(Minghui.org)

התנסות מהוועידה האינטרנטית השלוש-עשרה לשיתוף התנסויות של מתרגלי פאלון דאפא מסין

(מתרגל עמית כתב את המאמר הזה כפי שנמסר לו בעל-פה על ידי המחברת)

המאסטר והפאלון דאפא חידשו את חיי, והפקתי תועלת עצומה מהדאפא. אין מילים שיוכלו לבטא את הכרת התודה שלי למאסטר ולפאלון דאפא. כל מה שאני יכולה לעשות הוא להביא את היופי של הפאלון דאפא לכולם. אנסה את מיטבי להציל ישויות חיות, לא משנה כמה זה יהיה קשה.

הדאפא חידש את חיי

אני בת 63. לא קיבלתי חינוך רב, כיוון שעזבתי את בית הספר כשהייתי בת-11. לפני קצת יותר מעשרים שנה פיתחתי אסטמה. כל בוקר וכל הלילה השתעלתי באופן חמור. כשזרחה השמש או נשבה הרוח היה לי קשה לנשום ורגליי רעדו. היה עליי ללבוש בגדים עבים ומכנסיים בלילה.

מחלות רבות אחרות תקפו אותי באותה התקופה, כולל דלקת בכיס המרה, דלקת מפרקים שגרונית, מחלת לב ונוירוזה. כאב לי בכל מקום בגוף כמעט בלי יוצא מהכלל. הלכתי לבתי חולים רבים ברמת העיירה, העיר והפרובינציה. שום תרופה או טיפול לא עזרו.

ב-1998 הגיע מצבי לשפל. לא יכולתי ללכת. מתרגל שהכרתי הביא לי עותק של הקלטות אודיו של הרצאות המאסטר. הקשבתי לשתי ההרצאות הראשונות מספר פעמים ואז חשתי משהו שונה בגופי.

ישבתי על הרצפה וחתכתי ירקות אחר צהרים אחד. בדרך כלל הצטרכתי להחזיק במשהו כדי לקום ולעמוד, ולעיתים קרובות זה היה מאבק. אבל באותו יום, החזקתי את קרש החיתוך ונעמדתי מיד. לאחר מספר צעדים שמתי לב שהכאב בגב התחתון שלי נעלם והנשימה שלי הפכה לקלה יותר. אמרתי לבעלי שהרגשתי טוב יותר בזכות תרגול הפאלון גונג. המאסטר דאג לי. בעלי אמר: ״המשיכי לתרגל״.

התחלתי לתרגל באופן רשמי. בתחילה לא הצלחתי לשנות את מזגי הרע. כל פעם שכעסתי על מישהו, חשתי קוצר נשימה. נזכרתי אז במילותיו של המאסטר:

״אין על מטפחים להיעשות כועסים״. (מתוך הוראת הפא בוועידת הפא של הסייעים בצ׳אנג-צ׳ון, 26 ביולי 1998) (תרגום זמני לא רשמי)

״…כמתרגל אין על אדם להשיב מכה כשמכים אותו או להחזיר כאשר מקללים אותו, אלא לדרוש מעצמו דרישות על פי סטנדרט גבוה.״ (ג׳ואן פאלון)

ניסיתי ללכת על פי הנחיות המאסטר והמשכתי ללמוד את הפא כדי לשפר את השין-שינג שלי. כל מחלותי נרפאו זמן קצר לאחר מכן.

ללמוד להשתמש במחשב כדי לייצר חומרי מידע

לעתים קרובות אני מזכירה לעצמי שהמאסטר חידש את חיי כדי שאוכל לעשות את מה שדרוש מתלמידת דאפא, לעשות את מה שדרוש כדי להציל אנשים, ולעשות את מה שדרוש עבור מתרגלים עמיתים.

תמיד רציתי ללמוד כישורי מחשב הדרושים לייצור חומרי הבהרת אמת. אבל לא קיבלתי חינוך רב כשהייתי צעירה. למרות שהצלחתי לקרוא ספרי פאלון דאפא לאחר מספר שנים של מאמץ ובעזרת מתרגלים אחרים, לא הצלחתי לקרוא ספרים אחרים. מעבר לכך, איש מסביבי לא ידע כיצד להשתמש במחשב. מה עליי לעשות?

הלכתי לקפה-אינטרנט ואמרתי לבעלת הבית: ״אני יכולה לעשות את עבודות הניקיון, ואם תלמדי אותי איך להשתמש במחשב לא אגבה ממך הרבה״. בעלת הבית הסכימה, אבל היא לימדה אותי רק איך להדליק ולכבות את המחשב, ולא מעבר לכך. הדלקתי את המחשב, הזזתי את העכבר וראיתי שורה של מילים על המסך: ״מה ברצונך לעשות?״ לא ידעתי מה ברצוני לעשות. נבהלתי וכיביתי את המחשב.

כשבתי הקטנה הגיעה לבקר אותי ביקשתי ממנה ללכת איתי לקפה-אינטרנט. היא אמרה: ״את כל כך זקנה ולא יודעת אפילו לקרוא. אף אחד לא יכול ללמד אותך״. גררתי אותה לשם. היא פתחה את הדפדפן ואמרה: ״הכול פה תעמולה התוקפת את הפאלון גונג.״ אמרתי: ״אז אני לא רוצה לקרוא אותה. גם את לא צריכה לקרוא אותה.״ כיבינו את המחשב. כך נכשל הניסיון הראשון שלי.

לא ויתרתי. אולי המאסטר ראה שהייתי רצינית ונתן לי עוד הזדמנות. יום אחד נתקלתי במתרגלת עמיתה מעיר אחרת. ביקשתי ממנה ללמד אותי. היא שמחה ללמד אותי.

היא באה לביתי למחרת עם מחשב, מדפסת ומתרגלת שהכירה את הטכניקות הנחוצות. המתרגלת הזו נשארה בביתי למשך שבוע ולימדה אותי איך להפעיל את המחשב והמדפסת ואיך לקרוא מאמרים באתר מינג-הווי.

כשהייתי עם המתרגלת הזו זה נראה כאילו ידעתי איך לעשות הכול, אבל אחרי שהיא עזבה, מצאתי את עצמי לעתים קרובות אבודה. לכן התחלתי ללכת לעתים מזומנות לעיר אחרת ולבקש מכל מתרגל שיכולתי למצוא שילמד אותי. בחלוף הזמן למדתי איך להדפיס חומרים, להוריד קבצים מאתר מינג-הווי, להכין חוברות, לוחות שנה ולוחות תצוגה, ולצרוב תקליטורים.

התגברות על מצוקה

כשהתחלתי לראשונה ללמוד את מיומנויות המחשב, בעלי עבד באזור מרוחק. הכנתי חומרים במהלך היום. בלילה הלכתי לכפרים אחרים עם מתרגלים עמיתים כדי לחלק את החומרים. לא היו לי מצוקות רבות.

אבל במהרה בעלי חזר הביתה. לא העזתי לספר לו במה עסקתי. לכן החבאתי את המדפסת מתחת למיטה. מדי יום לאחר שיצא לעבודה הוצאתי את המדפסת והכנתי את חומרי המידע, ואז החבאתי אותה שוב לפני שחזר. פעם הוא ראה את המחשב על השולחן ושאל אותי של מי הוא. אמרתי שהוא שייך למתרגלת עמיתה שהוא הכיר, אז הוא לא אמר דבר.

אחר כך הרגשתי שזה יותר מדי מסובך להזיז את המדפסת כל פעם, אז שמתי אותה על השולחן. הוא שאל עליה. אמרתי שהיא באה עם המחשב. הוא לא אמר כלום אבל חשד, אז הוא חזר מוקדם יום אחד מהעבודה, וראה אותי מדפיסה חומרי פאלון דאפא.

הוא קילל אותי. המצוקה שלי החלה. בכל פעם שיצאתי לחלק את חומרי המידע הוא קילל אותי. מאוחר יותר, הוא החל אפילו להכות אותי. יום אחד חזרתי מחלוקה בכפר והוא הרים אותי באוויר וזרק אותי. ראשי פגע בקופסת מתכת, והתעלפתי. בפעם אחרת כשחזרתי הביתה מחלוקה, הוא היכה בראשי במחבת ממתכת. התעלפתי.

כשחזרתי להכרה, מצאתי חתך גדול בראשי. לולא המאסטר, בעלי היה עלול להרוג אותי.

אמרתי לו: ״חיי חודשו על ידי הפאלון דאפא וכל עוד אני יכולה לנשום אלך לחלק חומרי מידע, גם אם תשבור את רגליי.״ הוא ראה כמה מוצקה הייתה דעתי, לכן הוא וויתר ולא היכה אותי עוד.

הסתכלתי פנימה והבנתי שאין עלי לריב עם בעלי. עליי במקום זאת לשפר את הרמה שלי באמצעות טיפוח, ולהעניק לו יותר יחס ודאגה. עד עתה לא התייחסתי אליו כאל ישות תבונית ולא הבהרתי לו את האמת. גרוע מזאת, אפילו פיתחתי כלפיו שנאה. לאחר שהבנתי את כל זה, שיניתי את הגישה וניסיתי לשפר את השין-שינג שלי.

בהדרגה, בעלי הפך ליותר ויותר תומך. לאחרונה הוא אפילו החל לתרגל איתי.

ללמוד לרכב על אופנוע

נהגתי לרכב על אופניים כדי לחלק חומרים בכפרים אחרים, אבל השימוש באופניים לא עבד כל כך טוב. פעם ניסיתי לסחוב תיק מלא לביתה של מתרגלת עמיתה בכפר. שמתי את התיק מאחור על האופניים. כשחציתי את פסי הרכבת, אופני פגעו בבליטה באדמה. בגלל המשקל הכבד מאחור, האופניים התהפכו למעלה. ניסיתי לדחוף את הצד הקדמי למטה והזכרתי לעצמי ״אני תלמידת דאפא, ואני מוגנת על ידי המאסטר. שום דבר רע לא יקרה.״ כשהגעתי לבסוף לביתה של המתרגלת, היא הייתה מאד מופתעת מכך שהצלחתי לסחוב תיק כה כבד על אופניים.

באותו יום צץ רעיון במוחי: ״זה יהיה נהדר אם יהיה לי אופנוע.״ יש כל כך הרבה כפרים בסביבה. עם אופנוע אוכל לחלק חומרי מידע בכל מקום. שוב ושוב ביקשתי מבעלי לקנות אופנוע. שנה מאוחר יותר הוא הסכים.

ביקשתי מאחי שילמד אותי כיצד לנהוג באופנוע. הוא ישב מאחורי. הייתי עצבנית מדי ולחצתי על הגז ועל המעצור באותו זמן. האופנוע האיץ במורד הרחוב על גלגל אחד. אחי נפל, והפגוש נשבר. אחי התלונן: ״את לא יודעת שאת לא בגיל המתאים לתפעל אופנוע?״ אמרתי בלבי: ״מה אתה יודע? אני זקוקה לאופנוע כדי להציל ישויות חיות.״

אחרי נפילות לאין ספור, שלטתי לבסוף בנהיגה באופנוע. השימוש באופנוע עזר מאד. לקחתי מתרגלים עמיתים וחומרי מידע לכל פינה בכפרים שבמחוז שלנו.

למדתי איך לשלוח באופן אוטומטי הודעות מטלפון סלולרי ולהשמיע הקלטות קוליות בטלפון. כשאני רוכבת על האופנוע באזורים הכפריים, מספר טלפונים סלולריים בתיק שלי שולחים באופן אוטומטי הודעות עם הבהרת-אמת.

ישויות חיות הן פה בשביל הדאפא

המאסטר אמר ב״תלמידי הדאפא חייבים ללמוד את הפא - הוראת הפא בוועידת הפא בוושינגטון DC בשנת 2011״:

״שום דבר לא קורה במקרה. ישויות רבות מרמות גבוהות יותר רצו לבוא למטה ולהתגלגל, רצו ליצור קשר קארמתי עם הדאפא. בה בעת, בני אדם התגלגלו במחזור הלידה מחדש. אבל יש רק מספר מסוים של בני אדם ושל עורות אנושיים. אם יהיו יותר, אז כדור הארץ לא יוכל להכיל את כולם. לפיכך, חיים ממישורים גבוהים יותר התגלגלו כחיות, ואפילו כצמחים. רבים מן החיים כאן במקום האנושי הזה אינם פשוטים, הם לא ישויות רגילות.״

נתקלתי בדברים מעניינים רבים כשחילקתי חומרי מידע באזורים הכפריים.

הלכנו פעם לכפר וחתול התקרב אלינו. הוא הוביל אותנו לכל בית ובית. החתול עשה מיאו בשער של כל בית וחיכה לנו. זה נראה כאילו החתול אמר ״השאירו פה את החומרים.״ הנחנו את החומרים, ואז החתול עבר לדלת הבאה עד שסיימנו את כל הכפר. החתול עקב אחרינו עד לפאתי הכפר ולא רצה לחזור חזרה עד שביקשתי ממנו מספר פעמים.

בפעם אחרת, כשנכנסנו לכפר נתקלנו באדם צעיר. הוא חייך אלינו ואמר משהו בלתי הגיוני. הבנו שהוא חולה בנפשו. אמרתי לו: ״היי שם, הנה תקליטור על פאלון דאפא.״ הוא שמח מאוד לקחת אותו. הוא הוביל אותנו אז לכל בית בכפר, ואמר לנו באילו בתים יש מכשירים לקריאת תקליטורים.

המאסטר מגן עלי מסכנה

הלכתי ליריד עם מתרגלת עמיתה כדי לחלק תקליטורים. אדם שאל אותי: ״מה את מחלקת?״ אמרתי לו. הוא אמר: ״או-קיי, אז כדאי שתבואי איתי לתחנת המשטרה.״ מעולם לא הנחתי יד על איש, אבל באותו יום היה לי אומץ. טפחתי על כתפו ואמרתי: ״למה שאבוא איתך? כל מה שאני עושה וכל מה שאני מספרת לאנשים הם דברים טובים.״

עם הטפיחה הזו, נראה כאילו הרוח הרעה ששלטה בו התפוררה. הגישה שלו השתנתה מיד. ידעתי שהמאסטר שומר עליי.

בפעם אחרת, מתרגל ואני חילקנו תקליטורים בכפר. אדם לבוש בחליפה ועניבה מהכפר, שנראה כמו פקיד ממשלתי, צעק עלי: ״אל תחלקי את הדבר הזה פה.״ לא פחדתי. אמרתי: ״אני עושה מעשה טוב. למה אתה לא מרשה לי לעשות זאת? באתי לכאן למענך. האם אתה לא יודע שזהו מזלך הטוב? באיזו תדירות אתה חושב שאני יכולה לבוא לכאן? יש לך קשר גורלי איתי.״

האיש אחז בזרועי ואמר: ״האם את מעזה לומר שאין זה חומר של פאלון גונג? בואי נמצא נגן תקליטורים וננגן את התקליטור. אם זה חומר של פאלון גונג, אני אעצור אותך. אם זה לא, אני אתן לך ללכת.״ חשבתי בלבי: ״טוב. עליך לצפות בזה. אם תצפה בזה תינצל.״

הלכנו לחנות מכולת וביקשנו מהבעלים לנגן את התקליטור. הבעלים אמר:״ נגן התקליטורים מקולקל כבר זמן מה.״ האיש הרפה מזרועי. הבנתי שהמאסטר שוב הגן עליי.

התחלנו לשוחח איתו. סיפרתי שאחת מהאחייניות שלי גרה בכפר הזה. הוא שאל אותי לשמה, ואמרתי לו. הוא חייך. הם היו חברים טובים. ביקשתי ממנו לפרוש מהמפלגה ונתתי לו עותק של התקליטור. הוא לא לקח אותו, אבל אמר שהוא יצפה במשהו דומה בביתה של האחיינית שלי.

בפעם אחרת, הלכתי לכפר עם מתרגלת עמיתה. בדיוק לפני שסיימנו לחלק תקליטורים, אדם התקרב אלינו ואמר: ״אל תחלקו את הדבר הזה פה. עיזבו מיד.״ ממילא התכוונו לעזוב לכן לא דיברתי איתו. המתרגלת השנייה אמרה: ״תראי, הוא מתקשר בטלפון.״ אמרתי: ״אז מה? האם זה לא נורמלי?״ לא הקדשתי לכך תשומת לב מיוחדת, ולא שלחתי מחשבות נכונות כדי להעלים את הרוע.

כשחלפנו מול תחנת המשטרה של הכפר, קצין בבגדים אזרחיים עצר אותנו וצעק: ״תגידו לי מה אתן מחלקות!״ נתתי לו עותק של תקליטור השן-יון ואמרתי לו שהתקליטור שופך אור על החלקים הטובים ביותר מהתרבות המסורתית שלנו, בת 5000 השנה. הוא אמר בגסות: ״איזו תרבות בת 5000 שנה? תגידי לי מה זה באמת.״

המתרגלת השנייה אמרה שהיא צריכה ללכת לשירותים ושאלה את הקצין איפה השירותים. הוא התרכך מעט והצביע לכיוון השירותים.

עדיין היו לי די הרבה עותקים של תקליטורים בתיק, ורציתי שהמתרגלת הזו תיקח את התיק שלי בדרכה לשירותים, ולא תחזור. אז נתתי לה את התיק. אבל היא לא הבינה את הרמז ולא לקחה אותו. היא הלכה לאופנוע שלנו ולקחה את התיק שלה עצמה. לא הייתי מודאגת. אמרתי לה: ״אני אלך אתך.״

בדרך לשירותים, היא אמרה: ״אני לא באמת צריכה ללכת לשירותים, אני פשוט מפחדת.״ הסתכלי סביב וראיתי שעליי לתת לה ללכת לבדה, כיוון שהייתה רק דרך יציאה אחת והיינו מרוחקות מדי בשביל לקחת מונית. היא לא תצליח לצאת בלי תחבורה.

אמרתי לה: ״יש לנו את המאסטר ואת הפא, אין לנו סיבה לפחד. היחסים בין השוטר ההוא לביננו אינם יחסים של רודף לעומת קורבנותיו. אלו יחסים בין ישות חיה שמחכה להצלה, לבין אלו שיצילו אותה. הוא אחת מהישויות החיות שעלינו להציל. בואי נעמוד מולו ונספר לו את האמת.״

חזרנו וראינו אותו מחכה לנו ליד האופנוע שלנו, מחזיק את התקליטור שנתתי לו. הוא שאל בכעס: ״דברו! מה זה? אתן מעיזות להגיד שזה לא דבר של פאלון גונג.״ אמרנו: ״בסדר, אז אתה יודע שזה פאלון גונג. אנחנו לא נשקר לך. אם זה לא היה תקליטור של פאלון גונג, זה לא היה יכול להציל אותך.״

אז התחלנו לספר לו מה הוא באמת הפאלון גונג, על הברוטליות של הרדיפה, על איך המפלגה הקומוניסטית ממציאה שקרים כדי להשמיץ את הפאלון גונג, וניסינו לשכנע אותו לפרוש מהמפלגה למען העתיד שלו. בסוף ביקשנו ממנו לא להיות מעורב ברדיפה, בגלל שזה יביא לגמול רע עליו ועל משפחתו.

הוא אמר: ״אני לא רוצה להסתבך. אני יכול לתת לכן ללכת, אבל אתן לא יכולות לחלק את התקליטורים באזורים שעליהם אני אחראי.״ אמרתי: ״אל תהיה אנוכי.״ הוא אמר: ״איך את יכולה להגיד שאני אנוכי כשאני נותן לכן ללכת?״ אמרתי: ״עכשיו יש לך עותק של התקליטור של הפאלון גונג. אתה תוצל לאחר שתצפה בו. אבל עליך לתת לאנשים שבאזור שלך לצפות בזה גם כן.״

נתקלתי במצבים מסוכנים רבים כגון זה. בכל פעם המאסטר רואה את המחשבות הנכונות שלי ומגן עליי. אני באמת אסירת תודה.

לעמוד על גבה של מתרגלת עמיתה

יש תריסר מתרגלים בעיר סמוכה, וכולם התחילו לתרגל אחרי 2005. ארבעה מהם מתרגלים בנחישות. באוקטובר האחרון נעצרו שניים מהם. הם הועמדו למשפט, אבל עדיין כלואים וגזר הדין הסופי לא יצא. המשטרה פרצה לאחד מבתיהם ועשתה בלגן גדול.

זה גרם לזעזוע בין המתרגלים בעיר הזו והרבה שמועות הסתובבו. מתרגל אחד אמר שמתרגל אחר נעצר גם הוא. אחר אמר שעוד מתרגל אחד נעצר ושהמשטרה תבוא בקרוב ותעצור מתרגלים נוספים.

מתרגלת אחת שהחלימה משבץ חמור על ידי התרגול הפכה למשותקת חלקית שוב בגלל הפחד. מתרגלת אחרת, שהסרטן שלה נרפא על ידי התרגול, הפסיק לתרגל לאחר שבעלה לחץ עליה. גם קבוצת לימוד הפא שלהם הפסיקה להיפגש.

כאשת הקשר במחוז שלנו, החלטתי לנסוע לעיר הזו עם כמה מתרגלים. המטרות שלנו היו להפסיק את השמועות, לנחם את המשפחות של המתרגלים הכלואים, לעודד את המתרגלים לשמור על מחשבות נכונות ולחדש את הלימוד הקבוצתי שלהם. תכננו גם לתלות כמה מודעות של פאלון דאפא בדרך חזרה.

נסענו. ירד גשם שוטף כשהגענו לשם. נשארנו במכונית ושלחנו מחשבות נכונות. עשר דקות מאוחר יותר הגשם פסק. ראשית ביקרנו את חמותו של אחד המתרגלים הכלואים, והיא הרגישה טוב יותר אחרי שדיברה איתנו. אז דיברנו עם המתרגלים המקומיים, וכולם הבינו שעליהם לחדש את קבוצת לימוד הפא.

בדרך חזרה השמש זרחה. שני מתרגלים ואני החלטנו לתלות פוסטרים של דאפא במקומות ציבוריים. מצאנו לוח מודעות שהיה מושלם עבור הפוסטר שלנו, אבל הוא היה גבוה מדי עבורי. מתרגלת אחת כרעה ברך וביקשה שאטפס על גבה. לאחר הגשם, היה בוץ בכל מקום. היססתי. היא אמרה: ״קדימה, זה כלום. מהר.״

דמעות היו בעיני. המתרגלת השלישית החזיקה את זרועי והעבירה לי את הפוסטר. תליתי אותו מאיר עיניים בדיוק באמצע לוח המודעות.

באותו רגע, נזכרתי במילותיו של המאסטר:

״האלוהי קורא לי להציל את אלה השוכנים כאן.״ (חמלה, הונג יין 3)

״…לכל אחד מכם יש אחריות לשטח גדול בעולם הזה וכל אחד מכם מייצג פלח מסוים של ישויות חיות.״ (לימוד הפא בפגישת "האפוק טיימס”)

וגם

״כתלמידי דאפא, ברדיפה הזאת, איך עליכם להתגבר על הרדיפה הזאת שהכוחות הישנים כפו עלינו ולסרב לתכנונים האלה של הכוחות הישנים ואיך ניתן ללכת בדרך של תלמידי דאפא באופן נכון, איך להציל יצורים חיים ברדיפה הזאת - כל זה היא האחריות שההיסטוריה הטילה על תלמידי הדאפא.״ (הרצאת הפא בוועידת הפא בוושינגטון די. סי. בשנת 2003)

המשכנו ללכת על הדרך הבוצית, לחלק חומרים, לתלות פוסטרים ולהציל את הישויות החיות שהתגוררו שם. כששיתפנו פעולה זה עם זה, חזיתי בכוח הלא ייאמן של הגוף השלם.

ניסים בעולם החולין

עבודתי היא לרכב על האופנוע שלי ולמכור מצרכים. יום אחד נתקלתי במתרגל עמית בזמן שעבדתי. הוא חילק חומרים והיה זקוק לעזרה, אז התנדבתי. לאחר זמן מה, הוא הבחין שאני מתעלמת מהעסק שלי. הוא אמר: ״את לא צריכה למכור כמות מסוימת מדי יום?״ אמרתי: ״זה לא דחוף. אבל להציל אנשים זה דחוף.״

מאוחר יותר שמתי את חומרי המידע על האופנוע שלי. כשבאו לקוחות לקנות דברים, נתתי להם עותק. אנשים רבים באו לאופנוע שלי. במהרה, מכרתי את כל הפריטים שהיו לי. היה עליי להתקשר לספק שלי כדי להביא עוד. באותו יום מכרתי 2000 זוגות גרביים, עבור 5000 יואן (בערך 800$). זה היה נס. לא ידעתי איך להביע את הכרת התודה שלי למאסטר.

מתרגלים עמיתים מתפלאים לעיתים קרובות על כך שגברת זקנה שלא סיימה בית ספר ושלא ידעה לקרוא במשך שנים מתפעלת מחשב כדי להוריד ולהדפיס חומרים מדי יום. האם זה לא נס? ואישה בת מעל ל-60 רוכבת על אופנוע ומסיעה גברים צעירים לכל מקום? האין זה נס?

רק תלמידים של פאלון דאפא, אשר הולכים על הנתיב האלוהי ואשר מוגנים על ידי המאסטר, יכולים לגרום לנסים שכאלה להתרחש.