המשל "סיפורו של פוּ באן (Fu Ban)" נכתב לפני כאלף שנה על ידי ליו דזונג-יואן, משורר וסופר ידוע משושלת טאנג בסין.

הוא מספר את סיפורו של חרק (רֶמֶשֹ) בשם פו באן, שלא עשה דבר חוץ מלאסוף כל דבר שמצא בדרך ולערום אותו על גבו. כדי למנוע מהדברים ליפול, הוא היה חייב לזקוף את ראשו. המטען על גבו המשיך להצטבר, אך הוא אף פעם לא הפסיק לאסוף דברים עד שהתמוטט. אם המטען נפל מגבו הוא מיד חידש את שגרתו לאסוף דברים. הוא עשה כך כל חייו, עד מותו.

פו באן דומה לאנשים רבים בחברה המודרנית שלנו – עם רדיפה חזקה לרווח. הם מחפשים כל הזדמנות לעשות כסף ולערום את הונם, מבלי לדעת שהתשוקה המוגזמת לרווח יכולה להשפיע לרעה על חייהם. תאוות הבצע מניעה אותם להשתמש בכל השיטות, כולל אמצעים בלתי חוקיים, כדי להשיג עוד רווחים.

פעולות שאינן חוקיות מביאות את מפירי החוק האלה לבית המשפט והם עומדים לאבד הכול. אבל בו ברגע שניתנת להם שוב הזדמנות, הם ימשיכו באותה שגרה. מטרתם היומית היא להגדיל את הרווחים הכספיים או לקבל קידום. תשוקתם לצבירת רווח כספי ללא הרף שמה אותם בסיכון לאבד הכול ולהתמוטט, כמו פו באן.

ליו דזונג-יואן כתב את המשל הזה כדי להזהיר את הפקידים המושחתים באזורו. אני מאמין שהמשל שלו משקף גם את החברה המודרנית. מנקודת מבט של מטפח, אנשים רגילים רודפים ללא הרף אחר מטעני-יתר שהם סוחבים על גבם – ככל שהם רודפים יותר, המטען נעשה כבד יותר; ככל שהם סוחבים יותר, כך הם שוקעים עמוק יותר, עד שהם הופכים לאבודים לחלוטין.

הכול מתחיל בהחזקות האנושיות. כמו חייו של פו באן, ככל שהחיים טובים יותר בעולם האנושי, ככל שנרכשים יותר תהילה וסנטימנטים, כך המטען כבד יותר.

כמטפחים, עלינו להיות ההיפך מזה – עלינו לסלק את כל ההחזקות שלנו. ככל שנסחב פחות על גבנו, נטל הדברים הארציים יפחת ונוכל להתרומם גבוה יותר.