כשאשתי נעצרה באופן בלתי חוקי ונכלאה, מתרגלי פאלון גונג רבים הלכו עמי לתחנת המשטרה, למחלקת המשטרה, למשרד תלונות הציבור ולמחנה העבודה בכפייה כדי להשיג את שחרורה. הם אנשים טובי לב שהיו בלחץ עצום, והסתכנו בעצמם במעצר.

אף על-פי שלא הצלחנו לחלץ את אשתי מהמאסר, אני עדיין אסיר תודה לכולם. מאז שאשתי שוחררה ממחנה העבודה אני עוזר למתרגלי דאפא מקומיים. עברתי עליות ומורדות רבים, ולילות רבים ללא שינה.

אין לי כל חרטה על כך שאני עוזר למתרגלי פאלון גונג, וזאת על אף שאני עלול לעמוד בפני קשיים ומכשולים בעתיד. אני מוכן לעבוד קשה למען החופש שלהם לאמונתם.

עזרה למשפחות של מתרגלים עצורים

למעשה האפשרויות שלי לעזור למתרגלים עצורים הייתה מוגבלת. כדי לנחם את המשפחות האלה שנותרו פגיעות יחסית, שיתפתי אותם בהתנסויות שלי מהזמן בו אשתי הייתה עצורה, כלואה, או כאשר עברה הטרדות והצקות. עודדתי אותם לשמור על ראש זקוף.

אמרתי להם להתלבש כראוי, לטעון לגבי המקרה שלהם בצורה נכונה, ללמוד את החוקים הרלוונטיים ולהיות אדיבים ומנומסים במגעים עם המשטרה. ייעצתי להם לא להיכנע לדרישות כלשהן. כי אם הם יעשו כך, לא רק שהמשטרה תזלזל בהם, אלא תרדוף את משפחותיהם ואת המתרגלים ביתר שאת.

אמרתי להם איך להתנהג עם המשטרה. אני אדם מופנם. כשהתווכחתי עם השוטרים הייתי מבוהל – כפות הידיים שלי הזיעו כל הזמן, אבל העמדתי פנים רגועות ואמיצות.

באחת הפעמים, נזפתי בשוטר אחד גבוה שסירב לאפשר לי לראות את אשתי, שהייתה כלואה באופן בלתי חוקי. צעקתי עליו שהחוק מעניק לי זכות לביקורי משפחה.

ציפיתי לתגובה זועמת ואלימה מצידו. אבל הוא נראה נדהם ואז הסביר לי בנימוס: "אין טעם לנזוף בי. זו לא הייתה ההחלטה שלי".

בכל מכתב שכתבתי לאשתי תמיד הוספתי שיר קצר או משהו מעודד בסוף המכתב וקיפלתי אותו בצורה של לב. אחת הסוהרות התרגשה מהאהבה האמיתית שלי לאשתי. כשמכתבי היה מגיע, היא הייתה מודיעה מיד לאשתי שהיא קיבלה מכתב ממשפחתה. אשתי סיפרה לי שאחת האסירות קראה את המכתב שלי ובכתה מפני שגם היא חשה הרגשת חמימות ושמחה.

מחאה מחוץ לכלא תמיד הפחיתה את הרדיפה בפנים. אשתי סיפרה לי שעקב המחאות העקביות והעקשניות שלי, האווירה בתוך הכלא הייתה מתוחה פחות ואחרים התנהגו אליה ביתר אדיבות.

עודדתי את משפחות הקורבנות לצאת ולמחות נגד הרדיפה והסכמתי להשתתף בפעילויות שלהם.

מחאה מחוץ למרכז לשטיפת מוח

יצאתי עם מתרגלים לאזור שהיה ידוע בעולם עקב רדיפת המתרגלים בו. זה היה יום חורפי מושלג והאדמה הייתה מכוסה בקרח מזוגג שנראה כמו ראי. אבל מזג האוויר לא הרתיע אותנו.

כשהגענו לאזור, החלו להתעורר דעות שונות. היו שרצו לשלוח מחשבות נכונות ממש שם במקום, בזמן שאחרים רצו לעשות זאת מול מרכז לשטיפת מוח במקום מרוחק. היה קשה להגיע להחלטה.

על אף שלא הייתי מתרגל פאלון דאפא, הרגשתי עדיין מחויב להחזיר אותם הביתה בשלום. מסיבות בטיחות, החלטתי שניסע ביחד למרכז לשטיפת מוח.

כשהגענו לשם ראינו שם עורכי דין, מתרגלים ומשפחות של המתרגלים העצורים. המשפחות מחו על כך שלא אפשרו להם ביקורי משפחה. צעקנו שם בקול רם עד שירד הלילה. זה היה בערך הזמן בו אנשים חזרו מהעבודה.

כדי לגרום לנו לסיים את המחאה, המרכז פנה לחברת החשמל לכבות את האורות ברחוב. באי רצון נאלצנו לעזוב את המקום.

כשעזבנו, התקרבו אלינו כמה מכוניות משטרה. אבל הצלחנו לעזוב את המקום בשלום. כמו כן עברנו בצורה בטוחה את המחסום בדרך הביתה ונמלטנו מרכב סיור משטרתי שעקב אחרינו.

אחרי שמכונית המשטרה פנתה לדרכה, כפות ידיי וגבי היו רטובים מזיעה.

אמרתי למתרגלים: "לכף יד קפוצה (כשכולם פועלים ביחד) יש תמיד כוח רב יותר. בנסיבות קשות כאלה כמו היום, אסור לנו להיות אנוכיים ומבולבלים".