שיתוף מתוך ועידת הפא האירופית ב-2018

ברכות, מאסטר נכבד! ברכות, מתרגלים עמיתים!

השנה היו ל"שן יון" שני מופעים בעיר שלנו. מאחר שיש רק מתרגלים ספורים בעירנו הקטנה היו הרבה משימות הכנה שניתנו לי לתיאום. לדעתי ניתנה לי אחת מהמשימות הקשות ביותר: לתאם מתרגלים. לא הייתה זו משימה קלה לעבוד ללא הרף עם מתרגלים שיש להם אופי ומנטליות שונים זה מזה. אבל בזכות האחריות הגדולה והקשיים הצלחתי להרגיש ממש מהי התקדמות ומהו שיפור שין-שינג.

אני אסירת תודה עד אינסוף למאסטר על ההזדמנות יקרת הערך הזו לטיפוח. המתחים ומבחני השין-שינג נפלו עליי כמו תפוחים תחת רוח חזקה. לפעמים נראה אפילו כאילו לא אוכל לעמוד בכל המבחנים האלו. לפעמים המתחים השפיעו על כל תחומי החיים שלי בו בזמן - במשפחה, בין מתרגלים ועם מתאמים אחרים.

ממש בהתחלה הבטחתי לעצמי שאשתמש בכל המבחנים והקונפליקטים רק כדי להתבונן פנימה ולהעלות את השין-שינג שלי. כמובן שלא תמיד ניתן היה לעשות זאת בקלות ובמהירות, אבל ניסיתי לא לסטות מהמחויבות שניתנה לי ולא להחמיץ שום מצב שתוכנן על ידי המאסטר. כל פעם שאלתי את עצמי: מה עוד עליי להבין? מה עליי למצוא בפנים? איפה זה מתחבא? איך אני יכולה להסיר את זה ולהמשיך הלאה באופן חלק?

אחד המבחנים הראשונים שעברתי היה כששמעתי על ההחלטה שעל כל המתרגלים בארצות הסמוכות לתמוך במופעים של עצמם ושעלינו לקיים את המופעים שאצלנו בעצמנו. זו נראתה טענה הגיונית אבל יש לציין שהצלחנו לקיים את שני סיבובי ההופעות הראשונים של שן יון בעירנו רק עם עזרה של מתרגלים מאזורים אחרים. חשבתי שזה לא ריאלי לעשות את כל ההכנות הדרושות רק בעזרת הכוחות המקומיים. רבים מהם עסוקים בעבודה, אין להם הרבה משאבים כלכליים או שהם חיים רחוק. חשבתי שמשמעות ההחלטה היא שההכנות לשן יון יהיו פיאסקו מוחלט. חשתי חוסר אונים גמור, תרעומת וחוסר צדק. גל של מחשבות שליליות שטף אותי.

כמובן שהיו כמה מתרגלים סביבי שלא החמיצו את ההזדמנות והוסיף עצים למדורה. גם הם חשבו שההחלטה הזו לגמרי בלתי הגיונית והביעו ספק בהצלחה של שן יון בעירנו. התחלתי לשים לב לכך שזרם שלילי זה של מחשבות סחף את כל האנרגיה החיובית שלי. בזבזתי את האנרגיה שלי על מחשבות לגמרי מיותרות במקום להתרכז בפתרון הבעיה ולשמור על מחשבות חיוביות. הבנתי שהכוחות הישנים רוצים שנבזבז את האנרגיה שלנו על חילוקי דעות ומאבקים זה עם זה. אמרתי למחשבות הבלתי נכונות האלו: ״די! אני מוותרת עליכן! אני לא רוצה לחשוב על זה עוד.״

המאסטר אמר ב״ג׳ואן פאלון״:

"אבל רוב האנשים יכולים לסלק אותה ולהתנגד לה עם מחשבות סובייקטיביות חזקות מאוד (ג'ו-אי-שה חזק). זה מראה שאדם זה ניתן להצלה ויכול להבחין בין טוב לרע. כלומר לאדם זה יש תכונת הארה טובה. הפא-שן שלי יעזור לסלק חלק גדול מקארמת המחשבה. מצב זה נפוץ יחסית. ברגע שהוא מופיע האדם ייבחן כדי לראות האם הוא יכול להתגבר על מחשבות רעות כאלה בעצמו. אלו שיכולים להיות נחושים, ניתן לסלק עבורם את הקארמה."

לא משנה מה היא ההחלטה, אלך בעקבותיה. העברת ביקורת והערכת הפעולות של מתאמים אחרים אינם התפקיד שלי. אני בוטחת רק בתכניותיו של המאסטר והוא קבע שהם יהיו המתאמים. לא רציתי שום מחשבות שליליות עליהם. רק התרכזתי באיך לעשות את תפקידי בצורה הטובה ביותר – זו הייתה המשימה העיקרית שלי. לפתע פסק הזרם של המחשבות השליליות. כמובן, כמה מחשבות שליליות חזרו שוב ושוב, ניסו לתפוס את תשומת לבי, אבל כל הניסיונות האלו נתקלו בשלילה נמרצת מצדי.

ואז השתנה המצב. כאשר הכרטיסים נמכרו כמעט כולם במדינה שכנה הגיעו עוד ועוד מתרגלים משם לעירנו כדי לתמוך בנו. למרות שחשנו כל הזמן את המחסור בכוח האדם הצלחתי לשפר את עצמי בתהליך הזה.

לשאת שגיאות של אחרים

כאשר עזבתי את אוקראינה ועברתי לאוסטריה גיליתי בתוכי הרבה גורמים קומוניסטים שבאוקראינה אפילו לא הבחנתי בהם. הבנתי שזה חשוב מאוד לקרוא לעומק את ״תשעת הדיונים אודות המפלגה הקומוניסטית" אבל זה אפילו עוד יותר חשוב לשפר את עצמי, ולמצוא ולנקות את הדברים הלא נכונים שהונחלו על ידי הסביבה הקומוניסטית שבמשפחה, בבית הספר ובחברה. אחד מהגורמים הללו היה המנטליות שלי למצוא אשמים, או במילים אחרות "שעיר לעזאזל".

בעלי הצביע בפניי לעתים קרובות על ההחסרה הזו שלי, באמרו שאני מחפשת את האשמים כמעט בכל קונפליקט ובכל מצב לא נעים. בהתחלה לא הבנתי על מה הוא מדבר בגלל שלדעתי כדי לפתור בעיה חייבים להבין את שורשיה. לכן נקודה חשובה בכך היא למצוא את האשם. אבל בעלי תמיד אמר לי שאדם מצליח לוקח אחריות על המצב, ובספרים שונים אכן קראתי על כך. אבל עדיין, אפילו אחרי שהתחלתי לתרגל וללמוד את הפא לא יכולתי להבין את העיקרון הזה. אחרי הכל מתרגל צריך לא רק לקחת אחריות על הכל ולא להאשים אחרים, אלא גם להסתכל פנימה ולהרים את השין-שינג.

אבל האידאולוגיה הסובייטית לימדה את ההפך הגמור: תמיד יש מי שאשם. ראיתי זאת בבהירות כאשר דיברתי עם חברה מאוקראינה שאינה מטפחת. לדוגמה, היא האמינה שאם אימא הולכת עם ילד והילד נעשה חולה, זו אשמתה של האמא כי היא התרשלה במשהו. התבוננתי בדרך המחשבה שלה מזווית אחרת והזדעזעתי לגלות את אותו הדבר בעצמי: הבנתי שאני תמיד מוצאת את האשמים בכל מקום ובכל דבר.

יום אחד שמעתי אימא אוסטרית אומרת לילד שלה, אשר התנהג בפזיזות ולכן היה ברור לי שהיה אשם: ״אל תדאג, לא צריך להאשים אף אחד. זו רק תאונה.״ נדהמתי מההבדל במחשבה. המאסטר אמר לנו:

"שימו לב: כשמתעוררת בעיה, אין להטיל אחריות, אלא צריך להסתכל על ההתנהגות של האדם עצמו. אל תחפשו מי כתב אותם, לימדו מהלקח הזה והיו זהירים בעתיד." ("תיקון", "יסודות להתקדמות במרץ")

אבל קל יותר להגיד מאשר לעשות. לשנות את דרך החשיבה שלנו אשר הונחלה ועוצבה על פני כמה עשרות שנים, זה לא קל לביצוע. הבנתי הכל בתיאוריה, אבל למעשה שמרתי על אותה דרך החשיבה הישנה.

שמעתי פעם סיפור מסין העתיקה שפורסם באתר "פיור אינסייט". הוא עסק בחשיבות של לא להאשים אחרים. סבא אחד טיפל בנכדו ששיחק ברחוב. כרכרת סוסים לפתע עברה והפילה את הילד. אבל הסבא אמר לאנשים בכרכרה: ״זה בסדר, המשיכו. אתם ממהרים ולא עשיתם זאת בכוונה.״ כאשר חזרו הוריו של הילד הביתה סיפר להם הסבא שהילד עייף מאוד ושהוא הלך לישון. למחרת הילד קם כאילו דבר לא קרה. הסיפור הזה ריגש אותי עד דמעות.

כשהתחלתי לתאם את ההכנות לשן יון היה עליי להתמודד עם העובדה שמתרגלים עשו טעויות, ולעתים טעויות רציניות. זה תמיד גרם לי המון מחשבות שליליות והכעיס אותי, במיוחד כאשר היו אלה מתרגלים שאתם לא הייתי ביחסים כל כך טובים או כאלה שלא היו ראויים לאמון בעיניי.

מתרגל סיני אחד שלח לי לוח זמנים של קונצרטים ומצאתי בו הרבה טעויות. זה גרם לי כל פעם לחשוב על המתרגל הזה באופן שלילי. הלכתי לאחד מהאירועים האלה עם מתרגלת נוספת. היה קר מאוד, עמדנו מחוץ ליציאה מאולם הקונצרטים וחיכינו שאנשים יצאו החוצה כדי לחלק להם עלונים של שן יון. בזמן המיועד יצאו מעט מאד אנשים החוצה. התברר שזו הייתה רק ההפסקה. סוף הקונצרט היה למעשה רק שעה מאוחר יותר. לא חיכינו עד הסוף, כי היה כבר מאוחר מאוד וקר, והמתרגלת השנייה הייתה על הרגליים כל היום.

התברר שהמתרגל הזה כתב רק את שעת הסיום המשוערת, מבלי לציין את השעה המדויקת. הייתי מאוכזבת שהלכנו לשם לשווא. מחשבות שליליות ומחשבות גינוי מילאו את לבי. חשבתי שיש לו בעיות בטיפוח, ושכמובן שהרוע מצא את ההחסרות שלו וחסם אותנו. אבל המתרגלת הנוספת שהייתה איתי אמרה: ״עלינו להיות סובלניים כלפי טעויות של אחרים. כולנו מתרגלים, ואיש אינו מחוסן מפני טעויות״. בהתחלה לא התייחסתי למילותיה אבל כשהגעתי הביתה וחשבתי עליהן הבנתי שהמאסטר השתמש בדבריה כדי לציין בפניי את ההחסרות שלי.

התחלתי להסתכל פנימה ולנתח מדוע אני כה נוקשה וחסרת סובלנות כלפי טעויות של אחרים. התברר לי שהכול הגיע מילדותי, כאשר הוריי נזפו בי על כל טעות או פספוס. אבי התעלל בי פסיכולוגית שוב ושוב בגלל כמה מהטעויות. כמובן שהייתה זו קארמה שנפטרתי ממנה אבל זה גם יצר אצלי גישה כזאת כלפי אנשים אחרים. כשהבנתי זאת הרגשתי טוב, וכל המחשבות השליליות התמסמסו. כבר יכולתי להתייחס למצבים כאלה יותר בקלות.

כמה חודשים מאוחר יותר הלכנו לתיאטרון שוב כדי לחלק חומרים. זה היה הקונצרט הגדול האחרון בדיוק לפני מופע השן יון. היינו שבעה אנשים בשלוש מכוניות. אבל כאשר הגענו התברר שהקהל כבר עזב. הגענו בחצי שעה איחור. להגנתי אמרתי למתרגלים שהפעם הקהל יצא כנראה מוקדם מהצפוי, אבל בלבי חשדתי שהתבלבלתי בימים. כשהגעתי הביתה והסתכלתי בתכנית נחרדתי לגלות שבאמת בלבלתי בין הימים ובחרתי בזמן הלא נכון. שכבתי על הספה. לבי היה כה כבד שלא רציתי לעשות דבר.

כמובן, הבנתי שזו הייתה ההחסרה שלי. לא יכולתי לסלוח לעצמי על הטעות הזו מכיוון שלא סלחתי לטעויות של אחרים. בגלל שלא השתפרתי מהיסוד בעניין הזה המאסטר יצר את המצב הזה במיוחד כדי להראות לי בבירור שאיש אינו מושלם ושכולנו יכולים לעשות טעויות ולכולנו יכולות להיות החסרות. עלינו להתייחס לטעויות של האחרים בנועם.

ב״הונג יין III״ ("מי צודק, מי טועה")

המאסטר אמר:

"כמטפח אדם תמיד יחפש את הליקויים של עצמו זו הדרך היעילה ביותר להיפטר מהחזקות לא ניתן לדלג על מצוקות, גדולות או קטנות [אם תמיד תוכל לזכור]: "הוא צודק, אני טועה", אז על מה יש להתווכח?"

תודה לך, מאסטר! תודה לכם, מתרגלים עמיתים!