דיון קצר על "בדידות"

(Minghui.org)

בדידות תמיד הייתה שכיחה בחברה. זהו כאב של להיות מבודד, צמצום של רוח האדם, ומשהו שאי אפשר להשוות אותו לאובדן חומרי. הוא מובע היטב בשיר עתיק:

"מאחוריי איני רואה את האנשים הדומים לחכמי-קדם לפניי אין איש הפוסע בדרכיהם. תוהה על מרחבי השמים והארץ העצומים לבדי, שבור מצער, מתייפח".

("שיר ממרומי מגדל יו-ג׳ואו", מאת צ׳ן דזי-אנג. תרגום מאנגלית)

שתי הסימניות הסיניות לבדידות, ג׳י ומוֹ, מסמנות ״קול חסר״ ו״ללא בית״. ניתן להגדיר את הכאב של הבדידות ככאב של אין עם מי לדבר, ואין בית לחזור אליו. כל יצור חי כמֵהַּ לחמימות של חברה. אנשים נמנעים מבדידות בכך שהם מחפשים אהבה, מקימים משפחה, הולכים לאסיפות, מתקשרים עם אחרים, ונוקטים באמצעים חיצוניים אחרים.

למרות שיש מגוון דרכים להימנע מבדידות, אנשים רבים עדיין לא מצליחים להימלט ממנה גם לאחר שהם חווים תענוגות קצרי-מועד. אנשים רבים שיש להם משפחות עדיין מרגישים בודדים למרות שיש להם חברה. מדוע זה? האין זה מספיק שיש לך בני משפחה מסביבך? למעשה, זה בגלל שהעולם האנושי הוא מקום של אשליה. נראה שאנשים חיים בתוך החלום של החיים החומריים, אבל עמוק עמוק, האני האמיתי שלנו הוא הנפש שלנו, והיא כמהה לבית האמיתי ולמשפחה האמיתית!

לחזור למקור הייתה המשאלה של כולם בבואם לעולם זה. רק אלה שלמדו את המשמעות האמיתית של החיים, ושהציבו מטרה ברורה לעצמם לא ירגישו בודדים. זאת כי הם מאמינים בנחישות שתהליך החישול בעולם האנושי הוא הדרך היחידה לחזור לבתיהם האמיתיים.