התנסות מוועידת הפא האירופית ב-2017

ברכות מאסטר נכבד! שלום מתרגלים עמיתים.

קיבלתי את הפא בצרפת בנובמבר 2006. על אף שטיפחתי במשך 11 שנים, נראה כאילו רק לאחרונה הבנתי איך לקחת יוזמה בטיפוח שלי, שכן רוב הזמן הייתי במצב של טיפוח פסיבי בשעה שהייתי קשורה לעשיית דברים. בכל פעם שהתעוררו עימותים, נאלצתי באי-רצון להביט פנימה. היום אני רוצה לשתף כמה מחוויות הטיפוח שלי.

בטיפוח אין עניינים-של-מה-בכך

מאז ילדותי הייתי אדם מנומנם במיוחד, אם מישהו היה מעיר אותי, הייתי משליכה עליו כרית ואז מושכת את השמיכה חזרה כדי להמשיך לישון. הייתי במצב של חוסר ריכוז לעתים קרובות מאוד, חסרת אנרגיה ורוצה תמיד לנוח. כל יום נזקקתי ליותר מעשר שעות שינה, לפעמים אפילו יותר, אחרת כאילו מוחי לא יכול היה להיות צלול. ככל שישנתי יותר, הרגשתי כי ראשי כבד יותר, והייתי עייפה אף יותר.

מצאתי שההכרה העיקרית שלי לא הייתה חזקה מספיק, ומוחי היה מלא במחשבות מבולגנות וחסר מחשבה לוגית. לא משנה כמה פעמים צלצל השעון המעורר, לא יכולתי לשמוע אותו כלל. החברים שלי תמיד צחקו עלי ואמרו שאפילו רעידת אדמה לא תעיר אותי. במהלך שנות הטיפוח שלי, ניסיתי שיטות רבות כדי לקום מוקדם ולתרגל, אך ללא הצלחה. אני עדיין צריכה שמתרגלים עמיתים יבואו לדפוק על דלתי. רק לעתים רחוקות הצלחתי להתעורר בכוחות עצמי.

ב"הוראת הפא בוועידת הפא של ניו יורק ביום השנה העשרים וחמישה להוראת הדאפא", המאסטר הזכיר בהתחלה:

"עבור תלמידי דאפא, לעשות את שלושת הדברים היטב זה הדבר הגדול ביותר."

הרגשתי שאני באמת צריכה לקום מוקדם כדי ללמוד את הפא ולעשות את התרגילים. הייתי נחושה בדעתי לעשות שינוי, עשיתי הסכם עם מתרגל עמית שנעזור זה לזה. החלטנו לקום מוקדם יותר כדי ללמוד יחד את הפא. אולי לא נצליח לקום בזמן שנקבע, אבל הסכמנו שאם מתרגל אחד יצליח לקום, הוא יתקשר לשני. המשכנו לעשות את זה יום אחד, יומיים ... שבוע. לשנינו היה רצון עז לפתור את הבעיה של חוסר היכולת להתעורר מוקדם. מתרגל אחר הצטרף אלינו אחרי שבועיים. בהדרגה, הצלחנו לקום בזמן. שלושה מתרגלים עמיתים הצטרפו לקבוצה. החלטנו לשלוח מחשבות נכונות יחד מוקדם בבוקר, ואז לתרגל את התרגילים וללמוד את הפא.

סוף סוף הצלחתי לשמוע את צלצול השעון ולקום בזמן. זה רק הראה לי כי טיפוח דורש רצון עז והתמדה. אין קיצורי דרך. על ידי כך שעודדנו זה את זה ויצרנו שדה חיובי, הושגה התקדמות. הוארתי לכך שהטיפוח זה לא עניין של עשיית משהו משמעותי, אלא עניין של להטמיע אמת-חמלה-סובלנות בחיי היום-יום שלנו ולהסיר בהדרגה את ההחזקות שלנו.

לפרוץ מושגים אנושיים

בשנה שעברה נסעתי לארה"ב כדי להשתתף בפרויקט חדש. כבר כשהגעתי, המבחן הראשון היה קשור לזמן. גדלתי עם הרגל לעשות דברים לאט מאוד. הייתה לי מודעות מועטה לזמן ולדחיפות. מצאתי שקצב העבודה בארה"ב הוא מטורף ושאנשים שם יכולים לעבוד ביעילות רבה עם מנוחה קצרה בלבד. כבר ביום השלישי לשהותי שם הרגשתי חוסר אונים. עומס העבודה שהוקצב לי היה יותר מפי שתיים מהיכולת הרגילה שלי. באמת לא ידעתי איך לעשות את זה. חשבתי שהמטלה הייתה בלתי סבירה, משום שלא הייתה לי שום אפשרות לסיים את המשימה בזמן.

מטפחת עמיתה הסבירה לי כי יש לקבוע את לוח הזמנים של העבודה בהתאם ללוח הזמנים של קידום ה- Shen Yun, שכן חלק ניכר מהעבודה קשור ל- Shen Yun. הייתי חייבת לעמוד בלוח הזמנים, אבל לא היה לי כל מושג איך להשלים את המשימה בתוך פרק הזמן הקצר. הייתי כל כך מודאגת שהרגשתי כאילו כל הגוף שלי בוער. החום שלי היה גבוה, וגופי הרגיש כאילו הוא נאפה בתנור. המתרגלת שעבדה איתי היא אדם יעיל מאוד. היא לבטח תהתה איך זה שאני עושה דברים לאט כל כך. בטוח שהיא טיפחה את סבלנותה בפרק הזמן שעבדה איתי.

במהלך אותה תקופה עשיתי את כל שלושת הדברים כל יום, מוחי היה צלול מאוד, וגם דברים יכלו להיעשות מהר יותר מהרגיל, אבל עדיין לא הייתה לי שום דרך להשלים את המשימה בזמן. התחלתי לעבוד כל יום מרגע שפקחתי את עיני עד לרגע שלא הצלחתי כבר להחזיקן פקוחות.

היעילות שלי לא השתפרה באורח פלא, והמשימות עדיין לא הושלמו על פי לוח הזמנים. הייתי מדוכאת מאוד. יום אחד שרפתי את האטריות שבישלתי. ביום אחר מעדתי והתגלגלתי במדרגות. הסבל בלב עלה על הכאב הפיזי. לפעמים הרגשתי שאני לא מסוגלת להמשיך ושהגוף והנפש שלי לא יכולים לשאת את זה יותר. הייתי לגמרי תקועה עם מושג הזמן, וחששתי אפילו לחשוב על זמן.

בוקר אחד, כאשר הייתי במצב של בין ערנות לשינה, הופיעה במחשבתי פסקה מתוך "ג'ואן פאלון":

"למשל, פעם היה אדם שקשרו אותו למיטה, לקחו את הזרוע שלו ואמרו שהם הולכים לחתוך אותה כך שידמם. לאחר מכן הם כיסו את עיניו ושרטו את פרק כף היד שלו (לא גרמו לו לדמם בכלל). הם פתחו ברז מים כך שיוכל לשמוע את צליל הטפטוף. כך הוא חשב שזה הדם שלו שנוטף. האיש מת זמן קצר לאחר מכן. למעשה לא גרמו לו לדמם בכלל – אלו היו המים שטפטפו. הגורם הפסיכולוגי הוביל למותו." ("ג'ואן פאלון", הרצאה שישית)

המשפט "הגורם הפסיכולוגי הוביל למותו" המשיך לשהות במחשבתי. לפתע הבנתי שאם גורמים פסיכולוגיים יכולים להביא למותו של אדם, אדם יוכל לחיות אם ישנה את דרך המחשבה שלו. אותו עיקרון חל גם למצב שלי. אם אוכל לשנות את המושג שלי ולהפסיק לחשוב שפעולותיי איטיות, אפסיק להכיר ולקבל את אי-יכולתי להשלים משימה בזמן, ואחשיב את המשימה שלי כמאורגנת על ידי המאסטר, אז בטוח שתהיה דרך להשלימה בזמן.

קמתי מיד מהמיטה והתחלתי לעבוד מתוך גישה חיובית. עם אותו עומס עבודה יומיומי שהוקצה לי, לא חשבתי יותר על הזמן אלא התרכזתי בעשיית הדברים שלב אחר שלב. עד סוף היום מצאתי שזאת הפעם הראשונה שסיימתי את כל המשימות! באותו לילה הרגשתי נינוחה במיוחד. ומאז לא היה בי עוד הפחד לזמן כבעבר.

בשל השינוי במושגיי, יעילותי השתפרה. הזמן המוגבל נראה כאילו מתארך, וכך התאפשר לי להשלים את עבודתי. ההתנסות הזו הפיחה בי עידוד עצום - אני אכן יכולה לעשות זאת! מאז, שיניתי במודע מושגים רבים אחרים שהיו לי.

לשחרר את האגו

בשל ניסיון העבודה שלי נבחרתי להיות מתאמת הקבוצה בצוות הפרויקט שלנו. רציתי שכל העבודה תתבצע על פי הרעיונות שלי בלבד. אבל למתרגלים האחרים היו השקפות שונות. כמתאמת הקבוצה התעקשתי דווקא על הרעיון שלי, וזה יצר קונפליקטים בצוות שלנו. מאחר שלא תקשרתי עם חברי הצוות בזמן, הדבר יצר פערים בינינו. לכן התקדמנו לאט מאוד בעבודה. . נוכח המצב הקשה והקונפליקטים בין המתרגלים, עברתי תהליך מייסר של חיפוש פנימה. סוף סוף מצאתי את ההחזקה החזקה שלי לאגו, שהייתה מוסתרת במשך זמן רב. תמיד חשבתי שהרעיונות שלי חכמים, ולא הקשבתי בתשומת לב לדעותיהם של אחרים. תמיד ניסיתי לשכנע אחרים ללכת אחרי הרעיון שלי. בגלל המנטליות שלי להיות מעולה ותחרותית, כאשר דיברתי עם חבריי לצוות, הקול שלי נשמע כאילו אני מחנכת אותם. הייתי אנוכית ומרוכזת בעצמי ותמיד רציתי שדברים יעשו בדרך שלי.

לאחר שזיהיתי את ההחזקות האלה, שאפתי באמת לשינוי מהיסוד בטיפוח שלי. ההחזקות האלה הן לא האני האמיתי שלי. הצעד הראשון שלי לחסל את ההחזקות האלה שינה את צורת המחשבה שלי. רעיונות של כל אדם שהוא אינם יכולים להיות מושלמים או בשלים לגמרי. לעשות משהו על פי רעיון של אדם אחד הוא לא מה שהמאסטר רוצה. המאסטר רוצה שהתלמידים ירפו מהאגו ויהיו לגוף הרמוני אחד. הבנתי שרק על ידי שאשחרר את ההחזקה שלי לאגו ואשלב את הרעיונות הטובים של כולנו, יהיה אפשרי לעשות את הפרויקט שלנו היטב.

גיליתי שכאשר דיברתי, המילים שלי לא נאמרו כדי שאחרים יבינו, אלא פשוט כדי להתפאר בידע שלי. המקור של כל מילה היה אנוכיות. הייתי נחושה בדעתי להיפטר מההחזקה הזאת ויהי מה, ואתחיל באמצעות הגדלת התדירות של שליחת המחשבות הנכונות במהלך היום ובהארכת הזמן של שליחת המחשבות.

משהו נפלא קרה. הטלפון הסלולרי שלי התחיל להשמיע את צלילי שליחת המחשבות הנכונות אפילו מבלי שהגדרתי את השעון. הבנתי ששום דבר אינו מקרי בחייו של מטפח. זה היה המאסטר שהזכיר לי לשלוח מחשבות נכונות לעתים קרובות יותר. לאחר שחיזקתי את המחשבות הנכונות, מוחי הפך להיות צלול יותר. היה לי הרבה יותר קל לקלוט כל מושג מוטעה. ברגע שהאגו שלי הגיח, יכולתי מיד לעלות על זה. הודיתי בפני המאסטר על כך שטעיתי, ושלא היו צריכות להיות לי מחשבות לא נכונות כאלה. סילקתי מיד מחשבות מוטעות על ידי שליחת מחשבות נכונות.

בנוסף התנצלתי גם בפני מטפחים עמיתים שקודם לכן היה לי איתם קונפליקט, ושיתפתי מחוויות הטיפוח שלי איתם. הודיתי בפניהם שהבעיות האלה נבעו מהאגו שלי. ביקשתי מהם להצביע על ההחזקות שלי בצורה ישירה בכל פעם שהן צצו, כדי שאוכל להיפטר מהן במהירות. כולנו חלקנו חוויות טיפוח. שאלתי אותם מה תהיה הדרך הטובה ביותר לתקשר איתם ומה גרם להם להרגיש לא נוח קודם. לאחר שיתוף פתוח מהלב הרגשתי שהפערים בינינו נעלמו. הם אמרו לי שלעתים קרובות הם לא הבינו מה אני מנסה לעשות, ושהיה להם קשה לדעת איך ומתי לשתף. . הבנתי שהכי חשוב זה לתקשר האחד עם השני מראש כאשר עובדים יחד על פרויקט, וכי עלינו להיות מודעים להתקדמות ולמצב זה של זה בכל עת, כך שנעמוד באותה נקודה.

התחלתי לשתף את רעיונותיי עם חברי הצוות שלי וגם הקשבתי לרעיונותיהם כדי שנוכל למצוא את הדרך הטובה ביותר. הקדשתי תשומת לב רבה יותר להתקדמותם של אחרים והצעתי לעזור בכל עת. עזרנו זה לזה בטיפוח, פתרנו קונפליקטים ותיקנו טעויות בזמן אמת.

כתוצאה מכך, הצלחנו להשלים את המשימות שלא היה סיכוי להשלים לפני כן, עם תוצאות טובות יותר ובאווירה הרמונית יותר. אני יודעת שכל זה מאורגן היטב על ידי המאסטר עבורנו כדי שנטפח. אל לנו להיות מודאגים יתר על המידה. זה בלתי אפשרי עבור אדם אחד לעשות הכול. כל מה שעלנו לעשות הוא ללכת בדרך שהמאסטר סלל עבורנו, לשתף פעולה האחד עם השני. אין צורך להשתלט על תפקידו של האחר רק בגלל הדאגה ממצב הטיפוח של האחר. סידורי המאסטר הם הטובים ביותר.

מחשיבה שלילית לגישה חיובית

בפגישה השבועית, מתרגלת עמיתה הצביעה על כך שיש לי חשיבה שלילית יתר על המידה, והיא הרגישה מדוכאת ביותר כל פעם שדיברה איתי. הופתעתי לגלות שגרמתי להשפעה שלילית גדולה כל כך על מתרגלים עמיתים. התחלתי לשים לב לכל מחשבה ומחשבה שלי כדי להגיע לשורש הבעיה. מצאתי שיש בי הרגל להסתכל על החסרונות של כמעט כל דבר. המחשבות שלי היו באמת שליליות מאוד, וכל מה שראיתי היה דברים שליליים.

נהגתי להתלונן שלא במודע על הרבה דברים ולהצביע על ערימה של בעיות, וזאת חרף אי הנעימות של שומעיי. ההערות שלי לא הועילו לפתרון הבעיות, ולעתים אף החמירו את המצב, אז אימצתי את הגישה של לדבר פחות ולעשות יותר, אך רק את העבודות שהוקצו לי. סירבתי לומר משהו, על אף שחשתי שיש דרך טובה יותר לעשות דברים. הרגשתי שקשה לשנות משהו כאשר האחרים הולכים בכיוון אחד, אז למה לטרוח? אפילו לא טרחתי לנסות כל דרך אחרת.

אבל תמיד הצלחתי למצוא בעיות רבות באופן שבו אנשים אחרים עשו דברים. פעם אחת מתרגלת ביקשה ממני משוב על משהו שהיא עשתה. לא אמרתי כלום כי כל מה שראיתי היו בעיות. חשבתי שאם לא אגיד דבר אוכל להימנע מקונפליקט, אבל המתרגלת כעסה עליי. היא העירה לי על כך שמאז שנכנסתי לחדר אני זועפת, ושרואים שאני לא מרוצה ולא מסופקת משום דבר. היא אמרה שנמאס לה לראות אותי ככה. ואני בכלל לא הייתי מודעת לכך שזעפתי כל הזמן.

מתרגל אחד צילם תמונה שבמקרה גם אני הופעתי בה. התבוננתי בתצלום ולהפתעתי הרבה הדמות שניבטה מן התמונה נראתה מודאגת ותשושה, ללא שום הבעה בעיניים. איך אדם כזה יכול להיות מטפח של דאפא? כשקיבלתי את הפא הייתי אדם מאושר. מצאתי את המאסטר שלי! הייתי מאושרת מאוד, למרות שלא הבנתי לגמרי את הפא. חיוך מואר היה על פניי במשך כל היום. איך ומתי הפכתי להיות אדם כזה? מדוע אחרי כל כך הרבה שנים של טיפוח, נעשיתי יותר ויותר אומללה, עם יותר ויותר מושגים אנושיים, ואיך זה שאיבדתי את הרגשות שלי לגבי הטיפוח כאלו שהיו לי בהתחלה?

טיפוח בדאפא זה לטפח אמת-חמלה-סובלנות ולהיטמע בפא. עם זאת, אך לי תמיד הייתה החזקה לעשות דברים בצורה מושלמת, ולא לטפח את עצמי על בסיס הפא. חששתי יותר מדי שלא אהיה מסוגלת להציל יצורים חיים אם דברים לא יעשו בצורה מושלמת.

למעשה, כל אלה הם המושגים האנושיים שלי. המאסטר מטפל בכול. כל שעלינו לעשות הוא לאמת את הפא. אם לא הצלחנו לעשות דברים בצורה מושלמת הפעם, אנחנו יכולים לנסות שוב בפעם הבאה. אני צריכה לעשות מאמץ ולבדוק כל אחד מהמושגים שלי, לשמור על גישה חיובית, ולהסתכל על הצדדים הטובים בעבודתם של מתרגלים עמיתים. כל עוד אנחנו לוקחים אחריות על ההחסרות שלנו ופותרים בעיות מיד כשמבחינים בהם, נראה שיפור באופן קבוע.

הדברים שאני עושה כעת הם כמעט כמו קודם, אבל המנטליות שלי שונה. אני כבר לא עוסקת במי צודק ומי טועה. אני יכולה לקבל ביקורת גם כשהטעויות לא נעשו על ידי. שום דבר אינו מקרי, לא משנה מה קורה. אם משהו נעשה לא טוב, אני אעשה את זה טוב יותר בפעם הבאה. החשיבה שלי נעשתה פשוטה יותר, שחררתי הרבה מההחזקות שלי. כתוצאה מכך, הדברים מתנהלים כשורה.

לעתים קרובות הרגשתי אומללה במחיצתם של אחרים ושפטתי אותם על זה או על זה. זה היה בעצם מפני שההחזקות שלי צפו. אחרי ששחררתי את ההחזקות, אני כבר לא מוטרדת משום דבר. טיפוח הוא העניין שלי בלבד. הדרך היחידה לפתור בעיה היא להסתכל פנימה ולשנות את עצמי.

בשל הניסיון הרב שרכשתי בעבודה על פרויקטים, אני מוצאת כי המפתח להצלחה של פרויקט הוא לא היכולת של האנשים. יכולת היא דבר חשוב, אבל לא הקריטי ביותר. המפתח האמיתי הוא ליצור גוף אחד עם שיתוף פתוח בין המתרגלים. זה ממש לא קל עבור אדם כמוני, שהגיע מסין.

כפי שהמאסטר סיפר לנו, אנשים מערביים, גם אם הם רק עתה נפגשו זה עם זה, יכולים לשוחח על כל דבר, כולל ענייני משפחה ועניינים פרטיים. אך אני גדלתי בסין, על ברכי הפתגם הסיני "הימנעו מלפגוע בזולת, אך הישמרו מפני מי שמנסה לפגוע בכם." אחרי חמש שנים בצרפת, הבנתי בהדרגה שהחשיבה שלי שונה מהחשיבה של הצרפתים. הייתה בי תחושה עזה להגנה עצמית, שקשה היה לי להבחין בה בכוחות עצמי. למעשה, כל מילה שאמרתי וכל מחשבה שנוצרה בי נגזרה מהמנטליות החזקה הזו להגנה עצמית.

המנטליות הזאת התבטאה בכך שאחרים חשבו שאני לא כנה עימם ושלא אכפת לי מאחרים. אנשים לא יודעים מה אני חושבת. הם עלולים לחשוב שאני לא מוכנה לחלוק את מחשבותיי בגלוי. הכוחות הישנים יכולים לנצל זאת בקלות וליצור ריחוק ביני לבין מתרגלים אחרים. ברגע שגיליתי את ההחזקה המושרשת הזאת, שלחתי מחשבות נכונות במשך תקופה ארוכה, אך לא ראיתי השפעה ברורה. אמנם זיהיתי את ההחזקה, אך ברגע שקרה משהו, נפלתי שוב לתוך המלכודת הזו של הגנה העצמית. נראה היה כי לא חל שום שיפור. הרגשתי מדוכאת מאוד.

המורה אמר:

"אלו שיצאו מהמדינה של המפלגה המרושעת הם כאלו שמגנים על עצמם מאוד, ויש להם רצון עז להשמיע את דעותיהם בנושאים מסוימים, בעוד שאנשים מחוץ לסין אינם כאלו." ("הוראת הפא ביום הפאלון דאפא העולמי" מאי 2014)

פרצתי בבכי כששמעתי את זה בוועידה. נשבעתי למאסטר בלבי שהשנה אחסל את המנטליות הזו של הגנה עצמית. הקדשתי תשומת לב רבה לכל מחשבה ומחשבה שלי כדי לבחון אם היא באה כהגנה על עצמי או מתוך אנוכיות, כדי לבטל אותה ברגע שהיא מופיעה. אט-אט הלכה והתפוגגה ההחזקה הזו. התחלתי גם לשתף את המחשבות שלי עם מתרגלים עמיתים ללא הסתייגות, וכך זכיתי באמונם.

במופעי ה"שן יון" יש כמעט מדי שנה סיפור מ"המסע למערב". כמה מתרגלים אמרו בצחוק שהניסיון שלהם בעבודה בפרויקטים של הדאפא הוא כמו המסע שלהם למערב.

היה היה פעם מנהיג של קבוצה שנקרא הנזיר טאנג, אשר נראה בעל יכולות מוגבלות. היה חבר אחר בקבוצה שנקרא "המלך קוף", שהיה בעל יכולות גדולות, והיה חבר נוסף בשם "פיגסי" (חזרזירון) שהיו לו החזקות רבות, והיה גם הנזיר "סאנדי", שעבד קשה מבלי להתלונן. בדומה לקבוצה זו, כל המתרגלים שמנסים להציל יצורים חיים הם גוף אחד. לא משנה על איזה פרויקטים אנחנו עובדים, כולנו הולכים בנתיב של תיקון הפא. יש מתרגלים עם יכולות גדולות, יש כאלה העובדים קשה, ולחלקם יש החזקות רבות. אבל כולנו תלמידי דאפא, עם אחריות על כתפינו. אנו חיים באשליה של העולם האנושי הזה ואיננו יכולים לראות את היכולות האמיתיות שלנו. אך מה שאנו כן יכולים, זה לעבוד בצמוד זה לזה כדי לסייע למאסטר בתקופת תיקון הפא. ובכך גם לעזור זה לזה בטיפוח.

טיפוח הוא למעשה תהליך של טיהור החשיבה שלנו באמצעות הדאפא לאחר שנים רבות של חיים בעולם החולין. התברכנו בחכמת הפא, ועלינו להשתמש בה כדי לאמת את הפא ולהציל ישויות חיות. אני מקווה שנפעל יחד כדי להסיר את הפערים בינינו, ניצור גוף אחד, ונעבוד בצמוד ובחריצות כדי למלא את הנדרים הפרהיסטוריים שלנו.

האמור לעיל הוא הבנה מוגבלת שלי המבוססת על ניסיון הטיפוח שלי. אל תהססו להצביע על כל דבר שאינו הולם.