(Minghui.org)

וואנג שיו-צ'ינג בת 55. היא מהכפר סו-ג'נג שליד העיר הואנג-הואה, במחוז הה-ביי. בצעירותה חלתה בדלקת הכבד, במשךמעל מעשרים שנה לא יכלה להסתדר בלי תרופות, . בשנת 1996, מחלת שחמת הכבד שלה התקדמה שלב נוסף. היא פיתחה בצקת כללית וחיוורון, ולא הצליחה לטפל בעצמה. בני משפחתה דאגו מאוד. בשלב זה, היא החלה ללמוד פאלון גונג. אתר התרגול היה במרחק של כ- 50 מטר בלבד מביתה, אולם, היא נאלצה לנוח מספר פעמים בדרכה לשם. לאחר תרגול של מספר חודשים, היא הפכה לאדם אחר לחלוטין. היא הצליחה לעבוד הן בבית והן בשדה. שכנים מהכפר ציינו: "זה הפאלון גונג שנתן לה את החיים בפעם השניה." בשש השנים שלאחר מכן, היא לא נזקקה לשום תרופות, ונשארה בריאה. לא רק שהיא חסכה את כל ההוצאות הבריאותיות, היא אף הביאה שמחה רבה למשפחתה.

בנובמבר 2001, וואנג שיו-צ'ינג נעצרה, ונאלצה להשתתף בכיתת שטיפת מוח בעיירה לואן-צ'יאו הסמוכה לביתה. העבריינים, מפירי החוק, לא נתנו לה לישון, והונו אותה במשמרות. באותה עת היא לא היתה נחושה באמונתה. כיוון שחששה שמשפחתה תסתבך, היא חתמה על הטפסים המגנים את הדאפא, וויתרה על התרגול. מעבר לכך, היא אף סייעה לשלטונות המקומיים לפתות מתרגלים אחרים להשתתף בכיתות "שטיפת המוח". אפילו בנסיבות אלו, המורה עדיין נתן לה רמזים, וברחמים רבים, ניסה להציל אותה.

יום אחד, במרץ 2002, וואנג שיו-צ'ינג החלה פתאום להקיא דם ללא הפסק. היא אושפזה בבית חולים, ועברה ניתוח כשהיתה מחוסרת הכרה. לאחר עשרים יום בבית החולים, היא שקעה בחוב של יותר מ- 20,000 יואן על הוצאות בריאות. איך יכול איכר, עם הכנסה מוגבלת, להרשות לעצמו הוצאה כזו גדולה? אפילו לאחר שנים מתישות של חיסכון, מצבה התדרדר עם כל טיפול; במהרה, היא פיתחה מיימת. רגליה היו כה בצקתיות, שהיא לא יכלה לקום מהמיטה. אז, היא הבינה, שכל התרופות בעולם לא יוכלו לטפל במצבה; דרך המילוט היחידה היא לתרגל דאפא.

לכן, היא ביקשה בתקיפות להשתחרר מבית החולים. בית החולים, שחשש מהאחריות במידה ויקרה לה משהו, ביקש ממנה לחתום על שיחרור לפני שהירשה לה לעזוב. לאחר שהגיעה הביתה, בעלה מאוד דאג לה, ואילץ אותה לקבל זריקה תוך ורידית במשך שלושה ימים, מה שגרם לרגליה להתנפח עוד יותר. היא אמרה לבעלה: "אל תטפל בי יותר, אתה תטפל בי למוות, אני צריכה לתרגל פאלון גונג." ג'וֹאוּ פנג, מהמועצה המקומית, אמרה: "זה יהיה נס אם היא תצליח להבריא שוב ולתרגל." בעלה היה עדיין מוטרד; הוא הביא ערימות של תרופות, וביקש ממנה לקחת מהן שלוש פעמים ביום. כדי לשכך את חרדתו, היא החביאה את התרופות שהיתה אמורה לקחת. היא התמידה בתרגול התרגילים ובלימוד הפא, אפילו כשהיתה חלשה מאוד. היא אף הבהירה את האמת על הדאפא, לאנשים שבאו לבקר אותה. בהדרגה היא החלה להתאושש. בעלה, שאינו מתרגל, חש שביעות רצון עצמית ואמר: "אם לא היית לוקחת את התרופות, לא היית מחלימה כל כך מהר. כשמישהו חולה, הוא חייב לקחת תרופות." וואנג שיו-צ'ינג הוציאה את כל התרופות שהחביאה ומסרה לו אותם: "הנה התרופות שלך. לא חסר אפילו כדור אחד. אני מחזירה לך אותם." באותו רגע, בעלה נדהם, ולא יכול היה לומר דבר, מלבד "זה נס!"

ביום פסטיבל אמצע הסתיו ג'וֹאוּ פנג, מהמועצה המקומית, הלכה לביתה של וואנג וראתה אותה מבצעת מטלת בית מעייפת. היא אמרה: "זה אכן נס!" היא שאלה את וואנג האם, במידה וישלחו אותה שוב לכיתת "שטיפת מוח", המתקיימת בצ'אנג-ג'ואו, האם היא תוותר שוב על אמונתה? וואנג ענתה בנחרצות: "פאלון דאפא העניקה לי את החיים בפעם השלישית. הפעם הזאת לא אעשה משהו כל כך מטופש, אפילו אם אצטרך למות."