מדוע מפחדים ממני

(Minghui.org)

מתרגלת אמרה לי אתמול שאין לה פח אשפה בבית. התגובה שלי הייתה: "מעולם לא פגשתי מישהו שאין לו פח אשפה בבית." באותו לילה הלכה אותה מתרגלת וקנתה פח אשפה במחיר שהיה פי שלוש מהמחיר הרגיל. כנראה שהיא פחדה ממני.

הופתעתי והתפלאתי מדוע היא פחדה ממני. אבא שלי נהג להגיד שהוא מפחד ממני. מאחר שאני מורה, הוא הסיק מכך שהתרגלתי לנזוף בתלמידיי ולהתנהג כך אל כל אחד.

שניהם היו מבוגרים ממני, מדוע הם פחדו ממני? לא זכרתי שכעסתי על המתרגלת או שהפגנתי את המזג שלי מולה.

כשאני מסתכלת אחורה, נהגתי לקמט את מצחי בזעף, או שהיה לי מבט כועס בלי סיבה מיוחדת. כשלמדתי את הפא או ישבתי במדיטציה לא שמרתי על הבעה רגועה:

"שמרו על הבעה רגועה." ("דרך השלמות הגדולה של חוק הבודהא של הפאלון")

לא הייתי טובה או רחומה. איך יכולתי להשתפר? המאסטר אמר:

"עליכם לשמור תמיד על לב של חמלה ועל מצב לב שליו. אז כשאתם נתקלים בבעיה תוכלו לפעול היטב כי יהיה לכם זמן ומרחב למתן את העימות. אם תהיו תמיד בחמלה, תתייחסו לאחרים בטוּב לב ותתחשבו באחרים בכל דבר שאתם עושים, ובכל פעם שתיתקלו בבעיה תחשבו ראשית האם אחרים יכולים לשאת את זה או האם זה יפגע במישהו, אז לא יהיו בעיות." ("ג'ואן פאלון")

המאסטר אמר גם:

"זה לא בא מתוך חמלה. ההחזקה של פרסום ואינטרס אישי לא סולקה בכלל..." ("ג'ואן פאלון")

מה היה השורש של היעדר החמלה שלי?

חיפשתי פנימה וראיתי את ההחסרות שלי. העברתי ביקורת על אחרים מנקודת מבט שבה אני לגמרי צודקת בעיני עצמי. למרות שלא האשמתי אותם, לא נתתי להם מרחב פעולה משלהם.

"אני צודקת לגמרי ואתם ממש טועים" – זה היה היחס שלי, וכך השתקתי והכנעתי אנשים סביבי.

אני מבינה שחשיבותי העצמית והיהירות שלי נבעו מתרבות מאבקי הכוח של המפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס) ומהרצון להילחם בכל אחד ובכל דבר. הרבה ביטויים שליליים ורעים בעולם מקורם במק"ס.

קראתי ש"גאווה" היא הגרועה מבין שבעת החטאים ושהיא מלך בגיהינום. עכשיו אני מבינה שגאווה, יהירות ו"להיות הכי צודקת" הם ביטויים של חוסר סובלנות ושל אנוכיות.

היו מצבים רבים בהם הייתי בטוחה שאני לגמרי צודקת ושכל האחרים טועים, אך מעולם לא הסתכלתי פנימה לעומק. לא הצלחתי לראות כי מאחורי המחשבה "אני צודקת", נמצאת הדעה החד צדדית שלי. הדעה שלי יכולה הייתה להיות נכונה ברמת טיפוח מסוימת ושגויה ברמה אחרת. המשכתי לאחוז בדעתי ובאגו שלי והפסדתי הרבה הזדמנויות. המאסטר אירגן עבורי את הדרך להשתפר.

הדעה "אני צודקת" הייתה שם כדי להראות את עצמי – להוכיח שאני חכמה, מוכשרת, וטובה יותר מאחרים. נהניתי ממחשבות השווא הללו גם כשאחרים לא שיבחו אותי וזו הייתה החזקה למוניטין.

אם היה אפילו קמצוץ של הוכחה לצדקתי, המחשבות הללו התחזקו ונעשיתי עוד יותר יהירה וחסרת סובלנות. גידלתי שֵדים במוחי.

למרות שלא כעסתי, בעיני אותה מתרגלת הייתי כנראה נרגזת. דיברתי אליה בסרקסטיות ובמבט מתרברב. לא פלא שהיא הלכה באותו ערב וקנתה פח אשפה יקר. לולא עשתה כן הייתי שוב אומרת לה משהו סרקסטי.

אני מתרגלת כבר 20 שנה, אך לא טיפחתי לב של חמלה וגרמתי קשיים לאחרים. אני מרגישה כל כך לא שווה ונבוכה.

הבנתי שהמתרגלת לא פחדה ממני. היא הייתה יותר סובלנית ממני ולא התווכחה. היה לה לב גדול יותר והיא סלחה למגרעותיי.

המפגש בינינו אִפשר לי לראות את ההחזקות שלי למוניטין ולגאווה, את הקנאה, את חיפוש הטעויות אצל אחרים ואת חוסר הסובלנות שלי. כמו כן גיליתי את ההחסרות בטיפוח כשהשוויתי את עצמי לאותה מתרגלת.

תודה רבה למאסטר ולדאפא. אני אסלק את ההחזקות הללו, אתקן את עצמי ואטמיע עצמי בעקרונות של אמת-חמלה-סובלנות.