שותף בוועידת הפא במרכז ארה"ב ב-2018

ברכות מאסטר! ברכות מתרגלים עמיתים!

אני מתרגל דאפא מערבי, התחלתי לתרגל בפאלון דאפא בסוף 2003. באותם ימים, נדמה היה שבכל פעם שהדלקתי את הטלוויזיה הייתי נתקל מיד בתכנית על פאלון דאפא בשם "לב טהור, מחשבה בהירה". בהתחלה בקושי הבחנתי בה, אבל בהדרגה התחלתי לצפות בה יותר ויותר. בסופו של דבר גיליתי שהיא כללה תרגול מדיטציה, נושא שבו התעניינתי במשך שנים.

הדבר המשיך לקרות לאורך תקופה של שבועות. לא יכולתי להתעלם מהתדירות הגבוהה שבה צפיתי בתכנית, ונדמה היה שכל פעם שהתיישבתי לצפות בטלוויזיה התכנית צצה, אפילו בשעות הבוקר המוקדמות או בשעות הערב המאוחרות. אפשר היה לחשוב שהתכנית משודרת כמעט כל הזמן, אבל כשבדקתי את לוח התכניות ראיתי שהיא לא מופיעה בתדירות גבוהה יותר מתכניות אחרות. עם זאת, תמיד יצא שצפיתי בה.

באיזשהו שלב כבר חיכיתי לראות את התכנית בפעם הבאה. בהתחלה צפיתי בעיקר בחלק של הדרכת התרגילים, אבל בהמשך צפיתי גם בראיונות עם מתרגלים ששיתפו בהתנסויות המופלאות שלהם בדאפא. פעם אחת הרמתי את ידיי בתרגיל החזקת הגלגל, ומיד הרגשתי משהו. היו עוד המון רמזים כמו זה שהנחו אותי להמשיך וללמוד עוד.

כשלבסוף נודעה לי האמת על הרדיפה נגד הדאפא על ידי המשטר הקומוניסטי בסין, הלב שלי הושפע עמוקות. הייתי רק בן 21 באותו זמן, והייתי קשוח מבחינה רגשית. לא הושפעתי בקלות מטרגדיה או סבל משום שחשבתי שהעולם פשוט מלא בדברים כאלה. אבל כשנודע לי על הרדיפה, זה היה שונה; יכולתי לחוש את זרמים של דמעות חמות זולגות מעיניי. לא הזלתי דמעה במשך שנים, אבל הרגשתי עמוק בלב ובנשמה שלא מדובר בצער רגיל.

באותו זמן, הרגשתי כאילו משא ממשי הוסר מעל כתפיי, והייתה לי תחושה נקייה ובהירה בראשי. כיצד ייתכן שדבר כזה נרדף בזמננו?

עדיין לא קראתי את הספר ("ג'ואן פאלון"), אז חשבתי שאולי מסתתר סוד מאחורי השיטה. חקרתי את הנושא לעומק. קראתי כמה מהשקרים של המפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס) אבל יכולתי מיד לזהות שהם שקריים לאחר ששמעתי את הכנות והאמת מפיהם של המתרגלים בסרטוני הווידיאו ובמאמרים. גיליתי שלמעשה אין שום סוד מאחורי הפאלון גונג. שום איסוף של כספים ממתרגלים או דמי חבר, ושום קשר לפוליטיקה. אלו היו פשוט אנשים שלמדו את הפא של ג'ן-שן-רן (אמת-חמלה-סבלנות) והפכו לאנשים טובים יותר תוך טיפוח הלב והמחשבה שלהם בחברה הרגילה. לימדו אותי בגיל צעיר שהקומוניזם הוא דבר מרושע שפועל נגד האנושות, אבל מעולם לא הבנתי לעומק מדוע. "רחוק מהעין רחוק מהלב". עד שהדבר היכה בי בביתי. נעשה לי ברור מאוד בדיוק עד כמה מרושעת האידיאולוגיה הזאת: אחת שרודפת אנשים המאמינים באלוהים, פוגעת בזכויות אדם בסיסיות, ומובילה את אנשיה להפוך לאויבים את חבריהם, שכניהם ואפילו בני משפחתם.

זכור לי שהתברכתי ברמזים בשפע בפעם הראשונה שקראתי את "ג'ואן פאלון" והאזנתי להרצאות. בחוויות שלי יכולתי לחוש בבהירות את האנרגיה ואת מנגנוני האנרגיה בזמן שעשיתי את התרגילים, וכמו כן אפשרו לי לראות כמה דברים בממדים אחרים. זה הוביל אותי להמשיך ללמוד גם אם נתקלתי במשהו שהתקשיתי לקבל או שנחשב זר לחשיבה המערבית שלנו. הרמזים עזרו לי לשחרר את המושגים הישנים והאמונות הישנות שלי כשקראתי לראשונה את "ג'ואן פאלון". כעבור כשבוע ידעתי שכל מה שהמאסטר אמר הוא אמת. מאחר ומצאתי שהתרגול כה טהור, החלטתי להקדיש לכך את לבי במלואו וללמוד את כל כתביו של המאסטר.

אף על פי שהייתי רק בשנות ה-20 לחיי, לאחר שלמדתי את השיטה ואת התרגילים הרגשתי שכל גופי משתנה מבחינה פיסית. הבחנתי שעורי הפך לחלק מאוד, היציבה שלי הפכה לזקופה ונינוחה הרבה יותר. הרגשתי קל כאוויר בזמן שהלכתי ברגל וכאילו שדוחפים אותי קדימה בזמן ההליכה. אנשים אף העירו הערות על כך שאני נראיתי שונה לגמרי וכי "יש לי הילה טובה עכשיו".

בטרם התחלתי לטפח בדאפא, אחד מתחומי העניין האהובים עליי היה ללמוד על טכניקות של מדיטציה ועל סוגים שונים של פילוסופיה ודתות של המזרח. ידעתי שיש שם דרכי טיפוח. למדתי בעיקר דברים של הבודהיזם וטאואיזם. ניסיתי כמה תרגילים ושיטות מיוגה ועד מדיטציית זן, ולמדתי פילוסופיות שונות. זמן קצר לפני שלמדתי את הפא, ראיתי באמצעות העין השלישית שלי כמה דברים וישויות בממדים אחרים. הרגשתי גם שידיי מכוונות באופן אוטומטי לביצוע תנוחת "הא-שי" (כפות הידיים מאוחדות לפני החזה). הדברים האלה בהתחלה הפחידו אותי ומצב המחשבה שלי היה קצת כמו שמתואר בפרק "שיגעון טיפוח" בספר "ג'ואן פאלון". במבט לאחור, אותם דברים ותחומי עניין נוספים רבים שלי, אקראיים לכאורה, נועדו כולם להכין אותי שאהיה מסוגל לקבל את הפא. תודה מאסטר, על כך שדאגת לי במשך כל חיי.

אף על פי שלא נכנסתי לדאפא בגלל מחלה, עברתי תקופה של דיכאון קשה מאוד ופיתחתי הפרעת חרדה שגרמה לי להרגיש עייף או חרד כל הזמן. הרגשתי שאינני רוצה לצאת מהבית או לעבוד, ורציתי רק להישאר בבית ולהעביר את הזמן בללמוד דברים ובלשחק באינטרנט. לפני שהשגתי את הפא, חיי הבית המשפחה שלי היו קשים מאוד. הייתי בן לאם יחידה ענייה, והיא התאבדה כשהייתי בן 17. אבי בא כדי לטפל בי ובאחי. לבו היה שבור מהאובדן והוא גם התייסר על ידי שדים רבים משלו, התדרדר לאלכוהוליזם, והחיים אתו היו קשים מנשוא.

לאחר שהשגתי את הדאפא, אבי הבחין בשינויים החיוביים שחלו בי וההרגלים השליליים וההתנהגויות הרעות שלו גם פחתו במידה רבה. בסופו של דבר הוא נגמל מהשתייה לחלוטין. עברו מאז שנים רבות, והוא כלל לא דומה לאיך שהיה קודם. לאדם שסבל מבעיית שתייה במשך כל חייו הבוגרים, זה היה נס אמיתי. ידעתי שהמאסטר מנקה את הסביבה עבורי. הדיכאון והתקפי החרדה שלי נעלמו לחלוטין, מצב רוחי היה מרומם והרגשתי שוב מדהים ומלא חיים. כל הסביבה שלי השתנתה לחלוטין. התקבלתי לעבודה וקודמתי לעמדת ניהול במהירות, מבלי לרדוף אחר המשרה, משום שהתמקדתי תמיד בלנסות לפעול לפי אמת מידה גבוהה יותר של שין-שינג. הייתי מגיע מוקדם בבוקר וחוזר הביתה מאוחר בערב. עברתי מבחנים רבים, אבל נראה היה שכל ההרגלים הרעים שלי נעלמו בהדרגה ובקלות – והיו לי רבים כאלה.

נראה היה שאני עושה פריצות דרך מהירות בעודי קורא את כל כתביו של המאסטר. כעבור כשנה, החלטתי לאתר מתרגלים נוספים בסביבת מגוריי והצטרפתי לקבוצת לימוד פא מקומית, שם נוכחתי עוד יותר בטוב לבם של המתרגלים, שסייעו לי להשתפר עוד יותר ואפשרו לי אף לסייע בתיקון הפא. הם היו שונים לחלוטין מאנשים רגילים. נראה היה שהם תמיד מתחשבים קודם באחרים כשהם פועלים או מדברים ויכולתי לחוש את החמלה שלהם. דאפא שינה את חיי באמת מחיים של סבל וחוסר-תקווה, ומילא אותי דברים טובים, אושר ותחושת הצלה אמיתית.

ליפול מאחור וללכת לאיבוד

נעשיתי מעורב בכמה פרויקטים של הבהרת אמת וחשיפת הרוע של הרדיפה, חלקם בקבוצה המקומית וחלקם ברמה הלאומית, כולל תכנית הטלוויזיה שבזכותה הגעתי לדאפא. במשך כמה שנים טיפחתי לאורך המסלול, בזמנים טובים ובזמנים טובים פחות. אך בסביבות 2012 התחלתי להרפות מאוד, ובהדרגה הורדתי את הסטנדרט לעצמי, מה שהוביל לאסון.

כשהתרחקתי מהפא, התחלתי גם להתרשל בעבודתי בפרויקט. התחרטתי על כך מאוד, ולא הצלחתי להוציא את עצמי מתחושות החרדה והאשמה. בלי לימוד יציב של הפא לא הצלחתי להבחין בכך שהתחושות האלה היו בעצם החזקות שנוצלו לרעה. התחלתי לחיות כאדם רגיל והתחברתי עם הרבה אנשים רגילים. לא הייתי בקשר הדוק עם מתרגלים מקומיים רבים, ואלה שכן הייתי איתם בקשר עברו לאזור אחר. הוזמנתי לעתים קרובות לאירועים כיפיים שהסיחו את דעתי. בסופו של דבר הנחתי לעצמי להיות מובל על ידי התכנונים של הכוחות הישנים, מבלי שהבחנתי בכך.

מאסטר אמר:

"התקופה הזאת לא תהיה ארוכה, אבל היא יכולה לעצב מוארים אדירים, בודהות, טאואים ואלוהויות של רמות שונות ואפילו את המוסריות האדירה של השליטים שברמות השונות. היא יכולה גם לגרום למטפח, שמרפה את עצמו, ליפול בין-לילה מרמה גבוהה מאוד שהוא כבר הגיע אליה. תלמידים, התקדמו במרץ! כל דבר שהוא האדיר ביותר והנפלא ביותר ייווצר בתהליך שאתם מאמתים את הדאפא. הנדרים שלכם יהפכו להיות העדות של עתידכם." ("תלמידי הדאפא של תקופת תיקון הפא", "יסודות להתקדמות במרץ II")

אחד הצעדים המוטעים הכי גדולים שעשיתי היה שלא נשארתי בקשר עם קבוצת לימוד הפא המקומית. ההשתתפות בקבוצת לימוד פא חשובה ביותר, אבל בגלל ההחזקות שלי סבלתי מהפרעות חיצוניות וכתוצאה מכך לעתים קרובות לא יכולתי להשתתף בקבוצה. במקום זה מקום העבודה קבע שאעבוד באותו זמן. אפילו כשהיה לי זמן פנוי לא חשתי בטוב או הייתי מותש, והייתי נמנע מלהגיע לקבוצת לימוד הפא. שדה האנרגיה של מטפחים הוא חזק ומועיל ביותר, ובלי הסביבה הזאת קשה לנו הרבה יותר להיות יעילים בעבודתנו וקשה ביותר לטפח בתקופת תיקון הפא.

לאחר תקופת זמן הרגשתי שאינני ראוי, והיו לי מחשבות שליליות רבות אחרות על עצמי וגם לא מעט פחד. תמיד ידעתי שדאפא הוא הפא האמיתי אבל מוחי נעשה מעורפל ולא הצלחתי להיזכר בפא בזמנים קריטיים. בשל זאת עשיתי שוב ושוב טעויות וההחזקות שלי נוצלו ונעשיתי יותר ויותר כמו אדם רגיל, ולעתים קרובות אפילו גרוע מאדם רגיל. נעשיתי עצל יותר והמצאתי תירוצים לעצמי, לא למדתי את הפא כל יום, עד שבסופו של דבר לא למדתי כמעט כלל.

כל זה קרה באופן הדרגתי כל כך, שזה מפתיע עבורי אפילו עכשיו. אף על פי שהתרחקתי כל כך, החיים שלי עדיין היו מלאי ברכה מהדאפא. מספר שנים חלפו כהרף עין, ורבות מהבעיות וההחזקות המקוריות שהיו לי לפני שהשגתי את הפא חזרו. גופי התחיל לכאוב ולדאוב מהעבודה. מדי פעם הייתי נעשה חולה מאוד והתייחסתי לזה כאדם רגיל אף על פי שידעתי שמדובר בקארמה. סבלתי מהתקפי חרדה ודיכאון ולפעמים התקשיתי לישון. הייתה לי פחות אנרגיה ועמוק בפנים חשתי אבוד בלי הפא. רבים מההרגלים הרעים שלי חזרו ושקעתי בחיים הרגילים כדי להסיח את דעתי, אבל בסופו של יום חשתי ריקנות וחרטה.

רציתי לחזור לדאפא וחשבתי על זה כל הזמן. בגלל שחשתי אשמה על כך שנפלתי כל כך מאחור ולא רציתי שאחרים יראו בי את זה, פשוט לא הצלחתי לפרוץ את זה. להיות שלילי כלפי עצמך זה לא אותו דבר כמו להיות קפדן עם עצמך. בלבלתי בין השניים, וזה נוצל לרעה. לפי ההבנה שלי, לא רק שאין עלינו להתרגז על אחרים, אין עלינו להתרגז כלל וכלל. אבל תמיד כעסתי על עצמי. ניסיתי לעשות את התרגילים או לקרוא קצת, אבל לא הצלחתי להתמיד בזה, הייתי נופל שוב ומרגיש שוב כמו כישלון. הייתי מספר לאנשים על הדאפא וכמה שזה טוב, אבל לא עמדתי בסטנדרטים של מטפח בחיי האישיים. הכוחות הישנים ניצלו את הפערים והרגשות האלה כדי לרדוף אותי ולגרום לי להפסיק לטפח ולמנוע ממני לסלק את ההחזקות שעיכבו אותי מאחור. זה מנע ממני להיות לגמרי בפא ולא איפשר לי להתחבר עם הקבוצה המקומית.

מוצל שוב

לילה אחד בבית הייתה לי הרגשה כבדה מאוד ורגע נדיר של התבוננות פנימית. יכולתי להרגיש שהמאסטר לא וויתר עליי. רק אני ויתרתי על עצמי ולא האמנתי שאני מסוגל לטפח היטב בגלל העצלנות שלי וכישלונות העבר. הרגשתי שאינני טוב מספיק אבל גם ידעתי שכל אלה הם אשליות דמוניות. זה פשוט לא היה נכון! זוהי קארמת מחשבה ומחשבות לא נכונות. בלי הדאפא, אף אחד לא יכול להצליח. המאסטר הוא זה שמחליט. אני תלמיד דאפא. חיכינו כל כך הרבה גלגולי חיים רק בשביל זה! ביקשתי בכנות מהמורה להציל אותי ולהחזיר אותי חזרה. דמעות זלגו על לחיי. כשהמחשבה הזו הופיעה לבסוף, הדברים התחילו להשתנות מיד. היו לי מחשבות נכונות חזקות יותר והצלחתי לפנות יותר ויותר זמן ללימוד הפא.

מאסטר אמר,

"הטיפוח עצמו לא מכאיב – המפתח הוא חוסר היכולת להניח את ההחזקות של האדם הרגיל. תרגישו כאב רק כשאתם עומדים לוותר על התהילה, על הרווח ועל הרגשות." ("טיפוח אמיתי", "יסודות להתקדמות במרץ")

עם לימוד מוצק של הפא, לא היו מרשים לזה להימשך זמן רב כל כך. דברים שאמורים להיות לנו ברורים הופכים נסתרים כשהלימוד שלנו איננו מספיק טוב. אני מקווה שמטפחים שנעשו אפילו קצת פחות חרוצים ייקחו זאת כאזהרה חמורה – אפילו אם הייתם נחושים בעבר, הכוחות הישנים ינסו להרוס אתכם כשיש לכם החסרות והם ינסו להפריד ולבודד אתכם. הזמן יחלוף במהירות ויהיה קשה לחזור במהרה. עלינו ללמוד את הפא ביציבות כל יום וללמוד במטרה להבין אותו; אין דבר חשוב יותר.

מאסטר אמר,

" ה פא יכול לשבור את כל ההחזקות, הפא יכול להרוס את כל הרוע, הפא יכול להשמיד את כל השקרים, הפא יכול לחזק את המחשבות הנכונות. " ("להסיר את ההפרעות", "יסודות להתקדמות במרץ")

בסתיו של 2016, אשתי ואני ציפינו ללידת ילדינו הראשונים, זוג תאומים. שינוי זה בחיים היווה קריאת השכמה עבורי. ידעתי שהגיע הזמן להיות אחראי לעוד אנשים במשפחתי ההולכת ומתרחבת. עמוק בפנים ידעתי שלהיות אחראי באמת לחיי פירושו לטפח באמת. זה נחת עליי בכבדות והתבוננתי פנימה. זו הייתה אחת התקופות הכאובות בחיי, אבל זה באמת נבע מהחמלה של המאסטר ויכולתי לחוש זאת היטב. שוחחתי עם אשתי על הדאפא. היא עודדה אותי להשקיע בכך את כל לבי, ובהמשך היא החליטה לתרגל בדאפא בעצמה. במבט לאחור, כמעט כל מי שסביבי עודד אותי כשהייתי במצב הרע ההוא; הייתי פשוט עקשן מכדי להתעורר.

הלידה הייתה מוקדמת, רק 33 שבועות להיריון. כשהתינוק הראשון יצא לאוויר העולם, הייתה בעיה. הוא לא זז ולא נשם. דקה או שתיים מאוחר יותר, הבן השני נולד בריא ובוכה. הרופאים והאחיות ביקשו ממני לחזור לחדר עם התינוק הראשון והסבירו לי מה קרה. הוא לא נשם ולא היה לו דופק במשך 11 דקות. הם לא ידעו להסביר בדיוק מדוע זה קורה. המים שלו ירדו כמה ימים קודם לכן, אבל בית החולים לא ניטר אותו בעקביות. עמדתי המום בחדר הלבן הבהיר כשאני מתבונן בגופו הזעיר.

באותם רגעים, הרופאים והאחיות הכינו אותי לכך שאנחנו הולכים לאבד אותו, אך יחד עם זאת הרגשתי רגוע ומוגן. ביקשתי עזרה מהמאסטר. ביקשתי מעומק הלב שחיי התינוק הזה יינצלו. באורח פלא הוא חזר לחיים ברגע שהייתה לי המחשבה הזו; הוא חזר לחיים בעוד האחיות עוזרות לו לנשום ומיד הן הבהילו אותו החוצה. כעבור כמה ימים ביחידת טיפול נמרץ ביילודים הוא החלים לחלוטין ובמהירות. חברי הצוות הרפואי נדהמו כולם ואמרו לי שבדרך כלל לאחר זמן כה רב בלי לנשום התינוק לא שורד. כיום יש לנו תינוק מאושר מאוד ובריא לחלוטין, לצד אחיו.

לאחר שחזרנו הביתה מבית החולים לקחתי חופשה מהעבודה. במשך אותו זמן למדתי את הפא במשך שעות רבות מדי יום, בכל יום. עורי שוב נעשה חלק, האנרגיה שלי הלכה והשתפרה, והגוף שלי הרגיש הרבה יותר קליל אחרי ביצוע התרגילים. מוחי השתנה הרבה במהירות רבה. עברתי מבחנים רבים מאוד של קונפליקטים בין-אישיים ואתגרים מנטליים וגופניים. גופי עבר תהליך של טיהור שגרם לי להרגיש שאני כמעט על סף המוות. אבל לא נבהלתי כלל משום שידעתי שהמאסטר דואג לי.

המשכתי ללמוד את הפא והאזנתי להרצאות כשלא הייתי מסוגל לקרוא. הייתה הרבה התנגדות, אבל דבקתי בפא בכל פעם שנתקלתי בבעיות והתקדמתי במהירות. התחלתי לשלוח מחשבות נכונות בזמנים הגלובליים. הפעם לא אתן לשום דבר לערער את האמונה שלי בדאפא ובמורה ואטפח במישרין עד הסוף. באותם חודשים חוויתי אין-ספור תופעות על-טבעיות וסצנות בממדים אחרים שלא אפרט לגביהם. כי סביר שדבריי לא יעשו עמם צדק, אבל הם כולם הותירו בי את האמונה שההצלה של הדאפא היא באמת כה אדירה וכי תלמידי הדאפא הם היצורים הכי בני המזל ביקום. המאסטר לא רוצה לאבד אפילו תלמיד אחד.

החלטתי לחזור לקבוצת הפא המקומית, והם תמכו בי מאוד וקיבלו את פניי בחזרה בחום. הם לא הפעילו עליי לחץ או גרמו לי להתבייש בעצמי. הם עזרו לי לחזור לחלוטין. כיום אני מטפח שוב בנחישות בתקופת תיקון הפא ומסלק את ההחזקות האחרונות שלי תוך התקדמות בלב שלם. תודה מאסטר על החמלה העצומה שלך. תודה לך, דאפא, על שהצלת אותי שוב.

אנא תקנו בחמלה כל הבנה שגויה.