בעבר נהגתי להתעלם ממתרגלים שהייתה להם החזקה לתהילה ולאינטרס אישי, או מאלו שהתנהגו בקשיחות. ממש התנשאתי עליהם. למתרגל אחד שכזה היה מזג רע והוא היה גאוותן מאוד. נראה היה שהוא חושב שהוא טוב מאחרים.

אף שהוא דיבר הרבה על "להסתכל פנימה", בקושי ראיתי שהוא עושה כך בעצמו. שוחחתי איתו על זה כמה פעמים, אך הוא אף פעם לא התייחס לזה ברצינות. לבסוף ויתרתי והתעלמתי ממנו ככל שיכולתי.

לילה אחד חלמתי שהוא שואל אותי שאלה. במקום לענות לו ברחתי ממנו. כשהצצתי אחורה שמתי לב שהוא עומד שם, מיואש לגמרי. זה היה כאילו הוא שאל: "למה אתה בורח ממני? למה אתה לא עוזר לי?"

כשהתעוררתי הבנתי שלישות הזאת גם כן יש רגישות לפגיעה, כמו לכולנו. הבנתי גם שבכל פעם שהיו לי מצוקות, כמעט תמיד התייחסתי אליהן עם צורת חשיבה אנושית במקום להסתכל על דברים מנקודת המבט של הטבע האמיתי שלי.

הוארתי לכך שאני מסתכל על ההתנהגות האנושית של אותו אדם, וחושב שהיא נובעת מהטבע האמיתי שלו. אבל הטבע האמיתי שלו אינו כזה בכלל!

הכוחות הישנים עשו תכנונים מסובכים עבור כל אחד מהמתרגלים. אם לא נצליח להיטמע בפא – בגלל ההחזקות החזקות שלנו – האם ההכרה העיקרית שלנו לא תהיה חלשה? ואז יתאפשר לכל מיני גורמים מבולגנים לחדור לשדה שלנו. אם לא נצליח לדחות את הגורמים האלו, האם לא יושפע כל הטיפוח שלנו?

אז האם זה נכון להתרעם או להתנשא על מתרגל עמית הנרדף על ידי הכוחות הישנים? במקום זאת, האם לא יהיה טוב יותר אם נוכל למצוא דרך לעזור לו?

ייתכן מאוד שיש לנו יחסים גורליים עם כל מתרגל שאנחנו פוגשים. אולי כולנו הסכמנו – לפני שהתגלגלנו למציאות הפיזית הזו – שנעזור אחד לשני ללא תנאי אם אחד מאיתנו יסטה ממסלול הטיפוח שלו.

בהסתכלות על נתיב הטיפוח שלי, שמתי לב שתמיד נתקלתי בקשיים כשלא חיבבתי מישהו או כשהתנשאתי על מתרגל אחר. האם לא סיפקתי לכוחות הישנים תירוץ מושלם לרדוף אותי?

כשהסתכלתי פנימה מצאתי שעלינו להיפטר מהמושגים האנושיים שלנו ושהלב שלנו לא יזוז בשעה שנראה מתרגלים המציגים מצבי טיפוח לא תקינים. האין הם נרדפים גם כן?

אם אנחנו רוצים לעזור להם, עלינו להשלים בשקט את ההחסרות שלהם, לעזור לסלק את הגורמים המרושעים הרודפים אותם, ולחזק את המחשבות הנכונות שלהם כך שהם גם יוכלו לצעוד בנתיב שהמאסטר סידר עבורם.

כשהתחלתי לנהל את עצמי כך, גיליתי שאין לי יותר תרעומת כלפי אף מתרגל, וגם אינני מתנשא עליהם. לבי לא זז מהמצבים השגויים שלהם ואני שולח עבורם בשקט מחשבות נכונות.

אני מרגיש שהישויות האמיתיות שלנו מאוחדות בתוך הדאפא, ולכן זה נכון לגמרי שנכבד ונוקיר זה את זה.

גיליתי שכשאני מנהל את עצמי כך, אני מוקף בשדה ענקי של חמלה – שאני יודע שהמאסטר מחזק אותו. אני מרגיש שהחמלה הזו באמת נובעת מהלב שלי ושהיא יכולה להשמיד כל רוע.

נראה שכל מחיצה ביני ובין אחרים נעלמת, יחד עם כל גורם מפריע. החמלה הזאת מאפשרת לי להתגבר על כל מצוקה שבעבר נראתה כאילו לא ניתן להתגבר עליה.

הוארתי לכך שאם אני באמת יכול לשאת את האחרים, באופן טבעי הם יוכלו לשאת אותי; אם אני באמת עוזר לאחרים, בסוף גם יעזרו לי, ואם אני יכול להתייחס לאחרים בחמלה, הם יתייחסו אליי בחמלה!