Falun Dafa Minghui.org www.minghui.org הדפס

[ועידת הפא בניו יורק] המשמעות של "הוקרה אמיתית"

10/02/2020 |   מאת: מתרגל פאלון דאפא בניו יורק

(התנסות ששותפה בוועידת הפא בניו יורק 2019)

(Minghui.org)

ברכות למאסטר המכובד, ברכות למתרגלים העמיתים!

במשך החיים שלי תמיד חשבתי שאני יודע מהי המשמעות של "הוקרה". אולם לאחר שעברתי את אחד הקשיים הגדולים בחיי, גיליתי שההבנה שלי לגבי המשמעות של להוקיר הייתה שטחית.

ב-19 בנובמבר, 2017, במהלך אימון בניתורים ונקרע לי גיד אכילס בזמן הנחיתה. עשיתי גלגול באוויר לאחור. לפני שביצעתי את הגלגול הזה, אמרתי לעצמי שאשתמש ביותר כוח מהרגיל כדי לעלות יותר גבוה, אבל ברגע שרגליי נגעו ברצפה הרגשתי כאב חד בגיד אכילס שלי. ההרגשה הייתה כמו שמישהו תקע לי סכין בעקב. בהתחלה חשבתי שהמורה לסאלטות בעט בי, אבל אחרי שנחתתי הסתכלתי עליו והבנתי לפי ההבעה שהייתה על פניו שהוא בשוק.

כשהסתכלתי מסביב ראיתי שכל הנוכחים בכיתה קפאו במקומם ועל פניהם אותה הבעה של שוק. קמתי וניסיתי ללכת, אבל הרגשתי כאילו חלק מהרגל שלי חסר. מיד אמרתי לעצמי במחשבתי "הכול בסדר, לא קרה לי כלום", ובתוך הלב ביקשתי עזרה מהמאסטר. ידעתי שזו הפרעה מהכוחות הישנים מכיוון שהיינו רק כמה שבועות לפני היציאה לסיור הופעות. משרד השן יון קבע לי תור לניתוח, כדי שההופעות הצפויות לא יושפעו.

בזמן שהתכוננתי לצאת לניתוח, חזרתי שוב ושוב בראשי, "אני לא אלך לפי התכנונים של הכוחות הישנים, אני אלך רק לפי התכנונים של המאסטר". אבל מחשבות שליליות עלו כמו, "האם אני אהיה מסוגל לחזור לעצמי? האם אוכל לרקוד שוב בעתיד? האם אוכל עוד לחזור להר?" התקשרו אלי ממשרד השן יון ושאלו מה המצב שלי. אמרתי, "אני לא פוחד משום דבר, חוץ מאשר שלא אוכל לחזור חזרה להר". מהמשרד השיבו "בטוח שתהיה מסוגל לחזור". התרגשתי מאוד מהמילים האלה, הם נתנו לי אומץ להמשיך לשלב הבא במסע שלי.

אחרי האבחון של הרופא, המנתח אמר שהקרע באכילס שלי שונה. במקום להיקרע באמצע כמו שקורה בדרך כלל, הוא נקרע מעצם העקב שלי. אחרי הניתוח לא יכולתי ללכת רגיל, והדרך היחידה לנוע ממקום למקום הייתה בעזרת קביים. ביצוע של הפעולות הכי פשוטות הפך למאוד מסובך, זה אילץ אותי להיות רוב הזמן במצב ישיבה.

היה לי המון זמן להיות עם עצמי ולחשוב, הסתכלתי פנימה ושאלתי את עצמי "למה זה קרה?" מצאתי הרבה החזקות, כמו ההחזקה לכבוד ויוקרה, קנאה. אבל ההחזקה הבולטת ביותר שראיתי הייתה ההחזקה לרגשות. אני הולך ומתבגר, ולעתים קרובות היו לי מחשבות על למצוא שותפה לחיים. בכל פעם שהיו לי מחשבות כאלה אמרתי לעצמי, "אני עדיין לא מספיק מבוגר, לא צריכות להיות לי מחשבות כאלה." אבל המחשבות האלה המשיכו להופיע לעתים קרובות.

בעבר הייתי מאוד זהיר בקרבת בנות, כמעט אף פעם לא דיברתי איתן. אולם לאחרונה, לאחר שהתחלתי לעזור בפרויקטים אחרים של דאפא כמו צילום ועריכת ווידאו, אשר כרוכים בעבודה ביחד עם בנות, נעשיתי יותר ויותר נרפה ופחות ריסנתי את עצמי. הבנתי שבמהלך התקופה הזאת אני צריך לעבוד קשה על הטיפוח שלי ולסלק ממני את ההחזקות האלה.

לכן בתקופת ההחלמה שלי למדתי את הפא פעמיים ביום, פעם אחת יחד עם אבא שלי ופעם שניה לבדי. גם תרגלתי שעתיים כל יום מה שהיה די קשה לביצוע בגלל שלא יכולתי לעמוד. אחרי כמה שבועות של לימוד פא מוגבר, התחלתי להבין עקרונות פא רבים שלא ידעתי עליהם קודם. שאלתי את עצמי למה לא חשבתי על הדברים האלה קודם והבנתי שבעבר כשלמדתי את הפא בקבוצה, לעתים קרובות המחשבות שלי נדדו ולא ממש למדתי את הפא. אז בכל יום הכרחתי את עצמי לקרוא לאט יותר כדי שאוכל לתפוס כל מילה. קריאה בצורה כזאת, עזרה לשיפור אדיר בטיפוח שלי.

אחרי חודשיים יכולתי שוב ללכת, אבל נעשיתי מאוד בודד ומדוכדך. בעבר התלוננתי תמיד שאין לי מספיק זמן חופשי, והנה עכשיו היה לי רק זמן חופשי אבל עדיין לא הייתי שמח בכלל. הרגשתי אשם מאוד שמתרגלים אחרים עובדים קשה, מצילים אנשים, ואני לא יכול לעשות כלום. בתקופה של שיא השפל אצלי, חבריי לכיתה יצרו איתי קשר ובעזרת שיתוף התנסויות עזרו לי להתעלות ולצאת מהדכדוך. אמרתי לעצמי שזמן הוא משאב מאוד יקר ואסור לי לבזבז אותו. אז כדי לנצל את הזמן היטב עזרתי בקידום השן יון, עזרתי מאחורי הקלעים בזמן המופעים, שיפרתי את הסינית שלי, ניתחתי סרטוני ווידאו של ריקוד, למדתי צילום ועריכת ווידאו ולמדתי משחק.

בשעה שעזרתי מאחורי הקלעים בזמן מופעי השן יון, ראיתי וחוויתי דברים ששינו אותי לעד. דבר אחד שמאוד בלט לי היה לראות כמה אסירי תודה היו המטפחים המקומיים כשהייתה להם הזדמנות לראות את המאסטר לרגע, חלקם היו כל כך מאושרים שהם החלו לבכות משמחה. לעומתם אני, היות שהייתי בשן יון, התחלתי לקחת דברים כמובן מאליהם, שכחתי כבר כמה בר מזל אני שניתנת לי אפשרות להיות כל כך קרוב למאסטר. גם ריגש אותי לראות איך המתרגלים המקומיים התייחסו למופע ולאנשי הצוות של השן יון. ראיתי אין ספור פעמים איך מתרגלים מקומיים מוותרים על אוכל ושינה כדי שהמופעים של שן יון יתנהלו היטב. הרגשתי כבוד והוקרה לכל המתרגלים המקומיים. חשבתי על כל הפעמים בעבר שהתלוננתי שהחיים שלי משעממים, או כשכל הזמן הייתי עייף. הרגשתי חרטה על כך שלא הוקרתי מספיק את הזמן שהייתי בשן יון.

הלהקה שבה רקדתי הגיעה פעמיים ללוס אנג'לס, אחרי שנפגשתי איתם הבנתי הרבה דברים. כשדיברתי איתם הבנתי מאוד בבירור שסביבת הטיפוח שהייתה לי בשן יון היא יקרה מאוד מאוד. כל מי שהיה בסביבה שלי היה מתרגל, וכולם היו בערך באותו גיל כמוני. לעומת זאת כשהייתי בבית בלוס אנג'לס, רוב האנשים איתם נפגשתי היו אנשים רגילים. יכולתי לשוחח ולהתחבר עם אנשים רגילים, אבל תמיד הרגשתי שהשיחות והיחסים בינינו יכולים להגיע עד לרמה מסוימת. אבל בשן יון כל הקשרים שלי עם האנשים היו מאוד עמוקים, בגלל שלכולם היו את אותן מטרות ואת אותם עקרונות. נזכרתי שבזמן שהייתי בשן יון היו מקרים שכעסתי או שרבתי עם מטפחים עמיתים, והרגשתי בוש ונכלם.

חלפו עוד כמה חודשים ומצב גיד האכילס שלי השתפר, חוץ מסאלטות וקפיצות כבר יכולתי לעשות את רוב תנועות הריקוד. רציתי מאוד לחזור לשן יון. אבל כשיצרתי קשר עם מנהלת הלהקה שלי, לא קיבלתי ממנה תשובה חד משמעית; היא אמרה לי לחכות עוד קצת. דאגתי מאוד בגלל שעונת ההופעות כבר כמעט הסתיימה, ובקרוב יחלו ההכנות למופע של השנה הבאה. חשבתי לעצמי: אני יודע שממשרד השן יון אמרו שאני אוכל לחזור, אבל אולי דברים השתנו? אם לא אוכל לחזור, מה אעשה אז?

אמא שלי ראתה שאני נעשה מדוכא ואמרה לי "ותר על ההחזקות שלך. החלק החשוב אינו אם תחזור או לא, החלק החשוב הוא שתמשיך להיות יציב בטיפוח שלך. זכור שזה לא משנה היכן אתה נמצא, בכל מקרה אתה מטפח דאפא." התעוררתי לכך שהיא צדקה, הסתכלתי פנימה ומצאתי כמות עצומה של פחד. אמרתי לעצמי לא לחשוב יותר מידי ורק ללכת לפי התכנונים של המאסטר. אחרי שוויתרתי על ההחזקה הזו, מנהל בית הספר שלנו התקשר אלי ואמר שקיבלתי אישור לחזור לשן יון. כששמעתי את החדשות האלה, בקושי האמנתי, ידעתי שהיה זה חסדו של המאסטר שנתן לי לחזור.

עכשיו כשאני נתקל בקשיים, אני מזכיר לעצמי את הלקח שלמדתי בתקופת השיקום שלי. בכל פעם שאני מאבד את המוטיבציה לרקוד, אני מזכיר לעצמי עד כמה רציתי לרקוד בזמן שלא יכולתי ללכת. בכל פעם שיש לי קונפליקט עם מישהו מהסובבים אותי, אני מזכיר לעצמי כמה בודד הרגשתי בלי המתרגלים מסביבי. בכל פעם שאני נתקל בבעיות בטיפוח שלי, אני חושב על החסד הרב של המאסטר כלפי.

רוב האנשים ודאי יחשבו שקרע בגיד אכילס הוא הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לרקדן. אבל עכשיו כשאני מסתכל לאחור, אני מבין שהפציעה הזו אולי לא הייתה דבר כל כך רע. היא אילצה אותי באמת להסתכל פנימה, אבל הדבר הכי חשוב – היא הראתה לי מהי המשמעות של להוקיר משהו באמת.

חלק מזה שהצלחתי לעבור את הקושי הזה הוא העידוד שקיבלתי מהמורים שלי, חלק בגלל האכפתיות של חברי ושל משפחתי. אבל הכי חשוב, אני יודע שהצלחתי לעבור את זה בגלל ששמרתי על אמונה יציבה בדאפא. אני יודע שהדאפא יכול לתקן כל דבר, דאפא יכול להפוך משהו שלכאורה נראה איום, למשהו מרומם וטוב.

תודה לך מאסטר! תודה לך שן יון! תודה לכם מתרגלים עמיתים!