מאז הייתי ילדה קטנה, אמי הייתה ביקורתית מאוד כלפיי. מאחר שגם לי יש אישיות חזקה היינו מתנצחות זו עם זו לעתים קרובות. אחרי שהתחלתי לתרגל פאלון דאפא ידעתי שעליי להתייחס אליה בכבוד ובנדיבות. נעשיתי מנומסת, לא הרמתי את קולי אף פעם או התייחסתי אליה גרוע. עזרתי לה והזכרתי לה לבקש אותי כל דבר שהיא צריכה. אבל כשהיינו משוחחות, זה היה תמיד בצורה שטחית מאוד ואף פעם לא מלב אל לב.

חרף מאמציי לשפר את היחסים בינינו, אמי מעולם לא חייכה, וטון הדיבור שלה נותר קר. זה התמיה אותי. הייתי סובלנית כלפי האופי מר הנפש שלה ועזרתי לה, אבל היא המשיכה למצוא בי פגמים.

יום אחד התלוננתי בפני בעלי: "בירכתי אותה בחיוך ובכל זאת היא נותרה מרת נפש". בעלי אמר: "החיוכים שלך אינם אמיתיים". השבתי לו: "קרובי המשפחה שלי גסי רוח כלפיה. אני היחידה שמתייחסת אליה נחמד. אף אחד לא מחבב אותה".

אבל דבריו של בעלי גרמו לי לחשוב, וחשתי שזה רמז מהמאסטר. נוכחתי לדעת שאף פעם לא שיניתי עצמי מבפנים ולא שחררתי את התרעומת שלי. על אף שעטיתי חיוך על פניי, לא הייתה בי חמלה כלפי אמי. אם זה היה כה ברור לבעלי, אז כנראה שגם אמי חשה בכך. מה הפלא שהיא מעולם לא חייכה אליי? מבלי שתהיה לי באמת חמלה, לא משנה כמה דבריי היו "נהדרים", הם לא נגעו באמי ולא פתרו את הזרות בינינו.

חשבתי על כך והבנתי שלא משנה כמה מתוקים נשמעו דבריי, או כמה טוב עשיתי דברים כדי לעזור לה, אם מה שהניע אותי לא היה חמלה, אז הייתי צבועה ופעולותיי היו רק הצגה. אני פשוט שיחקתי תפקיד והעליתי מופע של "נדיבות לב".

התנהגות מסוג זה הייתה תכסיס שהתפתח בתרבות של המפלגה הקומוניסטית. זה לא היה טיפוח אמיתי.

המאסטר אמר:

"ההתנהגות של אלוהויות נכונות כמובן לא תהיה פזיזה בביצוע רשע כמו היצורים החיים הלא נדיבים שברמות הנמוכות. הן כמובן כולן ינהגו באופן נדיב. אבל הנדיבות הזאת היא מעוותת. מאחורי הנדיבות הזאת יש החזקות. וגם, בדיוק בגלל ההתנהגות הנדיבה, המכשולים שהן יצרו הם היעילים ביותר ברמאות עצמית ולרמות את האחרים. אם לא היה זה בגלל תיקון הפא, באמת מאוד קשה היה לפרוץ את הדברים האלה." ("הרצאת הפא בוועידת הפא במרכז ארה"ב בשנת 2003")

הסתכלתי פנימה. הנדיבות שלי הייתה מלאה בהחזקות ובהחסרות. כשנראיתי נדיבה על פני השטח, הוניתי אחרים ואת עצמי, אבל לבי לא השתנה.

המאסטר אמר:

"אם אתה, כמטפח, רק מוותר על דברים על פני השטח אבל בפנים אתה עדיין דבק במשהו או נאחז באינטרסים החיוניים של עצמך שאינך מרשה שיחתרו תחתיהם, אז הייתי אומר שהטיפוח שלך מזויף! אם החשיבה שלך לא משתנה, אז אינך יכול להתקדם אפילו צעד אחד ואתה מרמה את עצמך. רק כאשר אתה באמת משתפר מבפנים, אז אתה יכול לעשות התקדמות אמיתית." ("הרצאה בוועידה הראשונה בצפון-אמריקה", 1998)

כמו כן הוא אמר:

"עצמו בעדינות את העיניים, הלב מלא בחמלה. עטו הבעה שקטה ושלווה על הפנים." ("דרך השלמות הגדולה של חוק הבודהא של הפאלון")

ההבנה שלי היא שכאשר החמלה שלי מגיעה מבפנים, אז ההבעה שלי תהיה שלווה.

התחלתי לעשות דברים בצורה שונה. אמי הזדקנה יותר ויותר, כך שעזרתי לה בקניית צרכי מכולת ובבישול. היא לא אהבה לנקות את המטבח, כך שעשיתי זאת עבורה. כשהייתה בודדה, פטפטתי איתה, כשהייתה חולה, טיפלתי בה. המשכתי לחקור ולנתח האם האינטרקציות איתה היו אמיתיות ואם באמת עזרתי לה. בהדרגה, היא החלה לחייך כשראתה אותי, ודבריה נעשו רכים יותר.

זה היה כפי שהמאסטר אמר:

"חמלה ממיסה שמים וארץ, מביאה את האביב מחשבות נכונות יכולות להציל את אנשי העולם." ("הפא מתקן את הקוסמוס", "הונג יין II")

אנחנו מדברים תמיד על איך לסייע למאסטר בתיקון הפא. למעשה, רק כאשר הכנות שלנו, החמלה והמחשבות הנכונות מגיעות מבפנים, האנשים יראו את הנדיבות הכנה שלנו ואז נוכל להציל אותם. אחרת, החמלה והסובלנות שלנו הן רק על פני השטח. זה במיוחד נכון בסין, שם חוסר היושר כל כך נפוץ שרק מעט אנשים יכולים להבדיל בין אמת לשקרים.

המאסטר אמר:

"חמלה זה דבר שנובע מטיפוח ולא ביטוי חיצוני. זה בא מתוך הלב ולא דבר שעושים כדי להראות לאנשים. זה דבר שקיים תמיד ולא משהו שמשתנה בעקבות הזמן או הסביבה." ("הרצאת הפא בוועידת הפא בוושינגטון די. סי. בשנת 2003")

צביעות מתבטאת בדרכים אחרות. כמו להעמיד פנים לעבוד קשה בעבודה בזמן שעושים קיצורי דרך; או להתחנף למתרגלים עמיתים אבל לדבר עליהם רעות מאחורי גבם; או להיראות ידידותי כשמשוחחים עם אנשים על הפאלון גונג ועם זאת להתנשא ולזלזל בהם. אולי איננו מודעים לגבי ההתנהגויות האלה, מפני שרוב האנשים פועלים בדרך זאת. עלינו להיות ערניים ולסלק כל העמדת פנים, אחרת לא נוכל לשפר את השין-שינג שלנו.

כשאנחנו רואים בעיות בטיפוח של מתרגלים אחרים, עלינו לציין אותן באדיבות. זה מה שנקרא להיות אחראי ובעל חמלה. אלה שאינם אומרים דבר, אלא מרכלים מאחורי הגב של מתרגלים, הם אלה שאינם נדיבים. עלינו לתקשר באופן גלוי ובכנות עם אחרים כדי לעזור להם להשתפר. זוהי נדיבות אמיתית.