"תלמידת דאפא" – התואר הקדוש הזה

(Minghui.org)

התנסות שהוקראה בוועידת פאלון דאפא בוושינגטון די.סי. 2018

מדי פעם מישהו שואל אותי: "איך התחלת לתרגל פאלון דאפא?" לכולנו יש סיפור וכמובן שזה נשמע כאילו במקרה. כאילו צירוף מקרים. אבל כמתרגלים אנחנו יודעים שאין סתם מקריות. החיים שלנו נועדו מראש וכל דבר מתוכנן היטב. ובכל זאת הסיפור שלי הוא כמו רבים אחרים - מפגש מקרי.

זה היה ביום ראשון בבוקר. גמרתי את הקפה שלי, בעלי קרא את העיתון ואמר בקול רם: "הפסטיבל הבינלאומי מתקיים במרכז הירידים. כל שנה אנחנו אומרים שנלך ואף פעם אנחנו לא הולכים. היום זה היום האחרון". החלטתי לבטא את הספונטניות שלי, קמתי ואמרתי: "טוב, אז בוא נלך".

כשטיילתי במעברים בפסטיבל, מישהו נתן לי עלון. הסתכלתי עליו והתחבטתי לגבי מילים שמעולם לא ראיתי - פאלון דאפא. מה זה? באותו רגע מישהו הושיט לי במהירות DVD בעטיפת נייר. כשלקחתי את זה הייתי קצת זהירה ושאלתי: "האם זה בחינם?" "כן, בחינם," אמרה לי האישה האסיאתית המתוקה. העפתי מבט אל הביתן ביריד ותוך כדי כך המשכתי ללכת כשאני חושבת איזה מזל יש לי שלא לחצו עליי יותר. אני זוכרת שראיתי בתוך הביתן את המילה "אנרגיה" וחשבתי – טוב, מי לא רוצה יותר אנרגיה? על העלון הייתה תמונה של מישהו שעשה מדיטציה ונזכרתי שבקולג' למדתי לעשות מדיטציה טרנסצנדנטלית והמשכתי בזה במשך הרבה שנים. תמיד התכוונתי לחזור לזה, אבל הדבר הכי קרוב שהשגתי היה הרפיה עמוקה שהנחו אותנו לעשות בסיום שיעור יוגה. שמטתי את ה- DVD והעלון לתוך התיק שלי.

באותו ערב הסתכלתי מקרוב על שני הפריטים. הסתכלתי על ה- DVD, אף פעם לא הייתי מאלה שצופים הרבה בחדשות, ומדור הבידור בעיתון היה בדרך כלל החלק היחיד של החדשות שקראתי אי פעם. ובכל זאת הופתעתי שלא שמעתי על הרדיפה המתרחשת בסין. איך דבר כזה קורה ולא היה לי אפילו מושג על כך. פחות משבוע לאחר מכן, דפדפתי במדור הבילוי של עיתון סוף השבוע וראיתי שמוצעים שיעורים ללא תשלום. זה היה פאלון דאפא. בשבוע אחד קראתי פעמיים על משהו שאף פעם לא ידעתי שהוא קיים. היקום רמז לי בבירור לבדוק את זה. התקשרתי ורשמתי איפה מתקיים השיעור והשתתפתי. התברר שרוב האנשים שמתרגלים פאלון דאפא הם סינים, אבל היו שם גם הרבה מערביים, כמוני, שבאו ללמוד.

ובכן, התעוררתי, כי אחרי השיעור הראשון הזה הרגשתי משיכה לחזור כל שבוע. שאר המערביים באו והלכו.

במשך שנים התעניינתי בשיטות אלטרנטיביות לבריאות ולריפוי, למדתי תזונה, ריפוי בצמחי מרפא, רפלקסולוגיה, אירידיולוגיה וכו'. וגם יוגה. חשבתי שזה יכול להיות תוספת נהדרת לתרגול היוגה שלי. סיפרו לי על הספר "ג'ואן פאלון" ושבקרוב נתחיל לקרוא את זה בתום התרגול. הלכתי והזמנתי לעצמי את הספר.

בזמן שחיכיתי שהספר שלי יגיע, החלטתי לצפות בהרצאות על המחשב שלי. בערב חמקתי לחדר, הכנסתי את האוזניות לאוזניי וצפיתי והקשבתי להרצאה הראשונה.

הייתי מרותקת. אף פעם לא שמעתי משהו כזה לפני כן. מצאתי את עצמי מהנהנת ומחייכת. ככל שהזמן חלף הלסת שלי נשמטה ועיניי נפתחו לרווחה וישבתי יותר זקופה. חשבתי – וואו! זה לא כמו שום דבר ששמעתי או קראתי לפני כן. נתפסתי לזה לחלוטין. לאחר מכן, בכל לילה שהייתה לי אפשרות, חמקתי מכולם וצפיתי בעוד הרצאה. זה היה מה שחיפשתי כל כך הרבה זמן. זה היה זה, לא הייתה שום דרך חזרה.

אחרי שלמדתי על עקרונות הדאפא - אמת-חמלה-סובלנות, חשבתי שוב: זה די קל. בעידודו של מתרגל אחר, לא עבר זמן רב והתחלתי ללמוד את הפא באופן קבוע ולקרוא את כל ספרי הדאפא האחרים ואת ההרצאות שבאתר האינטרנט של דאפא. ספגתי את הפא כל כך הרבה וכל כך מהר והוארתי והבנתי דברים כל שבוע. ויתרתי על תוספי מזון, תרופות, כירופרקטיקה, וכן - אפילו על יוגה. זה לא קרה בבת אחת, זה קרה קצת בכל פעם. נראה היה שבכל שבוע היו לי יותר ויותר הבנות. רציתי לרשום הכול, אבל היו יותר מדי דברים שקיפצו במוחי כל יום משאוכל לרשום את כולם.

לדבר אחד שמתי לב בשלב מוקדם והוא שיכולתי להרגיש אנרגיה עדינה וחלשה זורמת בתוך הגוף שלי. בהתחלה שמתי לב לזה רק כשקראתי את הפא או כשניסיתי לדקלם את "לון יו" מהזיכרון, אבל לעתים יותר קרובות הרגשתי את זה כשהשקטתי את עצמי לרגע. היו שבועות שבהם הרגשתי את זה חזק במיוחד, וכששכבתי לנוח הרגשתי כאילו אני במצב של רטט נמוך. זה עודד אותי בתרגול.

לא היו לי אירועים מרעישים או החלמה [ממחלה], אבל בכל זאת הרגשתי כמו אדם אחר. לא דיברתי עם יותר מדי אנשים על התרגול שלי, כי אם לומר את האמת, עדיין ניסיתי להבין דברים בעצמי. והרגשתי שנכון יותר לא לדבר ברמה גבוהה מדי. אכן שמעתי הערות מפי אחרים כגון: "הסינים האלה לא חושבים שאת מוזרה שאת מסתובבת איתם? למה זה יותר טוב מיוגה? את רק רוצה להיות סינית, נכון?" אמרתי להם שזה טיפוח. כאן במערב זה לא מונח נפוץ ואנשים הגיבו במבטים חסרי הבעה. ואז הייתי מוסיפה שהיום מתרגלים פאלון דאפא בכל העולם, לא רק בסין. המבט הריק הפך לגלגול עיניים.

נעשיתי מעורבת יותר ויותר בפעילויות המקדמות את פאלון דאפא, כמו תהלוכות ודוכנים באירועים קהילתיים. די מהר התחלתי להיות מעורבת גם בקידום "שן יון". חילקתי עלונים מדלת לדלת, ביקשתי מבעלי עסקים לשים כרזה בחלון שלהם, מכרתי כרטיסים בדוכן באירועים שונים וגם בקניון. היינו הולכים לחברות גדולות כמו עורכי דין ורואי חשבון, ואחר כך אוניברסיטאות. בהתחלה נתקלנו במידה מסוימת של ספקולציה ותהייה, אבל מכיוון שהיו לנו מדבקות עם שם של האנשים שם על כל עלון, הם קיבלו את העלונים שלנו. במשך השנים הם נעשו הרבה יותר ידידותיים כלפינו ואמרו: "תודה, אני אדאג שכל אחד יקבל עלון". עד מהרה לכל מקום שהלכנו אנשים חייכו אלינו והתנהגו בנימוס. לעתים רחוקות סירבו לנו. ידענו שהמאסטר מוביל אותנו.

נראה שהשנים חולפות במהירות, יותר ויותר הרגשתי מרחק ביני לבין אלה שלא היו מתרגלי פאלון דאפא, ולא יכולתי לתאר לעצמי איך החיים שלי היו לפני שהבנתי שאני תלמידת דאפא. אני יודעת שהפא היה תמיד בתוכי - ממתין.

התחלתי להיות מודעת לכך שיש הרבה ניסיונות להפריע לטיפוח שלי. ידעתי שהקשיים בחיי היו תוצאה של קארמה מהעבר – עברי הקודם. הבנתי שאני עוברת מבחנים ומצוקות כל הזמן. למשך זמן מה נעשיתי מודאגת, תוהה מה יהיה הקושי הבא. עם לימוד הפא הבנתי שמה שזה לא יהיה, אני יכולה לעבור את המבחן, כי אני תלמידת דאפא ושום דבר לא יפריע לי. שום דבר לא יעצור אותי. מה שעזר לי הכי הרבה היה לימוד פא עקבי.

התחלתי לקרוא את "ג'ואן פאלון" כל יום, ודי מהר הבחנתי בשיפור בהבנה שלי. קריאת ספרי דאפא אחרים והרצאות השלימו את הלימוד שלי, ועד היום אני לומדת פא כל יום. ברוב הימים אני קוראת בקול רם עם אחרים וממליצה על זה מאוד.

בדרך כלל אני מתעוררת עם הביטוי "פאלון דאפא הוא טוב" וחיוך על שפתיי, חושבת: "קדימה!" אבל יש ימים שאני לא נשמעת כל כך אופטימית! מלבד מבחנים ומצוקות והרבה הפרעות אחרות, יש לי החזקות! כל כך הרבה החזקות שצריך לוותר עליהן. כמובן יש לי טריק קסמים: להסתכל פנימה. לא טריק רגיל, אין לי שום דבר בשרוול כמו תעלולי במה! אלא זה קסם שאני צריכה לעשות כל הזמן. וזה לא קל, אבל אתם יודעים מה אומרים תמיד – תמשיך לאמן את עצמך עוד ועוד. היו כמה החזקות שידעתי מההתחלה שיש לי - רגשנות, החזקה לנוחות, ופחד. מה שלא הבנתי היה כמה החזקות יש לי שהן נסתרות – עמוק. וכשהן הרימו את ראשן המכוער הייתי המומה. איך יכול להיות שיש לי החזקות כאלה? ובדיוק כשחשבתי שאני משתלטת על אחת מהן, גיליתי שלא. היו לי שכבות על גבי שכבות שאני צריכה לשחרר.

השוויתי את נתיב הטיפוח שלי לנתיב הליכה רגלית של טייל. השביל השתנה כל הזמן. לפעמים הוא היה צר, היו עליות ומורדות, סלעים שצריך לטפס, נחלים שצריך לחצות. לפעמים זה היה סוער וכל מיני מכשולים אחרים שחיכו לאורך הדרך מופיעים ברגע שהייתי הכי פחות מוכנה. ולעתים קרובות, יותר פעמים מכפי שאני מוכנה להודות, מצאתי את עצמי מועדת ונופלת ישר על הפנים. בהתחלה זה היה מבהיל ואני הייתי לא יציבה. אבל תמיד למדתי את ההרצאות של המאסטר. זה לא היה קל. היו ימים שהיו קשים באופן מיוחד. בימים האלה הזכרתי לעצמי לחייך גם כשלא הרגשתי כך, ותמיד זכרתי שאני מטפחת פאלון דאפא.

אין מילים לתאר כמה נפלא התואר הזה, ואין לי מילים לתאר כמה זה כבוד עבורי.

אני אסירת תודה לכל עמיתי המטפחים שהכרתי במשך שנות הטיפוח שלי. בין אם זה היה ללמד אותי את התרגילים או לקרוא אתי את הפא - מקרוב או מרחוק מאוד. אולי סייעתם לי לתקן תנועה בתרגול כשעוד הייתי בשלב הלימוד. ייתכן שסיפרתם לי סיפור על נפלאות הדאפא ועודדתם אותי. אולי עבדנו באירוע ביחד. אולי נתתם לי כיסני בצק ממולאים בראש השנה הסינית. יתכן שנסענו יחד לוועידת פא. אולי בגלל מחסום השפה אף פעם לא דיברנו אבל רק הנהנו זה לזה, או החלפנו חיוכים. אולי קיבלתי עידוד מהנוכחות שלכם ומהשקידה שלכם. אתם יודעים מי אתם וכולכם השפעתם עליי והיה לכם חלק בטיפוח שלי ואני אסירת תודה לכולכם ולכל תלמידי הדאפא. אחרי הכול - אנחנו גוף אחד.

הקבוע האמיתי היחיד בנתיב הטיפוח שלי הוא כמובן המאסטר. מאסטר נמצא אתי תמיד. אני מרגישה את העידוד של המאסטר כל יום. זה אף פעם לא נראה מספיק להגיד תודה – מילה אחת קטנה - אבל אין לי מילים אחרות. הכרת התודה שלי היא הרבה מעבר למילים.

תודה מאסטר, תודה!