חוכמה קדמונית: הדרך הנכונה לנהל כסף (חלק ראשון)

קראו עכשיו

(Minghui.org) ג'אנג יוּאֵה היה ראש ממשלה בתקופת קאי-יואן תחת שלטונו של הקיסר שואן-דזונג משושלת טאנג. הוא היה ידוע בחוכמתו הייחודית בנוגע לכסף וביטא זאת בתמצות ב"צ'יאן בן קאוּ" – מאמר באורך של קצת יותר מ-200 סימניות.

גולת הכותרת של המאמר היא אנלוגיה בה ג'אנג משווה כסף לתרופה, כי שניהם "מתוקים, חמים, ורעילים". הוא טען כי לכסף "טעם מתוק" כיוון שהוא מאפשר לנו חיים מהנים. אפשר להחליפו לאוכל הערב לחיך, לבגדים נוחים, ולבית המעניק מחסה מרוח וגשם. בשל ה"טעם המתוק" הזה כולם אוהבים אותו ורודפים אחריו.

עם זאת, טבעו "חם מדי" והוא יכול בקלות לגרום לאנשים לאובססיה. אם אדם נעשה משוגע לכסף ומתמקד על עשיית כסף, הוא יהפוך ל"מורעל". במקרים חמורים זה יכול להוביל את האדם ישירות אלי קבר.

אז איך אנשים אמורים להשתמש בתרופה-כסף הזאת כיאות? ג'אנג יואה הציע לאנשים שבע גישות, והן מודגמות בשבעת הסיפורים המובאים כאן.

סיפור ראשון – הטאו: ללכת בעקבות החוק הטבעי של מחזור הכסף

לפני יותר מאלפיים שנה היה איש יוצא דופן ששמו פאן לי. הוא בילה יותר מעשרים שנה לעזור לגואו-ג'יאן, המלך של יואה, לנקום את ההשפלה של אנשי יואה שסבלו כבני ערובה במדינת ווּ. לאחר ניצחון מוחץ על הווּ, פאן לי סירב לכל הפרסים והשפע שגואו-ג'יאן הציע לו על שירותו היוצא מן הכלל ועל תרומתו לתחייתה של יואה. הוא לקח את אשתו והלך לגור במדינת צ'י.

אחרי כן הוא פתח עסק מאפס, שהפך לעסק מצליח מאוד. במהרה פאן לי הפך לאגדה עקב הצלחתו המסחררת בעסקים. בזכות חוכמתו הוא מונה במהרה לראש ממשלה על ידי מלך צ'י. אך הוא עדיין סירב להיות בעל "חותם רשמי", פיזר את כל הונו, והעביר את משפחתו לטאו-די שם פתח עסק אחר.

ב-19 השנים הבאות הוא צבר הון בשפע מהעסק שלו ועדיין חילק את כספו שוב ושוב, ולא הראה שום עניין בצבירת עושר או כוח.

הדורות הבאים כיבדו את פאן לי כ"חכם המסחר". עבורו, פסלים ועושר היו דברים שאפשר לזרוק בכל רגע. הוא התייחס להפסד ורווח כמשלימים זה את זה: רק כאשר אדם מוכן לתת את כספו הוא יוכל להשיג אותו.

דוגמה נוספת היא אים סאנג-אוק, הסוחר העשיר ביותר במאה ה-19 בקוריאה, שלאחר מותו לא השאיר שום הון מאחוריו, משום שהוא נידב את כל נכסיו וכספו למדינה.

כסף לכשעצמו משמש למחזור בתוך החברה כדי לשרת את החברה. הוא נלקח מאנשים כדי לשמש עבור אנשים. כשמאפשרים לו לחזור חזרה לחברה, הוא זורם כמו מים, מספק מחייה וחיוניות במעגל האינסופי שלו.

סיפור שני – מוסריות: אל תתייחס לכסף כאל אוצר

בסין העתיקה היה סוחר תבואה בשם לי גואֵה. הוא תמיד נתן ללקוחותיו לשקול בעצמם את התבואה שהם קנו ולשלם לפי משקל זה. לבסוף הוא הפך לבן אלמוות הודות למוסריות שצבר.

הוא הגיע מג'יאנג-יאנג שבגואנג-לינג, עיר בה משפחתו חיה במשך דורות, וניהל עסק משפחתי של מכירת תבואה.

לי ג'ואה היה שונה למדי מעמיתיו והיה בעל מזג מכובד וזהיר. כשהיה בן 15, אביו הלך למקום אחר והפקיד בידיו את העסק המשפחתי.

כשלקוחות באו לקנות תבואה, לי ג'ואה נתן ללקוח כלי שקילה ונתן לו למדוד את המשקל בעצמו.

במקום לשנות את המחיר בהתאם לערך התבואה בשוק, לי ג'ואה תמיד תייג נמוך את המחיר ולקח רווח של שתי מאיות מכל דוֹאוּ (דלי עץ למדידת התבואה, המכיל כ-77 קילו תבואה) כדי לדאוג להוריו.

למרבה הפלא, שנים לאחר מכן משפחתו נעשתה למצליחה, ללא דאגות למזון וביגוד. אביו מצא שזה די מוזר ושאל אותו איך הוא השכיל להשיג הצלחה כזאת. לי סיפר לאביו מה הוא עשה, ואביו הופתע אף יותר.

אביו אמר: "כל עמיתיי לעסק משתמשים בדואו גדול כשהם רוכשים תבואה ובדואו קטן יותר כשהם מוכרים וכך הם עושים הרבה רווח. אף שפקידי ממשל בודקים את גודל הדואו פעמיים בשנה, באביב ובסתיו, הרבה אנשים עדיין מרמים כך את המערכת".

"אני תמיד השתמשתי בדואו באותו גודל לרכישה ומכירה וחשבתי שאני עושה את הדבר הנכון. מה שאתה עושה אפילו טוב יותר, כי אתה נותן ללקוחות למדוד את רכישתם בעצמם, ועדיין אתה מצליח לחיות טוב. אולי האלוהויות דואגות לך?"

לי ג'ואה חי יותר ממאה שנה ונשאר בריא מאוד. ערב אחד הוא נפטר בשלווה. לאחר שלושה ימים משפחתו שמעה צליל ביקוע מארונו; הם ראו את גופתו של לי ג'ואה עולה לשמים להצטרף לבני האלמוות.

סיפור שלישי – יושר: לעשות בחירות נכונות

באמצע שושלת מינג היה איש ששמו ג'ואו שהיה איש כן וישר. הוא בא ממשפחה ענייה וחי בבית שכור.

יום אחד אשתו מצאה שני מטילי כסף תחת הלבנים של התנור ושמחה מאוד. אך ג'ואו אמר: "זהו עושר שהושג שלא כחוק, כיצד נוכל לקחת אותו לעצמנו?

הוא לקח מכחול כתיבה וכתב על מטילי הכסף: "אם אתם שייכים לי אז בואו אליי באופן גלוי".

הוא לקח את מטילי הכסף ויצא החוצה. הוא עלה על סירה ושט עד אמצע הנהר ואז השליך את המטילים לנהר וחזר לביתו. כשבעל הסירה ראה מה שג'ואו עשה עם מטילי הכסף, עברה בו מחשבה חמדנית. הוא ביקש מדייג למצוא אותם עבורו. אחרי שהדייג שלה אותם מהמים, הוא החביא אותם, ואמר לבעל הסירה שהוא לא מצא אותם. בעל הסירה לא האמין לו ופרץ ביניהם ויכוח. לבסוף המקרה הובא בפני משרד השופט המקומי.

בהתחלה שניהם שיקרו, אך אחר כך התוודו כאשר המושל ניסה להגיע לחקר הדברים. הדייג הביא את מטילי הכסף מהמחבוא בליווי שומרי משרד השופט. כשהמושל ראה את המילים הכתובות על המטילים הוא הורה לשמור את מטילי הכסף במשרד האוצר.

באותו סתיו ג'ואו עבר את הבחינה האזרחית המחוזית. כרגיל, המושל ערך משתה עבור המתמודדים שהצליחו בבחינה, ומול כל אחד מהם הוצבו מטילי כסף. להפתעתו של ג'ואו, שני המטילים שהוצבו מולו היו אלו שזרק לנהר והמילים שכתב עליהם עדיין נראו בבירור. מאוחר יותר ג'ואו הצליח גם בבחינה הקיסרית.

יש פתגם האומר: "אדם אצילי אמנם אוהב כסף, אך הוא משיג אותו רק בדרכים ראויות".

מה שג'ואו עשה הייתה בחירה בלתי נמנעת של אדם אצילי. ייתכן שהצלחתו המתמשכת בבחינות הרשמיות של הפקידות הציבורית היו ברכה משמים על כנותו ועל התנהגותו הישרה.

בספר "לוּ-שי צ'ון-צ'יו" היה סיפור שכזה על דזי-גונג (תלמיד של קונפוציוס) ששחרר עבד שנלקח ממדינת לוּ.

בחוק במדינת לוּ מוצהר שכל מי שמשלם עבור חופש של אזרח משועבד ממדינת לוּ, יכול לקבל פיצוי ממשרד האוצר.

פעם דזי-גונג פדה אזרח של מדינת לוּ שהיה שבוי במדינה אחרת. כשחזר, הוא סירב לקבל פיצוי על הכופר ששילם. הוא האמין שאם מישהו רודף אחר פרס עבור מעשה טוב שעשה, זה יעורר עשיית מעשים טובים בעבור רווח אישי, ויכונן נורמה חברתית שלילית.

(המשך יבוא)