לאחרונה נכחתי בטקסי הלוויות של כמה מתרגלי פאלון דאפא. גיליתי שלכל המתרגלים האלה היה דבר אחד משותף: הם עשו דברים רבים לעזור לאנשים ללמוד על הדאפא והיו להם אחריויות גדולות בפרויקטים מסוימים. הם עשו כל כך הרבה דברים, אבל נרדמו בזמן שתרגלו, כשלמדו את הפא, כשהשתתפו בפגישות ואפילו כשהם נהגו ברכב.

אחרי כל הלוויה חשבתי לפעמים שעליי למצוא זמן מה לחפור עמוק יותר ולבחון החזקות דומות שראיתי בתוך עצמי. אבל המחשבה נקברה תחת עומס העבודה שהייתי מעורבת בה. יום אחד הבנתי פתאום שאי אפשר יותר שאחמיץ את ההזדמנויות האלה, ושעליי להסתכל פנימה עמוק יותר על ההחזקות שלי ולעקור אותן מהשורש.

איך ההחזקה שלי צמחה

כשהסתכלתי פנימה על עצמי ראיתי שיש לי החזקה לעשיית דברים ורצון להתפאר בהם בפני אחרים, להראות שאני כל יכולה. ידעתי שאם לא אחפור את ההחזקות האלה החוצה ואסלק אותן, הן יידבקו אליי כמו רוח או פו-טי ולעולם לא יסתלקו.

היה קשה לי לדמיין כיצד ההחזקה הזאת התפתחה והתקיימה לאורך כל השנים האלה של הטיפוח שלי.

המאסטר אמר:

"הכוחות הישנים תכננו מערכת של הדברים שלהם עבור כל תלמידי הדאפא." ("יסודות להתקדמות במרץ III", "היו צלולים")

בחנתי את עצמי לאור המאמר הזה בפא והבנתי שדרך ההליך של עשיית עבודת הדאפא, הכוחות הישנים החדירו בי בהדרגה את התשוקה להתפארות.

הכוחות הישנים גם עיצבו את הצורה בה חשבתי, ו"תפרו" עבורי בדיוק את דרכי הפעולה שנקטתי בהם בשעה שהייתי מעורבת בדברים שונים, גדולים או קטנים. אם לומר זאת בפשטות, זהו תהליך שטיפת המוח של הכוחות הישנים, קנוניה שארכה שנים וזאת כדי להרחיב את המושגים שלי לגבי "אני". ברגעים קריטיים, מה שהיה בפעולה הוא המושג לרצות לאמת את עצמי, והוא עצר בעדי לעשות את שלושת הדברים שהמאסטר דורש מאיתנו.

לדוגמה, כשהייתי צעירה, אבי היה משבח אותי לעתים קרובות אל מול קרובים וידידים. הוא היה אומר שאני טובה ועובדת קשה. מבוגרים חייכו אליי ואני הייתי מגיבה בחיוך גדול. למדתי שכשעשיתי משהו שאף אחד אחר לא רצה לעשות, מבוגרים היו מהללים אותי.

בבית הספר הייתי העוזרת של המורים ולעתים קרובות עושה שליחויות לחברי הכיתה שלי. בעבודה שיתפתי פעולה עם הממונה עליי ועשיתי עבודה נוספת כשהיה צורך בכך. כשאנשים אמרו שאני עובדת חרוצה ואחראית, הייתי מאושרת באופן יוצא מגדר הרגיל.

הממונה עליי נהג לבקש ממני לעתים קרובות לעשות משימות דחופות. לא משנה כמה קשה ומדכדך זה היה, הייתי משלימה במהירות את המשימה מבלי להתלונן. לעתים קרובות תוגמלתי בהערכה שנתית מצוינת והייתי מקבלת בסוף השנה בונוס גדול יותר מכל אחד אחר.

זה נכון לעשות דברים במלוא המרץ, בחריצות ובאחריות, זה גם בסדר גמור שסומכים עליך במשימות חשובות. מה שלא נכון זו הייתה הגאווה המופרזת שהייתה לי, שנלווית לשביעות רצון כאשר מקבלים מחמאות עבור עבודה עשויה היטב.

התשוקה הזאת להשביע רצון ארכה במשך עשורים ובמשך כל השנים האלה העצימה את החשיבות של ההתפארות. באופן תת הכרתי חשבתי שזה מה שעשה אותי ייחודית ולכן, נתתי לכך עוד ועוד תשומת לב. ממש כמו הדמות של פופאי בסרטי הנפשה, שאוכל תרד כדי להיעשות חזק יותר, הלב של ההכרה העצמית העניק לי את הכוח והעוצמה והצדיק את קיומי. שום דבר לא יוכל להיעשות בלעדיי!

אם אדם לא מתרגל טיפוח, הוא לא יוכל לדעת שמחשבה אנוכית ולב של אימות עצמי אינם טובים. זה הפריע לי לראות את המטרה האמיתית בתרגול הטיפוח.

היה קשה מאוד לפרוץ החוצה מהלב האנושי הזה שליווה אותי כל השנים האלה. זה הרגיש כאילו לא הישגתי דבר, או כאילו משהו היה חסר אם לא עשיתי את המטלות היומיומיות ולא הייתי מעורבת בדברים.

התפארות מפריעה לחיי משפחה

ככל ששמעתי יותר שיתופים הקשורים להתפארות, הבנתי יותר ויותר את הסכנה שההחזקה הזאת מציבה לטיפוח שלי. לדוגמה, כשהגיע זמן שליחת המחשבות הנכונות, המוח שלי היה חושב מיד על הרצון לעשות משהו אחר, כמו לנקות חלק מהבית או להחזיר צלצול טלפון דחוף.

דוגמה נוספת, כשהגיע הזמן ללמוד את הפא, הייתי נזכרת לפתע ששכחתי להזכיר למישהו לגבי עניין חשוב כלשהו. מה עליי לעשות? ככל שחשבתי על כך יותר, כך הצלחתי פחות להתמקד בלימוד הפא. למה לא לצלצל קודם כל כדי לעזור למתרגלים ואז לחזור וללמוד את הפא?

באמצעות השלמת משימות, הלב של ההתפארות הפך חזק מאוד ואפילו גרם לי ללכת לקיצוניות. השלמתי דבר אחרי דבר מפני שמתרגלים אמרו שהם צריכים זאת באופן דחוף. ככל שהקדשתי יותר זמן למשימות האלה היה לי פחות זמן לעבודות הבית. זמן ארוחת הערב נדחק אחורה יותר ויותר.

עבור משפחתי, הייתי עסוקה יותר מאנשים שהיו להם עבודות מחוץ לבית. החותנת שלי, בעלי ובני לא היו מאושרים עם המצב שלי. נעשה לי ברור שהזנחתי את משפחתי ואת רגשותיהם. חשבתי שעשיתי את הדברים הכי נכונים, אבל במציאות, גרמתי להם לדאגה ולא הקדשתי להם זמן כלשהו.

שליחת מחשבות נכונות לסלק את ההחזקה להתפארות

הלב האנושי הזה שלי שנאכף עליי על ידי הכוחות הישנים הפריע לי לעתים קרובות. זה גרם לי לאבד את המיקוד בזמן שליחת מחשבות נכונות ובתרגיל הישיבה במדיטציה.

הייתי נחושה לצאת מזה לחלוטין. כשההכרה העיקרית שלי הייתה חזקה, הייתי מסוגלת לשלוח מחשבות נכונות בו ברגע שה"חשק" לעשות דברים בצבץ. לא חיכיתי בהכרח לזמני שליחת המחשבות הנכונות העולמיות כדי לסלק את ההפרעה הזאת.

המחשבה שנהגתי לשלוח הייתה: "לסלק לחלוטין את ההחזקה שהושתלה בי, מהרמה המיקרוסקופית ביותר ועד לרמה המקרוסקופית, שכבות על גבי שכבות בכל גופי ומחשבותיי. אינני רוצה את ההחזקה הזאת. היא מפריעה לי בעשיית שלושת הדברים. המאסטר שלי, לי הונג ג'י, איננו מכיר בתכנונים של הכוחות הישנים וכך גם אני. תלמידי דאפא של תקופת תיקון הפא הולכים רק אחרי המאסטר. אינני רוצה בכך ואינני מקבלת זאת".

מאז עברו יותר מעשר שנים, אבל עכשיו אני יכולה להבין מה אמר המאסטר ב"הונג יין":

"בטיפוח בשלוש הדתות מדגישים אי-עשייה, להיות עם כוונה מוטעית – זאת עשייה; לעשות מעשים טובים במכוון – זה עדיין עשייה, כשמסלקים את ההחזקות – זה באמת אי-עשייה". ("הונג יין", "ווּ-ווֵיי")

אני אסירת תודה גדולה להצלה של המאסטר.

כל מה שכתבתי זוהי ההבנה האישית שלי. אנא ציינו בחמלה כל דבר שאתם חושבים שאינו בהתאם לפא.