ניצחת בתחרות חמש השנים. ערכם של ציוריך לא יסולא בפז ואי אפשר לקנות אותם בכסף. אך את הציורים שלי אפשר לקנות בכסף. ציוריך יכולים להביא לשינוי בחייהם של אין ספור אנשים, ואילו הציורים שלי אינם אלא קישוט של אנשים עשירים. אני חושב שמגיע לי להפסיד בתחרות, ומאמין שאפשרת לי להבין את ערכה האמיתי של האמנות. הרשה לי ללמוד ממך! בוא נעבוד יחדיו וניצור עוד יופי בשביל העולם".

הם חיבקו זה את זה ובכו. מאסטר דינג כבר לא היה בודד בנתיב האמנותי כשמאסטר ג'אנג לצידו. מאותו יום ואילך, אמן מפורסם אחד נעלם מהעולם, אך שני אמנים מאושרים, המחוברים יחד בליבם לחברה, עבדו כדי להביא יופי לעוד פינה בעולם.

המקור: אתר PureInsight.