לאורך ההיסטוריה, ההימלאיה היה אזור שהרבה מטפחים שכנו בו. האנשים שם חיים בפשטות ובצניעות, וכולם רוקדים ושרים. הם גם נותנים כבוד רב לפא הבודהא. לפני כמעט כמילניום, היה מטפח באזור זה בשם מִילֵה-רִיפָּה. כשהמוני בודהות ובודהיסטוות עברו תקופות חיים רבות ופורענויות רבות לפני שטיפחו עד הגשמת "סטטוס הפרי" שלהם, מִילֵה-רִיפּה השיג מוסריות אדירה בכמות דומה תוך תקופת חיים אחת בלבד. מאוחר יותר הוא נודע כמייסד הפלג הלבן של הבודהיזם הטיבטי.

לחלק הראשון  לחלק השני

רֶצ'וּנְגְפָּה שאל: "מאסטר, סיפרת שבהתחלה עשית מעשים רעים. מה קרה?"

מִילֵה-רִיפּה השיב: "ראשית, הכוונה בעשיית מעשים רעים היא להפקת כמות רצינית של קארמה רעה על ידי טכניקות לחשים להריגה וטכניקות ליצירת סופות ברד".

רֶצ'וּנְגְפָּה שאל: "מאסטר, מדוע רצית ללמוד טכניקות לחשים?"

מִילֵה-רִיפּה השיב: "כשלמדתי אצל 'לאמה הפלג האדום', יום אחד עמדו לקיים פסטיבל על אדמת קיאנגאצה. הכפריים הזמינו את המאסטר שלי כאורח הכבוד והוא לקח אותי איתו. אנשים הכינו סעודה והגישו למאסטר שלי יין מובחר. הו, היה כל כך הרבה יין טוב באותו יום. כולם שתו כמה שיכלו ואני עשיתי אותו הדבר. אחרי כן, כשבטני מלאה וראשי סחרחר, השתכרתי.

"כשהמאסטר שלי ראה שאני שיכור, הוא אמר לי לחזור מיד למקדש עם המנחות. התקדמתי לשם כשאני ממשש את דרכי על נתיב הגבעה, רגוע וחסר דאגה. איכשהו נזכרתי באלו ששרו במהלך הפסטיבל. קולותיהם היו יפים כל כך. כשהמשכתי לחשוב על זה, גרוני דגדג ולא יכולתי שלא לשיר.

"שירתי הייתה ידועה בכפר. גם הייתי שיכור ושמח, אז קולי היה חזק וברור. המנגינה הייתה טובה, כאילו מחשבתי מעופפת לה. רגליי נעשו קלות וקפצתי ורקדתי תוך כדי הליכה ושירה. מבלי לשים לב, הלכתי בדרך הביתה. גם כשהגעתי לדלת עדיין שרתי ורקדתי. אמי קלתה חיטה באותם רגעים. היא הופתעה מהקול ומלמלה: 'קול השירה הזה דומה לקולו של בני. אך קרוב לוודאי שאין בעולם אנשים שחייהם מרירים כשלנו. אינני חושבת שבני במצב הרוח המתאים לשירה שמחה שכזאת'. היא ניגשה לחלון בתמיהה וסקרנות להתבונן מה קורה. בראותה שזה אני, היא זעמה כל כך עד שכל גופה רעד. היא הפילה ארצה את מלקחי הגחלים שהחזיקה בידה הימנית ואת המרית שבידה השמאלית, ולא היה לה אכפת שהחיטה תישרף. היא לקחה מקל בידה הימנית, ומלוא החופן אפר בידה השמאלית ומיהרה לרדת במדרגות. לאחר שיצאה דרך הדלת היא זרקה את האפר לכיוון פניי וחבטה בפראות על ראשי, צורחת: 'מִילֵה שֶרָאב גִייֶלְצֶן, אבי המשפחה! תראה את בנך! המשפחה אבודה! תראה אותנו, אֵם ובן מסכנים!'

"היא בכתה, צרחה והתעלפה מהכעס. אחותי פֶּטָה ברחה מהבית בוכה ומתחננת: 'אחי! חשוב על מה שעשית! תראה מה קרה לאמא!'

"הכאוס הפתאומי גרם לי לחזור להכרה חלקית, ודבריה של אחותי עוררו אותי. בושה וצער עלו בתוכי והחרטה הביאה אותי לידי דמעות. אחותי ואני בכינו כשאנו אוחזים בידיה של אמי, מנערים אותה וקוראים לה. לאחר זמן רב הכרתה שבה. היא הביטה בי בעיניים דומעות ואמרה: 'בני, האם יש מישהו בעולם הזה שהטרגדיה שלו גדולה משלנו? איך אתה יכול לשיר כל כך בעליזות? אם רק תתבונן באמך, האישה הזקנה הזאת, לא יישארו לך דמעות לבכות'.

"במילים אלו היא התייפחה שוב וכך גם אני ואחותי. לאחר זמן מה, הפסקתי להתאבל ואמרתי בהחלטיות: 'אמא, בבקשה הפסיקי להיות עצובה. מה שאמרת הוא נכון. החלטתי עתה שכל עוד יש לך משאלה, לא משנה מה זה אומר, אני מבטיח למלא אותה!'

"אני רוצה לנקום בכל האויבים הנבזיים האלו הלבושים בבגדי פשתן משובח ורוכבים על סוסים חסונים. אנחנו חלשים ואין לנו עזרה. אז הדרך היחידה לנקום היא דרך לחשים וכישופים היכולים להרוג. אני רוצה שתלמד אותם ואת טכניקות סופות הברד. אני צריכה שתלמד הכול ותחזור כדי להרוג את הדוד, הדודה ואת השכנים האכזריים האלה ואת משפחותיהם. זו משאלתי היחידה. התוכל לעשות זאת?'

"'אני מבטיח'. עניתי בנחישות. 'התוכלי להכין את הוצאות המסע שלי ומנחות למאסטר שלי?'

"אז אמא מכרה חצי משטח האדמה שנשאר מהנדוניה שלה וקנתה אבן חן גדולה ויקרה. היא קנתה גם סוס לבן, דלי צבע, ועור שור בשביל המאסטר שלי ובשביל המסע. במשך מספר ימים חיכיתי במלון בקרבת מקום לחברים למסע.

"לא עבר זמן רב וחמישה בחורים טובים צעירים שהיו בדרכם ליוּ-טסאנג (מערב ומרכז טיבט) כדי ללמוד לחשים וכשפים הגיעו. שמחתי לפגוש אותם ושאלתי אם אוכל להצטרף אליהם. הם גם שמחו לעוד חבר למסע והסכימו שנלך יחד.

"הזמנתי אותם לשהות בביתי לכמה ימים. אמי התייחסה אליהם יפה וכשהם עמדו לעזוב היא אמרה: 'כולכם, בני הוא צעיר ותמים. אני חוששת שהוא לא יהיה קפדן עם עצמו. אני מקווה שאתם תעודדו אותו לעיתים תכופות ללמוד היטב את הלחשים. אגמול לכם בעין יפה כשתחזרו'.

"הם הסכימו לדאוג לי והבטיחו זאת לאמא.

"היינו מוכנים לעזוב. הצבע והמטען נקשרו לסוס ואת אבן החן הסתרתי אצלי. אמא ליוותה אותנו דרך ארוכה והגישה לנו בדרך משקאות פרידה. היא שוב הזכירה לחבריי לדאוג לי היטב. מאוחר יותר היא לקחה אותי הצידה ואחזה בידיי. תחושה של פרידה מילאה את ליבנו וכמעט חנקה אותנו, משאירה אותנו להביט אחד בשנייה בדומיה. כל כך הרבה דברים רצינו לומר, אך לא ידענו היכן התחיל.

"לאחר זמן מה אמי שברה את השקט ואמרה: 'בני, תחשוב רק על מה שעברנו. לא משנה מה, עליך להטיל כישוף על הכפר הזה. הסיבה של חבריך ללמוד כשפים שונה משלך. הם רק רוצים להתפרנס מהמיומנות. אך אתה, עליך לעבוד קשה. בני, אם תחזור לפני שתמוטט בכישוף את הכפר, אמות ישר לנגד עיניך!'

"הבטחתי בהתלהבות: 'אמא, אם לא אצליח ללמוד זאת, לעולם לא אחזור! בבקשה אל תדאגי'.

"אט אט משכתי את ידיי מידיה, חזרתי לחבריי ואמרתי להתראות. הלכתי כמה צעדים והסתובבתי להביט לאחור. הלכתי עוד כמה צעדים והסתכלתי שוב לאחור. הדמעות זלגו על פניי. אמא גם לא רצתה להסתובב וללכת. גם כשהיינו כבר רחוקים מדי כדי שתוכל לראות אותי בבירור, היא עדיין בהתה לכיווננו. חשבתי לרוץ חזרה ולהביט בה שוב. האינסטינקט אמר לי שזו פרידתנו האחרונה ושלעולם לא אראה אותה שוב.

"אמא המתינה עד שכבר לא יכלה לראות אותי יותר ובכתה לפני ששבה הביתה. במשך מספר הימים הבאים, כולם בכפר ידעו שהבן של נִיאָנְגְצָה קָארְגְייֶן יצא לדרך כדי ללמוד לחשים.

"אני וחבריי התקדמנו על הדרך הראשית לכיוון יוּ-טסאנג. במקום אחד בטיבט האחורית מכרתי את הצבע ואת הסוס למקומי עשיר בתמורה לזהב שאותו נשאתי עימי. לאחר שחצינו את נהר טסאנג-פּוֹ המשכנו לעבר יוּ (מרכז טיבט). פגשנו נזירים רבים ושאלתי אם הם שמעו על מאסטר של לחשים, כישופים וטכניקות סופות הברד. נזיר אחד אמר שלאמה בשם יוּנְגטוֹן טְרוֹגְיָאל השיג שליטה מלאה בטכניקות אלו. המשכנו במסענו ולבסוף פגשנו את הלאמה.

"סגדנו לו, וכל אחד מאיתנו הגיש לו את מנחתו. אני הקדשתי לו את הזהב, האבן הטובה, ואת כל מה שהיה לי. כרעתי על ברכיי ואמרתי: 'לא רק הזהב, האבן הטובה וכל מה שיש לי מוגש פה בשבילך, מאסטר, אלא אף גופי, דיבורי ומחשבתי, כל מה שיש לי מוקדש לך. מאסטר, שכניי וקרוביי ביצעו מעשים אכזריים מאוד נגד משפחתי. עליי להענישם על ידי לחשים. בבקשה למד אותי את הלחשים הטובים ביותר. אני גם מקווה שתוכל לספק לי בגדים ומזון בזמן שאלמד כאן'.

"בשומעו את דבריי, הלאמה חייך ואמר: 'אחכה ואראה אם דבריך נכונים'.

"המאסטר לא לימד אותנו את הלחשים החזקים ביותר. הוא לימד אותנו רק לחש אחד או שניים, כמה כישופים ואיך להתאמן עליהם. זה לקח יותר משנה. חבריי ללימוד למדו אותם והיו מוכנים לחזור הביתה. הלאמה נתן לכל אחד מאיתנו סוודר צמר שהוכן במקום. הייתי חסר ביטחון וחשבתי: 'אם אחפש נקמה עם הכישופים האלו, יתכן שזה לא יעבוד ואמא תתאבד'. אז הרהרתי בזה והחלטתי להישאר.

חבריי שאלו אותי: 'טוֹפָּאגָה, אתה לא חוזר הביתה?'

" עניתי: 'כן, גם אני רוצה לחזור. אך לא למדתי מספיק ואני נבוך לחזור'.

"חמישתם אמרו פה אחד: 'הכישופים האלו כבר חזקים מאוד. הלאמה בעצמו אמר שאין כישופים מתקדמים יותר מאלו. אנחנו בטוחים שהם יביאו לנו תהילה ומעמד חברתי בעירנו. אך אם אתה רוצה להישאר עוד, זה בסדר מצידנו. זה נתון להחלטתך'.

"הם נפרדו מהמאסטר ויצאו לדרכם הביתה. לבשתי את הסוודר והלכתי איתם במשך כמה שעות. בדרכי חזרה, אספתי שק מלא בגללי שור כדי לזבל את השדה הטוב ביותר של המאסטר. הוא ראה אותי מחדר השינה ואמר לתלמיד אחר: 'תלמידים רבים באו לכאן ללמוד ממני טכניקות, אך אף אחד מהם אינו טוב כמו טוֹפָּאגָה. אני חושש שבעתיד לא יהיה אף תלמיד טוב כמוהו. הוא לא נפרד ממני הבוקר, זה אומר שהוא חוזר לכאן. אני זוכר שהוא רק הגיע לכאן, הוא אמר שקרוביו ושכניו התנכלו למשפחתו. הוא ביקש לחשים לנקמה. הוא גם אמר שהוא יקדיש לי את גופו, דיבורו ומחשבתו. הוא באמת בחור רציני. אם מה שהוא אמר נכון, יהיה חבל לא ללמדו את הלחשים'.

"התלמיד הזה סיפר לי את זה והתרגשתי מאוד לדעת שיש עוד לחשים ללמוד. רצתי למאסטר בשמחה, הוא ראה אותי ושאל: 'טוֹפָּאגָה, מדוע אינך חוזר לביתך?'

"פשטתי את הסוודר והחזרתי לו אותו, השתטחתי בסגידה ועניתי: 'מאסטר, דודי, דודתי והשכנים עשו דברים רעים מאוד למשפחתי. הם לקחו את נכסינו בכוונות בלתי הולמות, וגרמו לכל מיני ייסורים. אין לנו הכוח להתנקם, אז אמא ביקשה ממני לבוא לכאן ללמוד לחשים. אמא כבר אמרה שאם אחזור ללא שליטה מוחלטת בלחשים, היא תהרוג את עצמה מולי. אז אינני יכול לחזור. מאסטר, אנא רחם עליי ולמד אותי את הלחשים המתקדמים ביותר!'

"במילים אלה, לא יכולתי שלא לבכות. הלאמה שאל אותי: 'איך התנכלו לכם קרוביכם ושכניכם?'

"סיפרתי לו איך דודי ודודתי לקחו את ירושתנו והתנכלו לנו לאחר מותו של אבי. בכיתי כשדיברתי ותיארתי את הסיפור כולו לפרטי פרטים. המאסטר שהקשיב לי בכה אף הוא. אז הוא אמר: 'אם דבריך נכונים, מה שהם עשו הוא רע מאוד. לגבי האנשים שבאו לכאן ללמוד לחשים, הם הגיעו מכל מיני מקומות שונים: חלק הביאו כמות גדולה של זהב ואבני חן, חלק הביאו מאות או אלפי אריגי פשתן משובחים וחמאה; גם הביאו תה מובחר ביותר ומשי, וגם יותר מ- 1,000בהמות. אך אתה היחיד שהקדשת את גופך, דיבורך ומחשבתך. למרות זאת, עדיין איני יכול ללמד אותך לחשים. אשלח עכשיו מישהו לוודא שדבריך נכונים'.

"בין עמיתיי התלמידים היה אחד מהיר יותר מסוס וגבוה כמו פיל גדול. המאסטר שלח אותו לבדוק זאת בכפר הולדתי. לאחר כמה ימים הוא חזר ואמר: 'מאסטר, מה שטוֹפָּאגָה אמר נכון מאוד. אנא למד אותו את הלחשים החזקים ביותר'.

"אז המאסטר אמר לי: 'טוֹפָּאגָה, אילו לימדתי אותך את הלחשים בהתחלה, הייתי חושש שאדם צנוע כמוך יתחרט על כך. עכשיו אנחנו יודעים שמה שסיפרת לי אינו מפוברק, אז אלמד אותך אותם. יש לי שני לחשים סודיים. בנוסף, ישנו לאמה בשם יוֹנְטֶן גיָאטְסו,ֹ המומחה הן ברפואה והן בלחשים. יש לו כישוף סודי לסערות ברד. לאחר שלימדנו זה את זה את הטכניקות הייחודיות האלו נעשינו חברים טובים. כשאנשים באים לכאן ללמוד לחשים, אני שולח אותם גם אליו, והוא עושה אותו הדבר. היום אינך יוצא מן הכלל. אשלח את בני הבכור ללוותך'.

"המאסטר הכין מזון, לֶבֶד צמר משובח וכמה מתנות שאתן ליוֹנְטֶן גיָאטְסוֹ. שמנו את כל זה על גב הסוסים ויצאנו למסענו.

"לאחר שהגענו לשם ופגשנו את יוֹנְטֶן גיָאטְסוֹ, נתתי לו את כל המתנות. ואז סיפרתי לו על חוויותיי הטרגיות ומדוע אני צריך ללמוד את הלחשים והתחננתי בפניו ללמדני. הלאמה אמר: 'יוּנגְטון טרוֹגְיָאל ואני חברים טובים ביותר ונמות אחד בשביל השני. וודאי יש לו סיבות משלו לשלוח אותך לכאן ואני אלמד אותך את לחשי ההריגה. אך לפני כן, עליך לבנות היכל דהרמה לרגלי הגבעה במקום שאנשים לא יכולים לראות'.

"אז שנינו מצאנו מקום שקט לרגלי הגבעה ובנינו היכל דהרמה פשוט. השתמשנו בסלע גדול כשור להסתיר את המבנה.

"בהיכל הדהרמה הזה המאסטר לימד אותי כישוף סודי.

"לאחר שהתאמנתי עליו במשך שבעה ימים הלאמה אמר לי: 'בעבר, שבעה ימים היו מספיקים כדי ללמוד את זה. עכשיו התאמנת על זה במשך שבעה ימים, אז זה אמור להספיק'.

"אבל אני אמרתי שאני צריך שהכישוף הזה יגיע רחוק מאוד וביקשתי עוד שבעה ימים. בערב של היום ה-14 המאסטר בא ואמר לי: 'הלילה נראה את השפעת לחש ההריגה ליד המזבח'.

"ובדיוק כמו שהוא אמר, בלילה בא אליי אפוטרופוס שמימי עם הראשים, הכבדים וכיסי המרה של 35 אנשים. הוא אמר: 'זה מה שביקשת שאעשה!'

"למחרת בבוקר הלאמה שאל אותי: 'האפוטרופוס השמימי אמר שיש עוד שני אנשים שהיו צריכים למות. האם עליו להרגם?'

"הייתי מרוצה ועניתי: 'אנחנו יכולים לשמור אותם בחיים כעדים לגמול. בבקשה השאר אותם'.

"בדרך זו, דודי ודודתי נשארו בחיים. ואז הגשנו מנחה לאפוטרופוס השמימי, שלחנו אותו חזרה וסיימנו את הטקס.

"מה הייתה התגשמותו של הלחש בכפר הולדתי בקיאנגאצה? באותו יום נערכה חתונת בנו הבכור של הדוד והם הזמינו אורחים רבים למשתה בביתם. יותר מ-30 איש באו לחגיגה והם אלו שעזרו לדודי ולדודתי להתנכל לנו. כמה אנשים שהייתה להם אהדה כלפינו גם כן הוזמנו והם היו עדיין בדרכם לחגיגה. בדרך לבית, הם עדיין דיברו על המעשים הרעים של דודי ודודתי. איש אחד אמר: 'יש אמרה האומרת: 'האורח הפך למארח, והמארח הפך לכלב'. זה מה שקרה. האנשים ידועים לשמצה אלו הם חסרי בושה. הם לקחו את הנכסים של טוֹפָּאגָה והמשיכו להתנכל למשפחתו. טוֹפָּאגָה עזב ללמוד לחשים. גם אם הכישוף שלו לא הגיע, במוקדם או במאוחר יגיע גמול מחוק הבודהא'.

"באותו זמן, כל משפחתו של דודי ודודתי היו עסוקים בלשרת את האורחים. האורחים שתו בעליזות. משרתת שבעבר עבדה עבור משפחתי ועכשיו עבדה אצלם ירדה במדרגות להביא מים. שם היא ראתה עקרבים ענקיים, נחשים ענקיים וסרטנים ענקיים שורצים על הקרקע בכל מקום. העקרבים הגדולים נצמדו לעמודי הבית בניסיון להרסם. הנערה המבועתת ברחה מהבית בצרחות.

"באותו יום היו למטה סוסים רבים של האורחים. סוס אחד הציק לסוסה, וסוס אחר ראה את זה והתחיל להשתולל. הסוסה ניסתה לבעוט בסוס, אך מסיבה כלשהי היא הפילה במקום זאת את אחד העמודים. כל הבית התמוטט מיד והתרסק. קולות בכי וצעקות נשמעו בכל מקום. בנו של דודי, כלתו, ויותר מ-30 אורחים נמחצו יחד למוות. הקרקע התמלאה בעיי חורבות ואבק מהבית הקורס. תחת העץ והמרצפות השבורים היו עשרות גופות.

"באותו זמן אחותי פֶּטָה שוטטה בסביבה. בראותה את המצב, היא רצה מיד הביתה ואמרה לאמא: 'אמא! אמא! בואי תראי! הבית של הדוד התמוטט והרבה אנשים מתו!'

אמא הייתה ספקנית אך שמחה בלבה ומיהרה לבית הדוד. לפניה היו ערימות של מרצפות שבורות ואבק בכל מקום. מופתעת ועליזה, היא קרעה חתיכת בד מבגדיה הבלויים וקשרה אותה בחיפזון למקל ארוך. היא רצה סביב בכל האזור, נופפה בדגל וצעקה, "כולם בואו לראות! לאמות ובודהות, אסגוד לכם! היי, שכנים, תנו לי לספר לכם, לשֶרָאב גִייֶלְצֶן אין בן? אני, נִיאָנְגְצָה קָארְגְייֶן לבשתי בגדים בלויים ואכלתי זבל כדי שבני ילמד לחשים. מי אמר שלא הצלחנו?! כולם, בואו ותראו! הדוד והדודה אמרו שאם יש לי היכולת, אוכל למצוא כמה אנשים להלחם בהם כדי לקחת בחזרה את הרכוש שלנו; הם אמרו שאם לא אוכל למצוא אף אחד, אז אנחנו יכולים לנסות לדקלם כמה לחשים. כולם, מה אתם חושבים? עכשיו, טוֹפָּאגָה רק הטיל כישוף קטן שהיה יותר עוצמתי מקרב גדול. תסתכלו, אנשים בקומה העליונה, אוצר באמצע ומִקְנֶה למטה, הכול הלך! הצלחתי לחיות עד היום כדי לראות את הטריק של בני. אני, נִיאָנְגְצָה קָארְגְייֶן, כל כך שמחה! חה! חה! חה! מעולם לא שמחתי כל כך בכל חיי! היי, כולם, בואו ותראו!'

"היא המשיכה לנופף בדגל ולרוץ סביב, מרוגשת מאוד ומרוצה. כולם בכפר, כולל דוד ודודה שמעו את זה. איש אחד אמר: יכול להיות שמה שהאישה הזאת אומרת הוא נכון!'

"איש אחר אמר: 'נראה שזה נכון, אבל מה שהיא אמרה היה קצת מוגזם!'

"אחרי שהאנשים שמעו שהרגתי כל כך הרבה אנשים עם לחש, הם התאספו יחד ואמרו: 'האישה הזאת גרמה לבלגן גדול כל כך והיא עדיין רצה וצורחת בשמחה. אנחנו צריכים להרוג אותה ולסחוט את הדם מהלב והכבד שלה!'

"זקן אחד לא הסכים: 'גם אם תהרגו את האישה הזאת, זה לא יועיל בכלום. זה רק יגרום לבנה לשנוא אותנו יותר ולהרוג עוד אנשים בכישופים. אנחנו צריכים לחשוב על דרך להרוג קודם את טוֹפָּאגָה ואז לטפל באישה הזאת!'

"אז הם לא הרגו את אמי. אך הדוד לא ויתר ואמר: 'כל ילדיי מתו. אלחם בה. אינני רוצה לחיות!'

"במילים אלו הוא מיהר החוצה להרוג את אמא. האנשים מיד עצרו אותו ואמרו: 'כל הבלגן הזה הוא בגללך. טוֹפָּאגָה עדיין חי. אם תהרוג כך את נִיאָנְגְצָה קָארְגְייֶן, בנה עלול להטיל עוד כישופים וכולנו נמות. אם לא תקשיב לנו, נהרוג אותך קודם!'

"אז הדוד עצר. ואנשי הכפר דנו איך לשלוח מישהו להרוג אותי. אחיה של אמי בא אליה ואמר: 'מה שאמרת ועשית אתמול גרם לכל אחד בכפר לרצות להרוג אותך ואת בנך. האם את מוכנה?' הוא נאנח והמשיך: 'לחש אחד מספיק. למה לגרום לכולם לשנוא אותנו?!' הוא שוחח איתה במשך זמן רב כדי להרגיע אותה. אמא גנחה ואמרה: 'ראית מה שקרה במשך כל השנים האלה. כמובן שאני יודעת מה אנשים חושבים. אך הייתי צריכה לנקום באלו שלקחו את רכושנו. כך זה התחיל. אתה יודע, השנאה הזאת ענקית כל כך שלא ניתן לאמוד אותה במדויק!'

"היא המשיכה לבכות מבלי לומר דבר. אחיה נאנח ואמר: 'מה שאמרת נכון. אך מה אם מישהו יבוא להרוג אותך? כדאי שתסגרי את השערים עכשיו'.

"אמא סגרה את השערים בחוזקה והמשיכה לחשוב על זה כשהיא חשה לא מוגנת. ברחמיה על אמי, המשרתת שלנו לשעבר באה אל אמא בסתר ואמרה לה: 'הם לא רוצים להרוג אותך עכשיו. הם רק רוצים לסיים את חייו של בנך. את צריכה לומר לו להיזהר'.

"אמא שמעה זאת ולזמן מה הפסיקה לדאוג.

"אמא מכרה עוד חצי מאדמת הנדוניה עבור שבע חתיכות זהב. היא רצתה לתת לי את הכסף אך לא בטחה באף אחד מאנשי הכפר שיעביר לי אותו. כשחשבה להביא לי את הזהב בעצמה, צליין יוגי מיוּ שהיה בדרכו לנפאל עבר דרך כפרנו לקבץ נדבות. אמא שאלה אותו על הרקע שלו לפרטי פרטים וחשבה שהוא יהיה שליח הולם. אז היא אמרה ליוגי: 'מאסטר, בבקשה הישאר כאן לכמה ימים. בני לומד דהרמה ביוּ-טסאנג עכשיו. ברצוני לכתוב לו מכתב. האם תוכל לקחת אותו אליו?'

"היוגי הסכים. אמא הזמינה אותו להישאר כמה ימים וטיפלה בו היטב.

"באותו לילה, אמא הדליקה עששית והביעה משאלה כשהיא כורעת על ברכיה בפני האלוהויות: 'אם משאלתי תתגשם, העששית הזאת לא תכבה; אם משאלתי אינה יכולה להתגשם, אנא כבו אותה מיד. אני מקווה באמת שאבותיו של טוֹפָּאגָה ואפוטרופוסים שמימיים יכולים להראות לי את התוצאה'. לאחר שהביעה את המשאלה, העששית המשיכה לבעור כל הלילה. אמא האמינה שמשאלתה תתגשם. למחרת היא אמרה ליוגי: 'מאסטר, בגדים ונעלים של צליין הם חשובים ביותר. אתה יכול לתת לי אותם כדי שאתקנם. אני גם רוצה לתת לך זוג סוליות נעלים נוסף'.

"היא נתנה ליוגי חתיכת עור גדולה להכנת סוליות. ואז היא תיקנה מעיל בשבילו. במרכז גב המעיל היא הסתירה שבע חתיכות זהב דקות ותפרה מעליהן ריבוע בד שחור להסתירן. עם חוט לבן עבה, היא רקמה ששה כוכבים זעירים במרכז ריבוע הבד השחור וכיסתה אותם עם חתיכת בד נוספת. היא עשתה את כל זה ללא ידיעתו של היוגי. לבסוף, היא סגרה את המעטפה בחותם, הגישה לו את המכתב, ונתנה לו מתנות רבות להודות לו.

"אז אמא חשבה: 'איני יודעת מה הכפריים האלו חושבים עכשיו. עליי להמציא משהו כדי להרתיע אותם'. אז היא אמרה לאחותי: 'היוגי שעזב אתמול הביא מכתב מאחיך'. פֶּטָה סיפרה על כך להרבה אנשים. ואז אמא כתבה מכתב מזויף המחקה את הנימה שלי:

"'אמא יקרה, אני שמח לשמוע שלחש ההריגה הצליח היטב. אם יש מישהו בכפר שמתנכל לך או לאחותי פֶּטָה, בבקשה ידעי אותי מה שמם כדי שאטיל עליהם כישוף. עם מיומנויות הלחשים שלי, להרוג מישהו זה קל מאוד, ולהשמיד את משפחתו וקרוביו זה גם לא עניין גדול. אם אף אחד מאנשי הכפר אינו טוב, אני מקווה שאמא ופֶּטָה יעברו לכאן. כשעזבתי את הבית לא היה לי דבר. עכשיו אני עשיר וחסר דאגה. אני מאחל לך את הטוב ביותר, בכבוד רב, בנך טוֹפָּאגָה'.

"היא גם שמה חותמת מזויפת על המכתב. לאחר שהראתה את המכתב לדוד, לדודה ולאנשים הקרובים להם, היא שמרה את המכתב אצל אחיה. כך הכפריים לא העזו יותר להרוג אותנו. בגלל המכתב, אנשי הכפר גם דרשו שהדוד יחזיר לאמא את אדמת משולש אורמה.

"בחזרה ליוגי הצליין. כששמע היכן אני נמצא הוא בא לבקר אותי. לאחר שסיפר לי בפרוטרוט על אמי ואחותי ועל הכפר, הוא הגיש לי את המכתב. הלכתי למקום פרטי ופתחתי אותו.

"אמא כתבה במכתב: 'בני היקר, אני בסדר. אנא אל תדאג לי. כשאני רואה את הישגיו של בני, אין בי שום חרטה עכשיו. אביך גם יהיה מרוצה בשאול. לאחר שהלחשים שלך לקחו את חייהם של 35 אויבים, שמעתי לאחרונה שאנשי הכפר ישלחו מישהו לרצוח אותך ואז יהרגו אותי. בבקשה היה ערני. כיוון שהם מתכוונים לנקום, אנו לא צריכים לסלוח להם בקלות. עליך לזמן סערת ברד כבדה להרוס את יבולם. אז אהיה מרוצה. אם שכר הלימוד שלך נגמר, אתה יכול לקבל עוד משבע משפחות קרובינו שעל ההר הפונה לצפון. הן נמצאות עמוק בתוך ענן שחור תחת ששת הכוכבים המנצנצים. אם אינך יודע היכן הקרובים האלו נמצאים או היכן הכפר, אתה יכול למצוא את זה על היוגי. הוא היחיד שחי בכפר הזה. ואינך צריך ללכת לשום מקום אחר. אמך, נִיאָנְגְצָה קָארְגְייֶן'.

"קראתי את המכתב אך לא הבנתי מה הוא אומר. חשבתי על כפר הולדתי ועל אמי. לא ידעתי דבר על הכפר וקרובי המשפחה המתוארים במכתב. ללא שום רעיון איך אוכל לקבל את שכר הלימוד דמעות זלגו על פניי. בכיתי קצת, ניגבתי את הדמעות, והלכתי לשאול את היוגי: 'נראה שאתה יודע היכן קרוביי גרים. תוכל לספר לי עליהם?'

"היוגי השיב: 'שמעתי רק שיש לך קרובים בקרבת ההימלאיה'. המשכתי לשאול: 'האם אתה מכיר עוד מקומות אחרים? מאיפה אתה?' היוגי ענה: 'אני מכיר כפרים רבים, אך איני יודע דבר על קרוביך. אני מיוּ'. אז אמרתי לו: 'אם כך, אנא חכה כאן ואחזור מיד'.

"הראיתי את המכתב למאסטר שלי וסיפרתי לו מה שקרה. הוא אמר:' לאמך באמת יש כעס עצום – להרוג כה הרבה אנשים לא מספיק לה והיא מבקשת סערת ברד'. ואז הוא שאל: 'היכן קרוביך גרים בצפון?' השבתי: 'מעולם לא שמעתי על קרובים בצפון. אך כך אומר המכתב. גם שאלתי את היוגי ולא היה לו מושג גם כן. אז מה קורה פה?'

"אשתו של המאסטר שלי גם הייתה שם באותו זמן. היא קראה את המכתב ואמרה: 'התוכל לבקש מהיוגי לבוא לכאן?' היא הדליקה מדורה והזמינה את היוגי להתחמם ולשתות. ואז היא התחילה לפטפט, ודיברה על זה ועל זה. כבדרך אגב, היא הלכה מאחורי היוגי, הסירה את מעילו, לבשה אותו ואמרה: 'לבושך נשחק כל כך ממזג האוויר במאמציך לעלות לרגל, בוודאי תבורך'. ואז היא התהלכה בבית ועלתה לקומה למעלה. מהמעיל המרופט הזה היא הוציאה את הזהב, תפרה חזרה את הבד והחזירה את המעיל ליוגי. אז היא הזמינה את היוגי לארוחה וללינה בלילה ההוא.

"מאוחר יותר היא קראה לי: 'טוֹפָּאגָה, בבקשה בוא למגורי המאסטר!' הלכנו יחד לחדרו של המאסטר והיא נתנה לי שבע חתיכות זהב. שאלתי בהפתעה: 'מאיפה זה הגיע?' היא השיבה: 'אמך חכמה מאוד והיא החביאה את הזהב במקום בטוח. במכתב מוזכר כפר על ההר הפונה צפונה, הכוונה היא למקום שהשמש לא מגיעה אליו. האין השכבה הפנימית של המעיל של היוגי נחבאת מהשמש? הכוונה בעננים אפלים היא שזה מכוסה בבד שחור. ששה כוכבים מנצנצים הם ששת התפרים של החוט הלבן. שבע המשפחות תחת הכוכבים מציינות את שבע חתיכות הזהב. רק היוגי חי שם ואינך צריך ללכת לשום מקום אחר כי היוגי נושא את הזהב, ולא אף אחד אחר'.

"המאסטר צחק בקול ואמר: 'אנשים אומרים שאתן הנשים חכמות. זה אכן נכון!'

נתתי עשירית מחתיכת זהב אחת ליוגי והוא היה מרוצה מאוד. ואז הקדשתי שבע עשיריות של חתיכת זהב לאשתו של המאסטר ושלוש חתיכות זהב למאסטר שלי. גם אמרתי לו: 'אמא ביקשה אותי להטיל כישוף של סערת ברד. בבקשה, מאסטר, תוכל להעביר לי את השיטה הסודית של סערות ברד?'

"המאסטר השיב: 'כדי ללמוד את הלחש של סערת ברד, עליך לבקש מיוּנגְטון טרוֹגְיָאל'.

"המאסטר כתב מכתב ונתן לי כמה מוצרים מגידול מקומי לקחת איתי. חזרתי ליוּנגְטון טרוֹגְיָאל, נתתי לו את המכתב והמתנות והקדשתי לו שלוש חתיכות זהב. הסברתי בפרוטרוט מדוע אני צריך ללמוד את לחש סערת הברד. המאסטר שאל: ' הכישופים שלך עבדו?' עניתי: 'כן, 35 אנשים מתו מהם. ואז קבלתי מכתב מאמי שבקשה ממני סערת ברד. אז אני מקווה שתעזור'. הוא ענה: 'אין בעיה, משאלתך מובטחת'. ואז הוא לימד אותי את הלחש, והתאמנתי באולם הדהרמה במשך שבעה ימים. ביום השביעי, ענן שחור הופיע בין הסלעים בהר שממול, רעם הרעים וברק הבזיק, כמו לפני סופה גדולה העומדת לבוא. ידעתי שעכשיו יש לי היכולת לפקוד על סופת ברד".

(המשך יבוא...)