מתרגל מערבי: המאסטר הרים אותי מעלה ודחף אותי קדימה

(Minghui.org)

התנסות מוועידת מתרגלי פאלון דאפא לשיתוף התנסויות ניו יורק 2015

ברכות למאסטר! ברכות למתרגלים עמיתים!

קיבלתי את הפא בנובמבר 2011 כשחיפשתי אחר יכולות על טבעיות.

גדלתי על צפייה בסרטי אנימציה יפנים ואמריקנים עם אמני אומניות לחימה על-אנושיים ורציתי לעצמי יותר מחיים רגילים. אחרי שנרשמתי לקורס ללימוד הטאואיזם בקולג', הבנתי בצורה מעורפלת ששיטות הצ'יגונג והטאואיזם מסוגלות להעניק זאת.

כשראיתי לראשונה שלט של מועדון פאלון דאפא בקולג' שלי, חשבתי לעצמי: "זה בדיוק מה שאני מחפש".

בזמן הזה בחיי לקחתי תרופות לאלרגיות של האף, להפרעות קשב וריכוז ולדיכאון במשך יותר מ-12 שנה ולא מצאתי ריפוי ממשי. למרות שקיבלתי את הפא בנובמבר 2011 לקח לי כשנה וחצי להרגיש באמת שאני מתקדם ומטפח.

ראשית היה עלי להפוך לאדם טוב. במשך שנים ידעתי תמיד שהעצלות שלי, השימוש בסמים ואלכוהול וההתמכרות שלי למשחקי וידיאו גרמו סבל לי, להוריי ולביצועים שלי בעבודה ובלימודים. אבל סוף סוף, עם הוראת המאסטר הייתי מסוגל לפרוץ קדימה ולהתחיל לטפח.

אף פעם לא חשתי שהמאסטר מוותר עלי, למרות העקשנות שלי כלפי שיפור. להיפך, הרגשתי מה שהמאסטר אמר:

"זה שווה לכך שאני מרים אותך למעלה ושולח אותך קדימה." ("ג'ואן פאלון" הרצאה שמינית, " מעגל שמימי")

עקב חוסר בלימוד הפא ובסביבת טיפוח בהתחלה, לא חל בי שינוי רב. למדתי את הפא ותרגלתי רק כאשר היה לי הרבה זמן חופשי. ידעתי שאני רוצה להיות מטפח וחשבתי שאוכל להיות כזה גם עם כל ההחזקות החזקות הרבות שלי. אחרת, מה הטעם לחיות לנצח?

כעבור כשנה וחצי נקלעתי למצב בו חבר שתוי הביך את עצמו בפומבי, קילל והכה את החברה שלי בו זמנית על שלקחה את מפתחות המכונית שלו. לאחר מכן הוא נהג משם כשהוא שתוי. זה גרם לי לפקפק באמת מה אני עושה עם עצמי. אם כמות גדולה של אלכוהול וסמים יכולים לעשות זאת לאדם שבדרך כלל הוא הגיוני, אז אין כל תועלת להשתמש בהם אפילו במקצת.

אחרי התקרית הזאת השתניתי לגמרי. הפסקתי לשתות והפכתי רציני יותר לגבי הטיפוח שלי.

תיכף ומיד עמדתי בפני מבחנים הנוגעים לכך. מסיבת יום ההולדת שלי נערכה בחודש שלאחר מכן במסעדה-בר מקומית.

חבריי שתו והציעו לי סמים. סירבתי בנימוס לכל דבר. החברה שלי התפלאה: "מדוע להפסיק לחגוג כעת? יכולת לחכות עד אחרי יום ההולדת שלך". אמרתי לה בערך: "עדיף להפסיק מוקדם. זוהי הזדמנות מצוינת בשבילי. מבחן".

מפעם לפעם היא הייתה מתלוננת על כך שאיני שותה ושלא כיף אתי, אבל במשך הזמן היא קיבלה את החלטתי לטפח ותמכה.

המבחן הבא הגדול ביותר נגע בה גם כן. חודש או חודשיים לאחר מכן, כשקראתי את "לימוד הפא בעיר לוס אנג'לס" (25 בפברואר 2006, שאלות ותשובות) המאסטר אמר:

"דיברתי בעבר על ההפרעה של הכוחות הישנים. האם חשבת על הדבר הבא? [תשוקה מינית] היא אחד מהגורמים [שבהם הם משתמשים] כדי למנוע את ההתקדמות שלך! מהו הדבר שהכוחות הישנים והקוסמוס הישן רואים כדבר החמור ביותר? תאווה [בצורה של] פעילות מינית מחוץ לנישואים. זה הדבר שהם רואים כחמור ביותר בין כל הדברים. בעבר, ברגע שמישהו הפר את המצווה בנוגע לזה, היו זורקים אותו מהמקדש, והטיפוח שלו היה גמור לחלוטין."

הייתי המום לחלוטין ומוכה אלם כשקראתי זאת. כמי שגדל בחברה המודרנית והסתנוור מההחזקות של עצמו, הוארתי לנתיב מעוות. חשבתי שתאווה היא דבר מקובל עבור מטפח רק שצריך להתייחס אליה בקלילות, ושיחסים שלפני הנישואים הם דבר מקובל.

באותו היום החלטתי שאפסיק את סוג היחסים הזה עם החברה שלי שהפכה מאוחר יותר לאשתי. במשך חודשים על גבי חודשים היא התלוננה, בכתה ונאבקה בי לגבי זה. דרך התהליך הזה הוארתי בהדרגה מהם יחסים אנושיים ראויים.

באותו הזמן חייתי עם הוריי ועבדתי כפועל בניין, כשאני לומד בקולג' בלילה ומחפש גם עבודה במשרה מלאה. בימים בהם למדתי הייתי יוצא לעבודה ב-6:30 בבוקר וחוזר רק בחצות, אחרי הלימוד. בימים כאלה אכלתי את כל הארוחות בחוץ והיה עלי להתקלח בקולג'. פיזית, זו הייתה תקופת זמן קשה ומעייפת עבורי והיו לי כל מיני מבחנים בהם מעדתי לעתים תכופות.

לעתים קרובות נשארתי בביתה של החברה שלי במשך סופי השבוע. בתחילה חשבתי שזה מקובל לישון באותה מיטה ביחד איתה, ללא מגע שאינו ראוי. מבחן התאווה קרה שוב ושוב בחלומותיי, כך שלמדתי שזוהי התנהגות לא נכונה.

לאחר מכן חשבתי שזה בסדר שאישן על הרצפה בחדר שלה בלבוש מלא, כשאני לובש פיז'מה וגרביים וכדומה. החלומות המשיכו פעם נוספת, כך שהבנתי שזה עדיין לא ראוי.

במהלך הזמן הזה, חברתי ואני היינו דנים לעתים קרובות בעניין הנישואין מאחר שהייתי אמור לסיים את הלימודים בקולג' תוך זמן קצר. זה היה משהו ששנינו שקלנו תמיד, אבל עקב מושגים מודרניים, החלטנו לדחות זאת באופן בלתי מוגבל, עד עכשיו.

על אף שהתקדמתי, הוארתי בצורה איטית מאוד. המאסטר המשיך לתת לי רמזים. היו כאלה ברורים מאוד ואחרים הרבה פחות ברורים. לדוגמה, יום אחד, כשעזבתי, נישקתי את חברתי לשלום ומיד הרגשתי בחילה בפנים. כשמאוחר יותר הסברתי לה מדוע אני חושב שזה קרה, היא הסכימה שנפסיק פעילות כזאת עד החתונה. היא לא רצתה לגרום לי להרגיש חולה ואני רציתי להתרומם מעלה.

בסוף, לאחר חודשים של ניסיונות ומבחנים בנוגע לכך, הגיע היום שתכננו להירשם כנשואים בבית המשפט. שעתיים לפני כן, הצעתי לה להתחתן ממש והיא הסכימה.

כשאני מוצף בצ'ינג, נשענתי קדימה ונישקתי אותה. מיד הרגשתי טובע בחרטה והרגשתי כאילו הפאלון נסדק ונשבר בחלק התחתון של בטני. היא נראתה מאושרת ושמחה, אבל אני הרגשתי נורא והתנצלתי לפני המאסטר במחשבה.

אחרי שעתיים, לאחר שהתחתנו רשמית, הבעיה הזאת לא קרתה עוד. אני מקווה שזה יכול לשמש דוגמה למתרגלים אחרים, כמה רצינית היא הבעיה של יחסים אנושיים הולמים עבור מטפח.

למרות ההתנהלות רבת המעידות הזאת, מעולם לא הרגשתי כל כך טוב בכל חיי. הרגשתי קליל ועליז והיו לי ביצועים טובים עם גישה חיובית בעבודת הבנייה שלי.

בעבר הייתי עצל, הייתי עוזב מוקדם את העבודה וגורם צרות לחברה של אבי. יום אחד סבי עצר את הטרקטור שהפעיל, לקח אותי הצידה ואמר: "אתה נראה כמו אדם אחר לגמרי עכשיו. אתה יודע איך עבדת בעבר, כעת אתה עובד קשה מאוד. מה קרה לך?"

סיפרתי לו: "אני מתרגל כעת פאלון דאפא. זוהי שיטה רוחנית סינית המתמקדת באמת-חמלה-סובלנות. עלי להיות אדם טוב בכל מצב". באותו זמן הוא לא היה מסוגל להבין כיצד פאלון דאפא גרם לי לשינוי, אבל הוא הבין שהשינוי היה דרסטי.

התפתח אצלי הרצון לעשות את שלושת הדברים היטב ולטפח באופן יציב. כשהמאסטר ראה זאת הוא העניק לי את התנאים שהייתי זקוק להם כדי להגשים זאת. תוך חודשיים לאחר שסיימתי את הקולג', המאסטר הוביל אותי למצוא מתרגלים מקומיים, כך שיכולתי להצטרף לפרויקטים שלהם, ותכנן לי הזדמנויות רבות למצוא חן בעיני המעסיק של אשתי, שגייס גם כן סטודנטים מהקולג' שלי. זו הייתה עבודה עם שכר טוב, שיכולתי לעבוד בה בלילה ולהשאיר את היום פתוח לפעילויות של הבהרת אמת. כמו כן הצלחתי לרכוש את המכונית הראשונה שלי זמן קצר לאחר מכן, כך שיכולתי להבהיר כל יום את האמת.

כל זה הפך לאפשרי מפני שפיתחתי את הרצון בלבי לטפח. זה היה בדיוק כפי שהמאסטר אמר:

"... טבע הבודהא שלו שהגיח. לב זה נחשב ליקר ביותר ואנשים יעזרו לו." ("ג'ואן פאלון" הרצאה שנייה, "היכולת העל-טבעית של סו-מינג-טונג")

בהתחלה עזרתי במשרד "האפוק טיימס" לפני העבודה שלי בלילה, בעזרה למכור מודעות פרסומת ולעצב את העיתון. היות שהיו לי לעתים קרובות מחשבות על העמלה שאקבל עבור הפרסומות, המכירות שלי לא עלו יפה ולא הצלחתי למכור אפילו מודעה אחת. השותפה שלי למכירות, מתרגלת סינית הרבה יותר ותיקה הרוויחה כסף אך ורק ממכירת מודעות הפרסומת שלה. למרות התוצאה במכירות, התאפשר לנו להבהיר אמת לאנשי עסקים מערביים רבים, ואני שחררתי בהדרגה את ההחזקות שלי לכסף.

במהלך קידום עונת השן יון המשכתי לעבוד איתה. ראיתי רק פעם אחת את המופע, וזה היה בשנה שבה עזרתי עם השן יון. יצרנו קשר עם אנשים שעורכים אירועי בית, מופעי גן, כינוסים ואירועים אחרים, כדי לקבל ביתן בפעילות שלהם תמורת מודעה באפוק טיימס.

אבל עקב ההחסרות שלי, הרגשתי מוזר – ממש כמו שהמתרגלים הסינים הרגישו כשפורסמו "תשעת הדיונים אודות המפלגה הקומוניסטית" - היו לי חששות לגבי ההזדמנות שהמאסטר הציע לי.

בעבר, כשסיפרתי לאנשים איך אפשר לעזור בעצירת הרדיפה או היכן הם יוכלו להשיג מידע בחינם על הדאפא, הייתי די חדור מוטיבציה, ולא היו לי הפרעות; אבל כשזה נגע לשן יון, המחשבות הנכונות שלי נעלמו.

באותו הזמן המחשבות שלי היו על איך אני מקדם משהו הקשור לדאפא שעולה כסף והייתי בטוח שאנשים מסוימים לא יחשבו שהשן יון באמת מצוין. המנטליות הזאת השפיעה על מאמצי הקידום שלנו.

לעתים קרובות הייתי שותק ורועד בזמן שהיא ניהלה את רוב השיחה. ברגע ששוחחנו בקיצור עם מזכירה והשארנו עלונים, כבר רציתי ללכת משם, בזמן שהיא הייתה נשארת ומבהירה את האמת לפרטים. האנשים שהיא שוחחה איתם היו כמעט תמיד קשובים מאוד ונראו מעוניינים.

המאסטר אמר:

"אז, מה שאני חושב הוא, שזה יהיה נהדר אם נוכל לברך אותם בנימוס ולהיות קצת יותר פעילים.

אני יודע שהגישה הזו קשה למתרגלים המערביים שלנו. תמיד יש להם תחושה לא נוחה להטריד אנשים, להטריד אותם באופן פעיל. אבל לא כך פני הדברים. מה שאתם צריכים לזכור הוא שאתם מצילים אנשים, ולא יהיו בעיות (מחיאות כפיים)." ("לימוד הפא בועידת הפא הבינלאומית בניו יורק 2004", 21 בנובמבר 2004)

הרגשתי שהמקרה הזה מתאים לי בדיוק והייתה לי הרגשה כזאת בנוגע לשן יון. היה זמן שהלכנו לקדם את השן יון באירועים בבתים או בגנים. התביישתי לגשת לעוברים ושבים, ואיכשהו כשהתעלמו ממני שוב ושוב, זה ריפה את ידיי.

אחד המתרגלים הוותיקים ציין בפניי שיש אנשים עם קשר גורלי ואחרים שאין להם קשר גורלי כזה להיות נוכחים השנה בשן יון. הוארתי לכך שמה שאני יכול זה רק להגיע למצוינות באופן שאני פונה לאנשים, ולנסות לשוחח עם אנשים רבים ככל האפשר. בדרך זו אנשים עם קשר גורלי יוכלו לשמוע על המופע, ואלה ללא קשרים גורליים לא ילכו ללא כל קשר.

בן אנוש מגיב לדחייה בצורה שלילית, אבל כמטפח, עליי לדעת שלכל דבר יש סיבות ואסור שתהיה לי החזקה להופעה החיצונית.

באותו זמן קראתי שוב ושוב את הרצאתו של המאסטר מ-2011 בוושינגטון: "תלמידי הדאפא חייבים ללמוד את הפא", מפני שהמורה דן בה בשן יון לפרטי פרטים, ורציתי לסלק את ההבנה הלא נכונה שלי.

המאסטר אמר:

"הדבר נובע מכך שתיקון הפא פורץ קדימה ללא הפסקה, צעד אחר צעד, וכשהוא מגיע לרמה קוסמית מסוימת, אז זה הזמן לאנשים של הרמה הזאת, וכשהוא מגיע לממלכה שמימית מסוימת למעלה, או לשכבה מסוימת של גוף קוסמי, אז זה הזמן של הקבוצה הזאת של האנשים לבוא לצפות [במופע] ובפעם הבאה [שה-Shen Yun יופיע], המושב הזה יהיה שייך למישהו אחר." ("תלמידי הדאפא חייבים ללמוד את הפא", הוראת הפא בוועידת הפא בוושינגטון DC בשנת 2011)

אחרי ששוחחתי עם המתרגלת העמיתה שלי, הבנתי את עקרון הפא הזה בצורה מלאה יותר וחשתי כאילו משהו זורח עלי מלמעלה, שבבת אחת נעשיתי גבוה, חסון ובריא. היה לי קל מאוד לשוחח באירוע עם כל אחד שעבר, ובמקרים רבים, בין אם דיברתי מעט או הרבה, התוצאות היו די טובות. זו הייתה נקודת המפנה בעזרה שלי לקדם את השן יון.

בשנה לאחר מכן, היו המון מתרגלים חדשים בעירי לעזור עם השן יון, אבל מבחינה נפשית זה יצר אצלי קונפליקט.

ידעתי שאין עליי לעזור בקידום השן יון כל כך הרבה ויכולתי לנצל את שעות היום שלי להבהיר אמת באתריי תיירות, אבל חשדתי שאני חושב כך בגלל חוסר רצוני לקדם את השן יון.

רציתי להשתתף בקידום שן יון כדי לפרוץ דרך הפחדים שלי בנוגע לכך, אבל במונחי כוח אדם, היה עדיף שאנצל את זמני באתרי תיירות בעירי כדי להגיע לתיירים הסינים. בסוף, החלטתי להגדיל בצורה מרבית את זמני באתרי תיירות ולעזור בקידום השן יון בלילה ליד התיאטראות, או במקרה שלא יכולתי להגיע לסינים מסין, וכך מצאתי איזון טוב.

לאורך כל נתיב הטיפוח שלי לקח לי זמן ארוך לשחרר את התשוקה שלי לראות או לחוות דברים על טבעיים. הייתי קורא מאמרים במינג-הווי כאילו אני קורא בחוברות קומיקס ואפילו הבחנתי שקינאתי בכמה אנשים שהיו רגישים יותר וחשו דברים.

ככל שהתקדמתי יותר ויותר בשחרור התשוקה הזאת להתפארות, הגעתי להבנה שכל סוג שהוא של התרחשות או תחושה בלתי רגילים בטיפוח של אדם, נועדה לפתח אמונה איתנה יותר במאסטר ובדאפא וכדי להתקדם הלאה בטיפוח. זה לא למען ערך בידורי, או לשם תהילה בקרב אנשים רגילים, זה פשוט חלק ממצב הטיפוח שלהם.

המאסטר אמר:

"... גם אם הוא רואה וגם אם הוא לא רואה, והוא מגיע לשלמות בהסתמך על ההתעוררות." ("מדוע לא ניתן לראות", "יסודות להתקדמות במרץ 1")

להבנתי, אם אני נתקל בדברים בלתי רגילים בטיפוח שלי זה משום שאני צריך להשתפר במהירות או או שהייתי כבר צריך להיות מואר למשהו. מתרגלים רבים חווים מעט מאוד, ובכל זאת הביטחון שלהם במאסטר ובדאפא הרבה יותר מוצק משלי. לאור כל זאת, אני חושב שעליי להשתפר יותר ולא להתמקד כל כך הרבה בדברים טריוויאליים.

זה מזכיר לי מה שאמר המאסטר:

"בשביל מה אתם רודפים אחרי היכולות והמיומנויות הקטנות האלה? אתם רודפים ורודפים, אבל לאחר שמגיעים לצ'וּ-שְה-גְ'יֶאן-פָא הן לא יעבדו בממדים אחרים. ברגע שמגיעים לטיפוח הצ'ו-שה-ג'יאן-פא יש לזרוק את כל היכולות העל-טבעיות האלה ולדחוס אותן לתוך ממד עמוק מאוד לשם שימור." ("ג'ואן פאלון" הרצאה שנייה, "הנושא של רדיפה אחרי דברים")

המאסטר הוביל אותי החוצה מתהומות האפאתיה וההתמכרות, לעבר טיפוח תרגול בתפקיד המכובד ביותר בקוסמוס – תלמיד דאפא של תיקון הפא, משהו שלא הייתי מסוגל לעשות לעולם בכוחות עצמי, ושלא אהיה מסוגל להחזיר למאסטר עבורו. כל שנותר לי לעשות זה לא לחשוב יותר מדי ולהתמיד במאמציי לעשות את שלושת הדברים היטב.

אנא מכם אתרו אותי אחרי שאשתף כדי לדון על כל דבר בדבריי המוטל בספק.

תודה רבה לך מאסטר! תודה לכם עמיתיי המתרגלים!