אני סטודנט צעיר בקולג' המתרגל פאלון דאפא כמעט שלוש שנים. למרות שאני לומד את הפא כל יום, שולח מחשבות נכונות ומבהיר את האמת, בזבזתי הרבה שעות בכל יום בצפייה בסרטים, תוכניות טלוויזיה, וסרטי וידיאו באינטרנט שגרמו לי להיות עצלן ורפה-מחשבה. ידעתי שאלה פעילויות רעות, אבל הייתי מכור להן.

ניסיתי כל מיני דברים כדי להפסיק, אבל לא הצלחתי להתקדם מעבר למצב שבו דעתי מוסחת תכופות על ידי בילוי ונוחות של אנשים רגילים. היעדר המשמעת העצמית הזאת השפיע רעות על הטיפוח שלי. לעתים קרובות דחיתי את המטלות והאחריויות הרגילות שלי ולא פעלתי בהן היטב.

השותף שלי לחדר הוא גם כן מתרגל פאלון דאפא, ושנינו לומדים באותו קולג'. הוא מטפח חדש, אבל הוא נחוש מאוד ואינו מבזבז זמן. הוא נמנע מצפייה בסרטים ולא נגרר אחרי הסחות דעת של אנשים רגילים.

יום אחד צפיתי בסרט כשהוא נכנס לדבר איתי. נמאס לו לראות אותי מבזבז כל כך הרבה זמן, ודיברנו קצת על הנושא הזה.

אחרי שיחה קצרה הוא אמר לי: "אתה יודע, זה כנראה נראה כאילו אני לא עושה מאמץ רב כדי להיות ממוקד, אבל למעשה, 80 אחוז מהאנרגיה שלי הולכת כל יום רק כדי לרסן את המחשבות השליליות שלי".

הייתי בהלם למשמע דבריו. תמיד חשבתי שהשקדנות שלו והסובלנות הגבוהה שלו הם פשוט ביטוי טבעי לאישיות שלו. אבל הוא באמת עבד קשה מאוד כל יום רק כדי לשלוט במחשבה שלו! המאמץ שלו היה פנימי, ולכן לא יכולתי לראות את זה.

כשהשוויתי את עצמי אליו, הבנתי עד כמה אני רחוק מלהיות חרוץ באמת. למרות שעשיתי את כל שלושת הדברים כל יום, לא טיפחתי את המחשבה היטב. הרבה מהאנרגיה שלי התבזבזה על מחשבות והתנהגויות רגילות, ואפילו אז לא הבנתי עד כמה חשוב היה להתמקד בריסון עצמי בטיפוח.

אנשים יכולים לחשוב: "אם אשתמש ב-80% מהאנרגיה שלי כדי לרסן את המחשבות שלי, לא יהיה לי מספיק אנרגיה כדי להשיג את המטרות שלי". למעשה, כשניסיתי לרסן את המחשבות שלי בדרך זו, הייתה לי תוצאה הפוכה. זה נתן לי חופש רב יותר, ויכולתי לעשות דברים בחצי מהזמן. הייתי מסוגל לוותר בקלות על צפייה בסרטים ועל הרגלים ממכרים אחרים, עכשיו נדיר שאני מבזבז זמן, והמוח שלי בדרך כלל צלול מאוד. למעשה זה הרבה יותר יעיל ובריא למטפחים לעשות מאמץ משותף כדי לרסן כולנו את המחשבות שלנו.

עם השינוי הזה הצלחתי לעשות יותר להבהרת האמת ולהצלת יצורים חיים, לפעול טוב יותר בבית הספר, ללמוד את הפא יותר, ולהיות בטוח יותר בעצמי, אני גם יכול להרגיש את העוצמה ההולכת וגדלה של המחשבות הנכונות שלי, הפורצות הרבה מחסומים בממדים אחרים.

הבוס שלי במשרה חלקית שלי לקח אותי הצידה לפני כמה ימים ואמר: "עשית כל מה שביקשנו ממך לעשות, ועשית עבודה מעולה". הרגשתי כאילו המאסטר מעודד אותי באמצעות דברי הבוס שלי, ואומר לי שאני סוף סוף בדרך הנכונה.

לפעמים כשאני מדבר על הדאפא עם אנשים שאינם מתרגלים, הם אומרים לי שזה לא בריא לרסן רגשות ותשוקות, ושהאיפוק והריסון העצמי והסובלנות האלה לא טובים לבריאות הנפשית. גם אני נהגתי לחשוב כך, במיוחד מפני שבמדינות המערב מדגישים התבטאות אישית ואינדיבידואליות.

לאחרונה הבנתי ש"ריסון העצמי" בטיפוח הוא למעשה שונה מאוד מ"הדחקה של רגשות ותשוקות" שאנשים רגילים מתכוונים אליה. זה חשוב שלא נטייח את המחשבות הרעות האלה ואת ההחזקות ונוסיף עליהן עוד ועוד, אלא נחשוף אותם כדי לא ליצור בעיות נוספות. זה מה שמטפח צריך לעשות.

המאסטר אמר:

"מה אם אינך מצליח להיפטר מקארמת-המחשבה? אומַר לכם שהמושגים של אדם נוצרים לא רק בתקופת חיים אחת, אלא נצברים תקופת חיים אחר תקופת חיים. הם אפילו קיימים בחלקים עמוקים ביותר של גופכם, הם לא רק על פני השטח. אז מה אתם יכולים לעשות לגביהם? כאשר אתם מטפחים ללא הרף, אז אתם מחלישים אותם ונפטרים מהם. אתם כבר עושים זאת. אז עד שתגיעו לשלמות המלאה, החשיבה שלכם עדיין תייצר קארמה, והדבר הזה עדיין יתקיים. אז עליכם למצוא דרך לרסן את זה ולהתגבר על זה – זהו טיפוח!" ("הוראת הפא בוועידה בסינגפור" 1998)

ההבנה שלי היא שריסון עצמי של מטפח מצריך להתייצב באופן אקטיבי מול מחשבות רעות שלנו ברגע שהן צצות, ואז לרסן אותן ולסלק אותן.

זהו ריסון עצמי אמיתי. זה לוקח קצת אנרגיה, אבל זוהי הדרך היחידה לסלק באמת את המחשבות הרעות שלנו. אם נעשה זאת כל הזמן, נעשה באופן קבוע צעדים גדולים בטיפוח שלנו!