התנסות ששותפה בוועידת הפא האירופית בשנת 2018

ברכות, מאסטר! ברכות, מתרגלים עמיתים!

כתלמידי דאפא בתקופת תיקון הפא, זו האחריות שלנו לטפח היטב ולהציל אנשים. בשנתיים האחרונות שלי בטיפוח הבנתי שתהליך הטיפוח האישי ותיקון הפא קשורים זה בזה ובלתי נפרדים. אם מטפח לא יכול להיפטר מהחזקות, הפרויקטים להצלת אנשים אינם יכולים להשיג את מטרתם כלל. רק כשמוותרים לחלוטין על האגו, מוותרים על כל מיני מחשבות אנושיות מסובכות ומושגים, ועל ידי כך שמפתחים חמלה וחוסר אנוכיות, נוכל לעשות עבודה טובה בפרויקטים להצלת ישויות חיות.

כמו שהמאסטר מלמד אותנו:

"השמים והארץ אינם יכולים לחסום את דרך תיקון הפא שלי רק לבבות אנושיים של התלמידים יכולים" ("צרות", מ"הונג יין III")

בטיפוח במהלך תיקון הפא, נהגתי לחשוב שעליי להשתמש בכמה מיומנויות מקצועיות כדי לאמת את הדאפא ולהציל ישויות חיות. התהליך הזה היה בודד, ארוך, קשה ולא בקלות הוערך על ידי אחרים. פעם שמעתי כמה הערות שליליות. הלחץ היה מוחץ, עם כל כך הרבה דברים לעשות שלא נותר מספיק זמן ללמוד את הפא. לכן הרבה מחשבות אנושיות והחזקות צצו. חשתי שנעשה לי עוול ושאחרים הם תחרותיים.

בנסיבות שכאלה, אם התעקשתי יותר מדי, הבעיות התעצמו ונוצרו מצבים מסובכים אף יותר. אך אם וויתרתי על האגו שלי ובאמת שיפרתי את השין-שינג לאור עקרונות הפא, מצב הטיפוח שלי השתפר.

לדוגמה, כשחילוקי דעות עם מתרגל עמית התגברו והייתי נואש ועצוב, כתבתי מספר פעמים את שירו של המאסטר "מהי סובלנות (רֶן)?". גם למדתי שוב ושוב את הוראת המאסטר על "לב עם סובלנות גדולה" ורציתי לטפח "לב עם סובלנות גדולה" כזה. אחרי זה הרגשתי רוגע פנימי, אך זה עדיין לא היה המצב שהמאסטר תיאר:

סבול בלי כעס בכלל ובלי שום הרגשה של התמרמרות זוהי סובלנות של מטפח." ("מהי סובלנות (רן)?", מ"יסודות להתקדמות במרץ")

נרגעתי ושאלתי את עצמי: איך אוכל לטפח סובלנות של מטפח? מיד, מתרגל עמית שהייתה לו מחלוקת איתי התקשר, ומיד פיתחתי חמלה וסובלנות כלפיו. נפטרתי מהשנאה ונעשיתי שליו מאוד ורענן. חוויתי את המצב של "סובלנות של מטפח".

למעשה, המאסטר גרם לי לפתח סובלנות. בכל הנסיבות, ולא משנה מה קורה למתרגלים עמיתים, אף פעם אין עליי לחשוב עליהם באופן שלילי. אפילו אם משהו שלילי מוצג בפנינו, עדיין עלינו להסתכל פנימה. אז החלטתי לשנות את מחשבותיי הישנות, ובאופן יזום להיטמע בפא של היקום החדש.

אבל המתרגל העמית המשיך להיות לא נעים וזה באמת הטריד אותי. אך הבנתי שהעיקרון של היקום החדש הוא לחשוב קודם על האחר. מה שחוויתי מהמתרגל העמית היה רק תזכורת בשבילי להיפטר מהאנוכיות שלי. הכוונה המקורית שלי לבוא לעולם הזה הייתה בשביל להציל אנשים. לא רציתי דבר לעצמי, כל עוד כל הישויות החיות יינצלו.

מבלי לשים לב פיתחתי בהדרגה משאלה חסרת אנוכיות שכזו ולא יכולתי שלא לחייך, כשמחשבתי מלאה בשקט ובשלווה. ברגע ששיפרתי את מחשבותיי, המתרגל העמית שינה מיד את התנהגותו והחל לשתף פעולה.

הבנתי שכדי להציל ישויות חיות, העזתי לוותר על הכול בחיים כדי לסייע למאסטר בתיקון הפא. גם אם לבסוף אוותר על הכול ואתרוקן מכל וכול, לא אתחרט. כשלמדתי את הפרק הרביעי ב"ג'ואן פאלון", לפתע הבנתי שלמעשה המתרגל העמית עזר לי לסלק קארמה, לקבל דה, לשפר את השין שינג שלי ולהעלות את הגונג שלי. לפתע לא רק שלא כעסתי, אלא באמת הודיתי לו על העזרה שלו. בזמן שהבנתי את זה, הוא התקשר אליי למחרת ואמר שהוא לא יתעקש על הרעיונות המקוריים שלו ושהוא רוצה לשתף פעולה היטב.

לאחר מכן בכל פעם שהתחלתי ללמוד את "ג'ואן פאלון", יכולתי להרגיש את שדה האנרגיה העוצמתי של הדאפא מקיף את העין השמימית שלי. זה היה מצב טבעי שהמאסטר העניק לי כאשר השין-שינג שלי השתפר במבחנים השונים.

באותו הזמן, כדי לשפר את מצב הטיפוח שלי, הגדלתי את זמן לימוד הפא שלי ושליחת המחשבות הנכונות. הדבר הראשון שעשיתי כל יום היה ללמוד פרק מ"ג'ואן פאלון" ולשלוח מחשבות נכונות לאחר מכן. לאחר לימוד פא אינטנסיבי, הבנתי לפתע שהנגטיביות של המתרגל העמית הזה אכן השפיעה עליי, לא משנה אם מה שהוא עשה היה נכון או לא. אז שמתי בצד את נקודת המבט של אנשים רגילים לגבי מה נכון ומה מוטעה, והתחלתי להסתכל פנימה.

התברר שזה היה האגו שלי שלעתים קרובות נכנס למחלוקות עם המתרגל העמית הזה, כשהוא מוסווה. האני המוסווה היה מורכב מהרבה קארמה ומושגים, בעוד שהאני האמיתי היה חסר אנוכיות, חושב על האחר, ובהחלט לא רב עם אחרים. באותו רגע הרגשתי לפתע את המצב השקט והשלו של האני האמיתי שלי. זו הייתה באמת השתפרות ענקית בטיפוח שלי. לאחר מכן חלמתי שהייתי בבניין ענקי מלא אור, ומעלית נשאה אותי גבוה יותר ויותר.

בגלל סיבות שונות חיי כמעט הגיעו למבוי סתום. היו לי בעיות רציניות רבות בחיי ובטיפוח שלי. השתתפתי בוועידת הפא האירופית בפריס. ב"ברכה לוועידת הפא האירופית בפריס", המאסטר מלמד אותנו:

"תלמידי הדאפא הם התקווה של המין האנושי, והתקווה היחידה. הצלת הישויות החיות היא המשימה שלנו, והאחריות היא עצומה – רק אם תטפחו את עצמכם היטב תוכלו לעשות היטב את מה שתלמידי הדאפא חייבים לעשות."

הוראת הפא הזאת גרמה לי להבין שאני חייב להסתכל פנימה ולעשות טיפוח אמיתי.

בוועידה הזו שני מתרגלים עמיתים שיתפו התנסויות שנגעו ללבי ובכיתי. המתרגל הראשון היה מתאם. לאחר שקיבל ביקורת קשה מכמה מתרגלים, הוא שיפר את השין-שינג שלו דרך לימוד פא אינטנסיבי והסתכלות פנימה ללא תנאי. המתרגל השני, כשעבר מבחן שין-שינג, למד בהתמדה כל יום שלושה פרקים מ"ג'ואן פאלון".

כשחזרתי מוועידת הפא, הבנתי שאין קיצורי דרך ושאני חייב להסתכל פנימה ולשים לב לעשיית שלושת הדברים היטב. הייתי נחוש ללמוד את הפא בעל פה. הצטרפתי לקבוצת שינון פא שעתיים בכל יום. בשינון הפא לא התייחסנו לכמות אלא התרכזנו באיכות.

כבר בהתחלה נמשכתי לאנרגיה העוצמתית של הדאפא. הבנתי שרק אם באמת אכבד את הפא, אקרא את הפא מילה במילה, אבין את הפא ביסודיות, אטמע בדאפא ואתקן את עצמי לאור הדאפא, רק אז המשמעות האמיתית של הפא תתגלה בפניי. חוויתי באופן אישי את ההרגשה הנפלאה של להתמוסס לתוך הפא –גופי כולו כמעט לא נע.

כשלמדתי את הפא, שלחתי מחשבות נכונות ותרגלתי את התרגילים, יכולתי להרגיש אנרגיה חמימה סביבי, כמו "גואן-דינג", כל מחשבותיי האנושיות נעלמו. יכולתי להרגיש תמיד חמלה, טוב לב, שקט ושלווה.

כשהמתרגל העמית הביע בקשה לא הגיונית, לא כעסתי אלא דיברתי איתו בחמלה ובטון רגוע. מיד המאסטר התחיל לתת לי גואן-דינג שנמשך חצי שעה, והרגשתי חמימות ונעימות גדולה בכל נקבובית בגופי. הייתי מודע לכך שהמאסטר מעניק לי ברכה משום שהוא הבחין שנשארתי רגוע והרמתי שין-שינג בשעה שעמדתי מול דרישות בלתי הגיוניות וחוסר צדק.

למרות זאת, חילוקי הדעות פסקו רק ברמת פני השטח ולא נפתרו באופן בסיסי. שכבה אחת הוסרה, אך עדיין נותרה אחרת. אף שסילקתי כמה החזקות שטחיות, שורש ההחזקות לא נעקר. היו גם החזקות שאפילו לא קלטתי, שלא לדבר על להיפטר מהן. ההחזקות האלו כללו קנאה, אי-קבלה של דעות השונות משלי ותחרותיות. כשההחזקות האלה עדיין קיימות, צרות יופיעו בכל היבט בחיי ובעבודתי.

פעם למדנו על-פה את הפסקה הזו:

"כך יהיו העניינים עבורכם החל מעכשיו. האם אתה צודק או לא, כמטפח זה לא חשוב בכלל. אל תתווכח עוד ועוד, ואל תשים דגש על מי צודק ומי טועה. כמה אנשים תמיד מדגישים את זה שהם צודקים, אבל אפילו אם אתם צודקים, אפילו אם אתם לא טועים, אז מה? האם השתפרתם על בסיס הפא? להשתמש בחשיבה אנושית כדי לשים דגש על מי צודק ומי טועה זה כשלעצמו שגוי. זה משום שאתם משתמשים אז בהיגיון של אנשים רגילים כדי לאמוד את עצמכם, ומשתמשים בהיגיון הזה כדי לדרוש מאחרים. כפי שאלוהויות רואות את זה, עבור מטפח, להיות צודק או טועה בעולם האנושי זה לא חשוב כלל וכלל, בעוד שלסלק את ההחזקות שהשתרשו בחשיבה האנושית זה חשוב," ("הרצאת הפא במנהטן", 2006)

הקשבתי למטפח עמית ששיתף על זה והבנתי שיש לי החזקות מסוימות הקשורות לקטע הפא הזה. אז מיד למדתי שוב את הפא לאחר הלימוד הקבוצתי. גיליתי את ההחזקה שלי. ואז התחלתי לחשוב על איך ליישם את מה שהמאסטר לימד אותנו:

"בעוד שלסלק את ההחזקות שהשתרשו בחשיבה האנושית זה חשוב," ("הרצאת הפא במנהטן", 2006)

שאלתי את עצמי איך אוכל לסלק את ההחזקה של אי-יכולת לקבל ביקורת מאחרים. המאסטר פירט את כל הסיבות שמאחורי זה:

"ולגבי ההרגלים שיצרתם במשך הזמן, אלה נובעים מההחזקות השונות שלכם. אלה שקשורים לכבוד – יגרמו להם לשמוע דברים שהם מביכים, ויגעו בלב הזה שגורם להם לא להיות מסוגלים לשאת את זה שמעירים להם. יש גם אנשים שחושבים שמשום שהם מתאמים של פרויקטים, הם צריכים להיות חסינים לביקורת. ויש גם אנשים שיש להם כישרונות מיוחדים בהיבט זה או אחר ולא יקבלו ביקורת מאנשים. קבוצה אחרת לא מקשיבה לאף אחד מפני שיש להם דעה שלילית על האדם האחר. זה מגיע בכל מיני צורות." ("הרצאת הפא במנהטן", 2006)

כשהשוויתי את עצמי לרשימה המפורטת הזו, היה בי כל מה שהמאסטר מנה. לכן שיתפתי בכנות את מחשבותיי עם מתרגלים עמיתים והייתי נחוש לסלק את ההחזקות. מה שבטוח, ההחזקה הזאת נחלשה מאוד.

הודיתי בכנות לאתר מינג-הווי ולמתרגלים עמיתים; יחד הם יצרו סביבת טיפוח טובה. בזמן לימוד הפא הקבוצתי, כל יום קיבלתי ממתרגלים לינק למאמר אחד או שניים מאתר מינג-הווי. המאמרים היו בעלי ערך רב במובן הטיפוח. כשקראתי את ההתנסויות המדהימות שלהם, לעתים קרובות לא יכולתי לחכות להדפיסם. הם הזכירו לי את החזקותיי. מול השיתופים האלה היה הרבה יותר קל לגלות את ההחזקות שקודם היה קשה לאתרן.

אני זוכר התנסות שניתחה לעומק תופעות שונות, סיבות שורשיות והסיכונים של קנאה, כמו גם הקשר בין קנאה להחזקות אחרות. לאחר שקראתי את ההתנסות, גיליתי את הקנאה הנסתרת שלי. קודם חשבתי שטיפחתי די טוב ולא הסכמתי שיש בי קנאה. אך הייתה שם קנאה שאפשר היה לראותה דרך מגוון קונפליקטים עם אחרים. קודם מצאתי רק את ההחזקות שהופיעו ברמת פני השטח ולא גיליתי את שורש הסיבה להן. גם כשראיתי קנאה אצל אחרים, לא הייתי מודע שהקנאה שלהם למעשה משקפת את הקנאה שלי, שעליי לסלק.

מנקודת מבט רציונלית, המאסטר לימד אותנו "אמת-חמלה-סובלנות", והמטרה הייתה להפוך אותנו לחיים שמסוגלים

"להפוך לישויות שאינן אנוכיות אלא חיות למען אחרים – ישויות שיש להן פא ישר והארה ישרה." ("הוראת הפא בוושינגטון די.סי. ב-2018")

אך קנאה מנוגדת לחלוטין לעיקרון הזה. מישהו לא שמח לראות שמשהו טוב קורה לאנשים אחרים – האם זאת באמת ההחזקה הראשונה שצריך לסלק? אחד המאפיינים של הכוחות הישנים היה קנאה. האם הקנאה שלי היא סוג של הפרעה מהכוחות הישנים? האם צריך לסלקה ביסודיות? למעשה, שורש כל ההחזקות נובע מאנוכיות.

לאחר כמעט שנתיים של סילוק חוזר ונשנה של החזקות, יום אחד לאחר תרגול קבוצתי, בשעה שדברנו על חינוך ילדים, מתרגל עמית אמר: "עלינו להתייחס יותר לכישרונות ולחוזק של ילדים". בדרכי הביתה חשבתי על זה שוב ושוב. כשחשבתי על המחלוקות המתמשכות לאורך זמן עם המתרגל העמית, לבי נפתח לפתע. כאשר היו לו כל מיני ליקויים והיו חיכוכים מכאיבים בינינו, מדוע לא ראיתי את החוזק והכישרונות שלו? האין החוזק שלו למעשה זוהר? מדוע תמיד הסתכלתי על ההחסרות שלו? האין זו קנאה מוסווית?

כשהגעתי הביתה, הרגשתי שהמחלוקות בנות השנתיים איתו נעלמו סוף סוף. בנוסף, באמת לא היה לי אכפת מי צודק או טועה. לא התווכחתי איתו יותר. זה היה כאילו כלום לא קרה בינינו, כאילו רק עכשיו הכרתי אותו. יכולתי לשתף פעולה איתו ללא תנאי כדי שנשיג את מה שהוא הציע.

ככל שחשבתי ופעלתי יותר בדרך זו, כך הרגשתי רגוע יותר וששדה האנרגיה שלי קליל יותר. אמרתי לעצמי ברצינות שמעכשיו והלאה אתאמץ לפתח אותו אלטרואיזם, שיהיה מכוון למען אחרים ולטובת הכלל.

כמעט באותה עת שגיליתי את הקנאה וויתרתי עליה, המאסטר העניק לי חוכמה שאפשרה לי לפתור בעיה טכנית בפרויקט אחר, בעיה שלא נפתרה במשך שנה. זו הייתה פריצת דרך. לא יכולתי שלא להיאנח על הזמן היקר שנגזל מהפרויקט בגלל מחשבותיי האנוכיות.

חשבתי על הקונוטציה של המשפט הזה שהמאסטר אמר:

"בעבר, מטפחים היו מסירים את ההחזקות בזו אחר זו, אבל במקרה שלכם כמעט כל ההחזקות נשארות, תוך שהן מוחלשות ומופחתות שכבה בכל פעם, מוחלשות ומופחתות כל הזמן, עוד ועוד." ("הוראת הפא בוועידת הפא של החוף המערבי ב-2015")

"רבים מכם טיפחו במשך תקופה ארוכה וגיליתם שיש עדיין מחשבות רעות במחשבתכם. אתם יכולים לדכא אותן אם אתם רוצים. זה משום שאף על פי שהן הולכות ונעשות גרועות יותר ויותר, ואף על פי שיותר ויותר מהן צפות על פני השטח, הן הולכות ונחלשות, כי כבר אין להן שורשים יותר." ("הוראת הפא בוועידה בשווייץ", 1998)

יום אחד ראיתי שני אנשים עובדים בשדה תירס. איש אחד הוציא במשיכה את גבעולי התירס מהאדמה, והשני חתך אותם במספרים לחתיכות קצרות. לבסוף, כל גבעולי התירס היו באותו אורך ואפשר היה למחזר אותם בחבילה אחת בקלות. לפתע הבנתי באופן ויזואלי מה שהמאסטר אמר. כל גבעול תירס היה כמו החזקה. תחילה עלינו למצוא אותה ולמשוך אותה החוצה מהקרקע. ואז אנחנו צריכים לקצץ את ההחזקה שוב ושוב לחתיכות קטנות. לבסוף, החתיכות הקטנות של ההחזקות יסולקו על ידי הפא במכה אחת. העבודה שראיתי ששני האנשים עשו הייתה למעשה דומה לטיפוח היום יומי שלנו. קונפליקטים חייבים להיות דבר טוב, הזדמנות בשבילנו לסלק החזקות ולשפר את הטיפוח שלנו.

רק כאשר כולנו נגיע לסטנדרט של היקום החדש, המטרה של הצלת אנשים יכולה להיות מושגת.

היה לי חלום שאני עדיין זוכר בבהירות. קבוצה של אלוהויות מהיקום הישן הקיפה את המאסטר. הכוחות הישנים הקימו רעש באמרם למאסטר: "מדוע עדיין לא סיימת את תיקון הפא?" המאסטר פנה לכוחות הישנים ואמר בשלווה ובחמלה: "אני רק רוצה שהם כולם יחזרו למיקומם המקורי".

לאחר שהתעוררתי מהחלום, נעשיתי מודע לעומק שהמאסטר השתמש בחמלה האינסופית שלו כדי להאריך את הזמן בשבילנו כדי שנגיע לשלמות ובאמת נגשים את המשימה הקדושה של הצלת ישויות חיות.

אני אסיר תודה עד מאוד למאסטר על רחמיו והצלתו! אני מעריך עמוקות את העזרה חסרת האנוכיות שמתרגלים עמיתים מציעים!