במשך 19 השנים האחרונות רודפת המפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס) את הפאלון גונג (הידוע גם כפאלון דאפא). אין ספור מתרגלי פאלון גונג, אנשים המאמינים בעקרונות של "אמת-חמלה-סובלנות" נכלאו בתוך מרכזי מעצר, מחנות עבודה בכפייה, בתי כלא ומתקני כליאה אחרים.

מלבד לנסות "לשנות" מתרגלים, הם גם כופים על מתרגלים לעבוד בעבודת עבדים. עד 2013 התקיימו מחנות עבודה בכפייה באופן רשמי, אך המשיכו בזאת לאחר מכן בתוך בתי סוהר, המתרגל נאלץ לעבוד בעבודה פיזית קשה, כמו גם לסבול מעינויים פיזיים ונפשיים.

"טרנספורמציה" (שינוי) באמצעות התשה פיזית

החוק של המפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס) הנוגע לניהול בתי הסוהר מבטיח: "מערכת עבודה של 8 שעות" פלוס חגים. זה מפורסם בהרחבה בתעמולה של המק"ס. אולם במציאות, רשויות הכלא דבקים בחוקים פנימיים הנשמרים בסוד מפני הציבור.

מתרגלי הפאלון גונג מקבלים את היחס הגרוע ביותר מבין כל האסירים האחרים. לעתים קרובות הם עובדים בין 10 ל-19 שעות ביום. לכל אחד ניתנת מכסת עבודה שאם איננו עומד בה הוא נענש (ללא התחשבות במצב או גיל).

הוכח מדעית שכשמונעים מנוחה ושינה מאדם במשך תקופת זמן ממושכת, הקצב הביולוגי עלול להינזק והסבל הפיזי והנפשי יגיע לשיאו. זה עלול להתבטא במחלה רצינית או בתאונה קטלנית.

רשויות הכלא מעבידים את מתרגלי פאלון גונג מעבר ליכולתם בעבודה רבה וקשה מדי במטרה להתיש את רצונם. ברגע שהם מותשים מעייפות, אפשר ללחוץ עליהם לוותר על אמונתם. הם קוראים לשיטה הזאת "להשמיד אותם פיזית".

מחנה העבודה מס' 3 בפרובינציית הה-נאן

מחנה העבודה השלישי בפרובינציית הה-נאן קנה את מתרגלי פאלון גונג ממחנות עבודה אחרים במחיר של 800 יואן לאדם. על המתרגלים האלה כפו לעבוד סביב השעון ועל כל עבירה שהם היו עלולים לבצע, הם היו נענשים בעינויים. מחנה העבודה פעל תחת חוזה של מוצרי חברת " Henan Rebecca Hair" ותוגמל היטב מבחינה כספית.

בשל "תרומתו" לדיכוי הפאלון גונג, מחנה העבודה הזה תוגמל בפרסי הכרה מיוחדים על ידי ה-PLAC (הוועדה הפוליטית-משפטית) של מרכז המק"ס, "משרד 610" ומשרד ל"חינוך מחדש דרך עבודה". המחנה זכה אפילו להכרה כ"גוף לאומי מתקדם". ביום טקס חלוקת הפרס, 3 מתרגלים איבדו את הכרתם מאפיסת כוחות.

מנהל המחנה צ'ו שואנג-צאי הוכר על ידי הבוס שלו, בהתחשב במסירות שלו לרדוף מתרגלי הפאלון גונג. מאוחר יותר הוצב לתפקיד בכיר במחנה העבודה בכפייה לנשים שי-בא-לי-הה בג'ן-ג'ואו וחתם חוזה עם תאגיד מוצרי " Henan Rebecca Hair " לייצר "חליפות משוגעים".

זמן קצר לאחר מכן הוא עינה 3 מתרגלות פאלון גונג עד מותן.

חשיפה לרעלים

בסין יש בעלי חברות לא אתיות המייצרים ומוכרים מוצרים אסורים או רעילים בעבור רווחים עצומים. כדי להתחמק מפיקוח על ידי מערכת אכיפת החוק, החברות האלה עושות עסקים עם מחנות עבודה בכפייה ובתי כלא. המקומות האלה נמצאים בשליטת מערכת המק"ס ואינם תחת פיקוח. מאחר שהרשויות מסרבות לפקח עליהם המקומות האלה הופכים למתקני ייצור מחתרתיים.

בעבדם עם סוג כזה של עסקים רווחיים, בתי הכלא ומחנות עבודה בכפייה מעדיפים להתעלם מהעובדה שמרכיבים רבים של המוצרים הם רעילים ומזיקים. והם כפו על מתרגלי פאלון גונג להשתמש בהם לייצור המוצרים.

למתרגלים לא מספקים אמצעי הגנה כמו מסכות וכפפות. לכן רבים מהם איבדו את חייהם בעבודה עם החומרים הרעילים.

המוצרים הסופיים נמכרים בסין וגם מחוצה לה מבלי להזכיר את הרעילות של החומרים. צרכנים רבים ניזוקו אפילו מבלי לדעת זאת.

מונעים על ידי רווחי ענק, רשויות מחנה העבודה בכפייה בעיר ג'יאה-מו-סי שבפרובינציית היילונג-ג'יאנג חתמו חוזה עם חברה כזאת, כדי לייצר תיקים לטלפונים ניידים וכיסויי ישיבה למכוניות תוך שימוש בחומרים רעילים, שבסופו של דבר התבררו כמזיקים לצרכנים.

המחסן במחנות העבודה היה מלא בגזים רעילים, עם ריח כה נורא שאפילו הסוהרים המפקחים לא יכלו לשאת זאת. הם ביקשו ממשרד הפיקוח על איכות וטכנולוגיה לערוך בדיקות. התוצאות הראו שהחומרים המסרטנים (חומרים קרצינוגניים) והרעלים מחומרי הגלם עלו בהרבה על הגבול המותר. אחרי הביקורת העדיפו סוהרי הכלא להישאר בחוץ, בקור המקפיא של החורף מאשר להיכנס למחסן. אבל הם בכל זאת המשיכו לכפות על האסירים לעבוד שעות נוספו כדי לסיים את החוזים בזמן.

אנשים רבים סבלו מדימומים באף, קצב לב גבוה, מחנק נשימתי, עיניים אדומות נפוחות ופגיעות גוף אחרות.

מתרגלי פאלון גונג שסירבו לעשות את העבודה בכפייה הוכו על ידי הסוהרים. רבים סיימו עם עור תוף מחורר, והיו שאיבדו את ראייתם.

מותו של המתרגל וואן גווי-פו

בתחילת הרדיפה מתרגלי פאלון גונג העצורים הוחזקו באותו תא, משום שכך היה קל יותר לרשויות להתמודד איתם. בהמשך,, המתרגלים הוחזקו במעצר עם אסירים פליליים. זה איפשר להשפיל מתרגלים ולהשתמש באסירים כדי לפקח עליהם. כשמתרגל סירב לעבוד בעבודה קשה, רשויות הכלא דרשו מהאסירים שיענו אותו.

מר וואן גווי-פו, מתרגל פאלון גונג בן 57, נעצר שלא כחוק בסוף אפריל 2001 והוחזק במרכז המעצרים של העיר לאן-ג'ואו בפרובינציית גאן-סו. הוא נאלץ לפצח גרעיני חמניות בשיניו ובאצבעותיו כל יום. זה גרם לפציעה בשפתיו ולאיבוד ציפורניו. כשהוא איננו מסוגל להשלים את מכסת העבודה שהוקצתה לו, הורה הסוהר לוּ לאסירים הפליליים להכות אותו בצורה אכזרית.

מר וואן נפגע חמורות בבטנו. ב-22 בדצמבר 2001 הוא נלקח לבית החולים דא-שא-פינג לחינוך מחדש שבלאן-ג'ואו ומת כעבור 3 ימים.

אחד האסירים ממרכז המעצרים בדא-שא-פינג סיפר ששיעור מקרי המוות השנתי של אסירים במרכז המעצרים הוא מדהים. אולם אי אפשר היה להשיג את המספר המדויק עקב חסימה על המידע.

סביבה אכזרית ונוקשה

מרכזי המעצרים, מחנות העבודה ובתי הכלא של המק"ס הם גיהינום עלי אדמות. המק"ס מקדמת את המקומות האלה כ"גשם עדין עם רוחות אביביות", או "ניהול אנושי תרבותי". במציאות, יש שם הרבה יותר מאבדן החופש. יש שם הצקות על ידי האסירים הפליליים, "טרנספורמציה" באמצעות עינויים על ידי סוהרים, ושטיפת מוח בהסגר, בין השאר על ידי אסירים.

החיים ותנאי העבודה הנוקשים יכולים להרוס בקלות את רוחם של אנשים ולגרום להם להשתגע. אלה שעבדו במחנות עבודה בכפייה היו צריכים להביא רווחי ענק לסוהרים. החקירה שלנו חשפה את תנאי החיים והעבודה המחרידים האלה של אסירים במחנות עבודה.

הארוחות למתרגלי פאלון גונג ולאסירים הם באיכות גרועה במיוחד. הם היו מקבלים אורז מעופש. אסירים רבים סבלו מתת-תזונה וממחלות זיהומיות כמו שחפת, דלקת כבד וכיני גוף. אבל עדיין כפו עליהם לעבוד.

בסדנת העבודה לייצור כפפות ביחידה השנייה של מחנה העבודה בכפייה ג'ונג-בה שבפרובינציית גווי-ג'ואו היו מכינים את הריפוד הפנימי של כפפות מבגדים שנאספו מבתי חולים, מרכזי אשפה ובתי הלוויות. הם מלוכלכים ומסוכנים, מלאים בכתמי דם, לכלוך ועובש.

האוויר בסדנת העבודה היה רעיל ורוחש זבובים. האסירים במחנה היו צריכים לעבוד תחת תנאים כאלה ללא הגנה כלשהי.

ידיהם ורגליהם של עשרות אסירים ביחידה השנייה התמלאו כיבים שזבו מוגלה. אצל כמה אסירים הופיעו חורים גדולים ברגליים שחשפו את העצמות. ועדיין כפו עליהם לייצר את הכפפות.

מתרגלים נאלצו לייצר סחורות

מוצרים המיוצרים תוך שימוש בעבודה בכפייה מאפשרים יותר רווח מאלה המיוצרים בעבודה מחוץ לכותלי הכלא. הרווחים ממלאים את כיסיהם של הבכירים והסוהרים במחנות עבודה ובבתי הכלא.

דווח כי האסירים, ובכלל זה המתרגלים, מקבלים אולי סכום קטן של כסף, אבל רק חלק ממה שצריך היה לתת בעבור העבודה שנעשתה. ניצול האסירים הכלואים האלה לעבודה בכפייה נוגד את החוק הבין-לאומי וזו הפרה של זכויות אדם.

האסירות שהוחזקו ביחידה השנייה של מחנה העבודה בכפייה לנשים בפרובינציית שאן-דונג היו מייצרות גלגלי דיג, משהו הנראה ופועל כמו טחנת מים, אבל מצויד בסלסילות לתפוס ולשאת את הדג.

היו שם שני קווי ייצור של יותר מ-50 אסירות. על האסירות היה לעבד בין 5,000 עד 6,000 גלגלי דיג, בעבודה של 15 עד 18 שעות ביום. על גלגלי הדיג יש תוויות עליהן כתוב: "חברת ציוד דיג גואנג-ווי, העיר ווי-האי, פרובינציית שאן-דונג", שזו חברת-בת של קבוצת גואנג-ווי בעיר ווי-האי. המוצרים שלהם מיוצאים ליותר מ-70 מדינות. מחנה העבודה היה מרוויח סכום כסף גדול משימוש בעבודה הנעשית בחינם.

מחנה העבודה בכפייה לגברים בשאן-דונג היה מורכב בעיקר ממתרגלי פאלון גונג, היה משתמש בתווית ייצור עליה כתוב: "מפעל 83 בשאן-דונג לחימום סיליקון קרביד" . המחנה היה מוכר את המוצר לשוק המקומי והבין-לאומי. במחנה הזה אפילו עשו קידום מכירות לקו המוצרים שלהם.

בינואר 2006 ייצר המפעל 700,000 מוצרי סיליקון קרביד ו-700 טון של חומרים עמידים בחום בהכנסה של 6,006,000 יואן וברווח של .1,150,000 יואן.

השיחות וההתנהגות של מתרגלי פאלון גונג מפוקחים כל הזמן מקרוב והם נאלצו לעבוד ללא הפסקה גם בסופי שבוע. הזמן הפנוי היחידי שניתן להם היה לשינה ולהפסקות שירותים. אף על-פי שבריאותם של המתרגלים התדרדרה, הם עדיין אולצו לעבוד.

שטיפת מוח ו"טרנספורמציה" ("שינוי")

נוסף לשימוש הנעשה בהם לכוח עבודה זול או חינם, מתרגלים נחשפים גם לשיעורים של שטיפת מוח. הסוהרים משתמשים בכל מיני שיטות הכוללות עינויים ואינם נרתעים משום דבר בנסותם "לשנות" מתרגלים. הסוהרים מתוגמלים בתהילה וברווח כספי ככל שהם מגדילים את שיעור הטרנספורמציה.

אסירים היו נוהגים לפקח על המתרגלים שעברו טרנספורמציה ומכריחים אותם להקשיב לחדשות מזויפות ולקרוא מאמרים וספרים המכפישים את הפאלון גונג. המתרגלים האלה היו צריכים גם לכתוב "התחייבות" כל שבוע בעודם נמצאים במחנה העבודה. הלחץ הנפשי הפסיכולוגי ללא הפסקה גרם לנזקים גדולים למתרגלים.

סוהרים במחנה העבודה בכפייה לנשים בבייג'ינג היו מנסים למשוך אליהם עסקים מכל רחבי המדינה והיו מקבלים עמלה גדולה על כך. הסוהרים ביחידות השונות היו מתחרים על עסקים בכל דרך אפשרית.

בערב כל האסירות במחנה היו חייבות להקשיב לחדשות שמשדרת המדינה. הן היו חייבות לשבת בגב זקוף על ספסל קטן. מתרגלות מבוגרות רבות היו עייפות מדי, ונרדמו במהלך שידור החדשות. במקרים כאלה כפו עליהן לעמוד.

סין מפרה חוקים בין-לאומיים

מפחד גינוי הקהילה הבין-לאומית, המק"ס מנסה לשמור על כל הזוועות האלה בסוד. לכן אנשים בתוך סין אינם מודעים לפשעים המבוצעים על ידי המק"ס. כשמתרגלים מתים בעודם כלואים, הרשויות טוענות שמתרגל איבד עצמו לדעת, או מת מכל מיני מחלות שונות.

ב-4 באוקטובר 1988 סין חתמה על "אמנת נגד עינויים של האו"ם" שמוגדרת בסעיף 1 חלק ראשון: "כל פעולה שבה נגרם בכוונה לאדם כאב חמור או סבל, בין אם פיזי או נפשי למטרות כאלה כמו השגת מידע ממנו או מאדם שלישי, או הודאה באשמה, מענישים אותו עקב פעולה שהוא או אדם שלישי ביצע, או שנחשד שביצע, או מאיימים עליו או כופים עליו או על אדם שלישי, או מכל סיבה שהיא המבוססת על אפליה מכל סוג שהוא, כאשר כאב או סבל כאלו נגרמים באמצעות או על ידי הסתה או בהסכמה, או בהסכמה שבשתיקה של בכיר ציבור או אדם הפועל במעמד רשמי".

מבחינה בין-לאומית עינויים מוכרים כפשע שאינו נסבל בעולם המתורבת, וכך הוא מובע בחוק הבין-לאומי.

מאז שהמנהיג הקומוניסטי לשעבר ג'יאנג דזה-מין החל לשים למטרה את הפאלון גונג, משרד 610, מערכת הביטחון, האכיפה והמשפט נעשו מעורבים מרצון ברדיפה וברצח מתרגלי פאלון גונג.

שיטות העינויים בהן השתמשו על מתרגלים כללו מכות אכזריות, שוקים חשמליים, "האכלה" בכוח ובכפייה, הרעלה, חשיפת מתרגלים לטמפרטורות קיצוניות, ניסויים רפואיים, צינוקי מים, מיטת מוות, תליית מתרגלים כשידיהם קשורות מאחורי גבם, ואפילו קצירת איברים ממתרגלים בעודם חיים.

עבודת עבדים אסורה מאז 1930 על פי "אמנת עבודה בכפייה" של ארגון העבודה הבין-לאומי. סין חברה בארגון הזה מאז ה-28 ביוני 1919.

אולם מאז החלה הרדיפה של המק"ס נגד פאלון גונג, אין ספור מתרגלים נלקחו למחנות עבודה בכפייה ולבתי כלא שם היו נאלצים לבצע עבודת עבדים וסבלו מעינויים. סין מוכרת רשמית כמפרה את החוק הבין-לאומי, אבל העולם לא קורא לה לסדר ולכן ההפרות נמשכות.

• (המקרים המוזכרים בכתבה לקוחים מדיווחי אתר מינג-הווי).