(Minghui.org)

התחלתי לתרגל פאלון דאפא בשנת 1999. הקריאה בספר "גואן פאלון" שינתה את דרך המחשבה שלי לחלוטין. הייתי מכורה להימורים כגון קלפי משחק ומא-ג'ונג (משחק הימורים סיני באמצעות אבני משחק הדומות לדומינו). הפסקתי לשחק לחלוטין לאחר שהתחלתי לתרגל בפאלון דאפא. רבות ממחלותי כגון ורטיגו (סחרור), vasculitis , דלקת כליות ושאר הרגשות החולי נעלמו תוך פחות מחודשיים וכל גופי הרגיש קל. באמצעות התמדה בלימוד הפא ותרגול התרגילים, הבנתי בהדרגתיות שזהו פא בודהא גדול המכיל משמעויות עמוקות. בכדי להרים את עצמי עליי להביט פנימה,לשפר את השין-שינג (טבע הלב והמחשבה),להתחשב קודם כל באחרים,להיות אדיבה אל אנשים ולשאוף להיות אדם טוב יותר.

בכל אופן, מאז ה-20 ביולי 1999, נרדפתי בעוון אי הוויתור על תרגול הפאלון גונג.

ב-22 ביולי, 1999, השוטרים דואן וון-ג'יאנג הייתי שם באותה השעה אולם הם חיפשו והחרימו ספרי פאלון דאפא, קלטות עם מוסיקה לתרגול, קלטות עם הרצאות ושאר חומרי דאפא שיכלו למצוא בהעדרי.

מאוחר יותר ,כששאלתי אותם הם השיבו:"המדינה לא מתירה לך לתרגל".

עניתי:"המחלות שלי נרפאו באמצעות תרגול פאלון גונג. במידה והמחלות שלי יחזרו האם המדינה תטפל בי?"

השוטר גאנג ליי ענה , "לא אכפת לנו ממה שאת אומרת".

משלא יכולתי לתקשר עם המשטרה, הלכתי אל משרד הפניות לממשלה בפרובינציה והסברתי להם כיצד תרגול פאלון גונג תרם לי נפשית וגופנית.

הצוות במשרד הצהיר:"זה הוצא מחוץ בידי הממשל המרכזי. מה אנחנו יכולים לעשות בנידון?".מאוחר יותר , התקרבו לעברי שני אנשים שטענו שהם נציגי משרד הפניות ומחלקת המשטרה בגין-ג'ואו. הם איימו לעצור אותי ודחפו אותי אל מחוץ לדלת. בדרך לביתי,ניו גואנג-צ'ון (גבר), השוטר ראשי בתחנת המשטרה בכפר באן-שי-גוֹאוּ,ניסה להכריח אותי לכתוב הצהרה על הפסקת תרגול פאלון גונג. כאשר סירבתי המשטרה החרימה לי 500 יואן (השכר ממוצע החודשי בסין לעובד עירוני) מבני משפחתי.

ב-4 בספטמבר,1999, אני ויותר מעשרה מתרגלים יצאנו לבייג'ינג בכדי לערער. שוטרים מתחנת המשטרה בכפר וממחלקת המשטרה בעיר לינג-האי חטפו אותנו בתחנת הרכבת בצפון מחוז סאן-הה. הם לקחו אותנו אל תחנת המשטרה בסאן-הה ועינו אותנו בשיטות הבאות: אגרופים,בעיטות,הצלפות בחגורות מעור,הימום באמצעות אלות חשמליות. מאוחר יותר המשטרה מהעיר שלי הגיעה להחזיר אותי. ניו, ראש תחנת המשטרה גנב ממני 700 יואן ואסר אותי באופן לא חוקי במשך 45 ימים. במהלך מאסרי, וואנג, ראש מרכז המעצר, גרר אותי בשערותיי והרבה משערי נתלש עקב כך. בבוקר קר אחד באוקטובר,1999, כאשר היה עדיין חשוך בחוץ, יותר מעשרה מתרגלים ואני עשינו את התרגילים בתאנו. השומר שפך עלינו מים קרים ולקח אותנו החוצה,כשלגופינו רק שכבת בגדים רטובה. בכדי להתנגד לרדיפה, פתחתי בשביתת רעב, אפילו סירבתי לשתות מים. ב12- באוקטובר, היום השלישי לשביתת הרעב שלי , המשטרה המקומית החרימה 1000 יואן ממשפחתי ושיחררה אותי.

בכל אופן, גם כשחזרתי לביתי לא הייתי חופשייה, הייתי צריכה לבקש רשות בכדי לעזוב את הבית ועקבו אחרי בקביעות.

ב15- באוקטובר,1999,אחותי לי יין,בעלה ליאנג גאנג ואני יצאנו שוב לבייג'ינג לערער. משום שהמשטרה המקומית חסמה את הדרך לבייג'ינג, נאלצנו לטפס במעלה גבעה וללכת דרך היער. הלכנו במשך יומיים ולילה בכדי לעקוף את המחסום. כפות רגלינו היו נפוחות ורגלינו היו פצועות. אכלנו לחמניות מתוקות קרות, שתינו מים קרים וכשעייפנו נחנו בצדי הדרך. אחרי כן יכלנו לעלות על רכבת לבייג'ינג. בכיכר טיאננמן, משטרת בייג'ינג עצרה אותנו ולקחה אותנו אל תחנת המשטרה שעל יד הכיכר. יותר מ-100 מתרגלים, ילדים מגיל 8 ועד מבוגרים בגיל 80 נכלאו שם באותה עת. המשטרה לא אפשרה לנו ללכת לשירותים או לאכול. ראיתי אותם מכים רבים מהמתרגלים. רגליהם של חלק מהמתרגלים היו קשורות באמצעות חבלים שלופפו סביבם בדרכים שונות מהקרסוליים לירכיים, וידיהם היו קשורות בתנוחות גסות ומכאיבות במיוחד. מכיוון שלא גיליתי את שמי, יותר מעשרה שוטרים הכו ובעטו בי בתורם. הם ניסו להכריח אותי להתכופף, וכאשר סירבתי הם גררו אותי בשיער והיכו אותי. שוטר אחד ישב על ראשי במשך זמן רב ולא הפסיק עד שלא יכולתי לסבול עוד את התעללות. ידי הנפוחות הפכו שחורות וכחולות, העור נסדק. שיערי נשר, עונתי באכזריות במשך שש או שבע שעות. כאשר לא יכולתי לסבול עוד אמרתי להם את כתובתי. הם שלחו אותי למשרד הפרובינציה בבייג'ינג, ומשם שוטרים החזירו אותי לעירי.

ראש תחנת המשטרה, ניו, ערך עליחיפש שוב ,לקח את היואן הבודד שהיה לי ושלח אותי אל מרכז המעצר בלינג-האי. שם ,מכיוון שניסיתי לעשות את התרגילים, המשטרה כפתה אותי באזיקים אל מסגרת חלון ממתכת במשך כמה שעות, רגלי בקושי יכלו לגעת ברצפה. פתחתי בשביתת רעב,ללא מים כדי להתנגד לרדיפה. ב30 באוקטובר, היום השישי לשביתת הרעב שלי , נדונתי, באופן לא חוקי, לשנתיים מעצר ונשלחתי לתחנת הנשים השנייה ,במחנה העבודה בכפייה הידוע לשמצה, מא-סאן-ג'יאה.

ב-3 בנובמבר 1999, בין 80 ל-90 מתרגלים משישה תאים בקומה השלישית, כולל אותי, התאספנו במסדרון לעשות את התרגילים. סיימנו בשקט לתרגל את ארבעת תרגילי העמידה הראשונים ושרנו 72 פואמות מהונג יין לפני שכנופיית שוטרים הגיעה עם אלות חשמליות. בקבוצה נכחה השוטרת סו ג'ינג, ראש המתקן, וואנג נאי-מין ראש הקבוצה ומנהיגי הקבוצות האחרות כולל הואנג האי-יאן וג'אנג שי-רונג. הם פתחו את שער הברזל והתנפלו עלינו. הם הכו, בעטו והיממו אותנו. לחלק מאתנו נתלשו השיערות וחלקנו הוכו. יותר מעשרה מאיתנו התאספו בפתח התא וחסמו את הדלת. דקלמנו מאמרי דאפא יחד. השוטרים לא יכלו לצאת מהחדר והחלו לגרור אותנו החוצה אחד אחד . הם היכו והיממו אותנו ושלחו אותנו אל חמישה תאים אחרים. השומרים אף היממו אישה בת יותר משישים לאחר שהיכו אותה. זה היה דיכוי רווי דמים.

ב-4 בנובמבר 1999, במהלך לימוד פאלון דאפא, שוטרת ניסתה להפסיק את הלימוד באמצעות הכאתנו. בכדי למנוע ממנה מלהחרים את הספרים שלנו, שילבנו ידיים ונצמדנו אל הקיר כך שהיא והשוטרים האחרים לא יוכלו לעבור (במהלך מעצרם, מתרגלים בעלי קשרים יכלו לשמור את ספרי הדאפא וחומרי לימוד אחרים). החזקנו מעמד במשך שעה. עוד שומרים נקראו והם היכו בנו באלות חשמליות והכריחו את המתרגלים להיפרד. מכאן ואילך המשטרה הכתה באלות חשמליות כל מי שניסה ללמוד את הפא או לדקלם ממאמרי המורה.

אני מתרגלת פאלון דאפא, אני מאמינה בפאלון דאפא ואני מנסה להיות אדם טוב. לא עשיתי דבר כנגד החוק ומאסרי היה מוטעה. הם ציוו עלי לשנן 30 חוקי כלא ומנעו ממני לדלקם את מאמרי המורה. הם כפו עלי תרגילים בסגנון צבאי ולהסתובב ואסרו עלי לתרגל תרגילי פאלון דאפא. כאשר לא שיתפתי פעולה , היכו אותי והממו באמצעות אלות חשמליות. כמעט בכל יום בנובמבר, הוכיתי או הוכרחתי לבצע משימות גופניות במשך כמה פעמים ביום. הוכרחתי לשבת שפופה ולרכון בתא השירותים. כאשר ראשי הקבוצות החליפו משמרות הם היו מכים אותי. כאשר לאסירים-עמיתים לא היה מה לעשות גם הם היכו אותי. לילה אחד, כאשר הם סיימו להכות אותי, הם תלו אותי באמצעות אזיקים על דלת השירותים, הם עשו חור בבד האפודה שלבשתי ובאמצעו חוט קשרו אותה למצנן, מכריחים אותי להתכופף. לבסוף כשחזרתי לתאי, שוב הוכרחתי לשבת שפופה. ג'אנג שי-רונג (ראש הקבוצה) ציוותה על האסירים-עמיתים ליאו יינג, לי פאנג-ליאן וג'אנג ג'יה לקלל אותי ולהכריח אותי לבצע משימות גופניות.

במהלך החודש, משום שסירבתי לדקלם את חוקי הכלא, ג'אנג שי-רונג גררה אותי אל רחבת התרגילים ופתחה את כפתורי בגדי. היא תלתה אותי באזיקים אל טבעת של סל כדורסל כשפני צפונה אל עבר הרוח הקרה כאשר פתיתי שלג מכים בפניי. מגעם היה כשל מחטים חדות (אני זוכרת שהיה קר במיוחד במהלך החורף הזה) איני יודעת כמה זמן הוכרחתי לעמוד שם עד שאיבדתי הכרה וגופי כולו קפא. גופי כוסה בשכבה עבה של שלג, מאוחר יותר ג'אנג שי-רונג וג'אנג ג'יה פתחו את האזיקים וגררו אותי אל תא ריק. השלג שכיסה את גופי נמס, מרטיב את בגדי אך לא הורשתי להחליף אותם. פני זעפו מהקור, ושפתי הפכו סגולות. פרקי ידי היו נפוחים מהאזיקים. ג'אנג שי-רונג איימה לחשוף אותי לקור ושלג בקרוב.

באותו החודש , מכיוון שסירבתי לצעוד, ג'אנג שי-רונג וג'אנג ג'יה גררו אותי אל השירותים והחלו לבעוט בי (שומרי המחנה נעלו מגפי עור קשים ומחודדים). בנוסף הן משכו את מכנסי מטה והכו בברכי ובשוקי החשופות. הם אפילו השתמשו בידית עץ ארוכה ששימשה בשירותים והכו אותי בה. כל גופי כוסה בחבורות סגולות. אחרי שעה נגררתי בחזרה אל תאי והוכרחתי לשבת כפופה במשך כמה שעות.

ב-29 בנובמבר,1999 , ג'אנג שי-רונג, הואנג האי-יאן וג'אנג ג'יה גררו אותי אל משרד ראש הקבוצה ושלושתם הכו אותי באלות חשמליות יחד.

בוקר אחד תרגלתי עם המתרגלות צ'י שן-רונג וצ'ה לי בתוך התא. אסירים-עמיתים דיווחו עלינו לראש הקבוצה, מיד לאחר שהשומר גי'ה לי הביא אותנו אל משרד ראש הקבוצה ושלושתנו התחלנו לדקלם את מאמרי המורה בקול רם. השומרים הכריחו אותנו לעמוד כל הבוקר ולא אפשרו לנו לאכול ארוחת צהריים. לאחר מכן התחלנו לעשות את התרגילים האסירים-העמיתים הגיעו מיד והחלו להצליף בנו. הם אמרו בטון מרושע, "זה מה שתקבלו בעבור תרגול", כמה שוטרים שחזרו מארוחת הצהריים אמרו בציניות "אתם מתרגלים? מחנה העבודה מאפשר רק לשלושתכם לתרגל?" באותו הזמן אני ישבתי שפופה. שני שוטרים ציוו עלי לעמוד, כאשר סירבתי הם בעטו ברגליי וכאב עז הכה בליבי. שלוש שנים עברו מאז אבל הסימנים עדיין על רגליי. הם הרימו אותי באוויר על ידי משיכות ברגליי ובשערי ואז זרקו אל הרצפה, הם חזרו על במשך כמה פעמים, נהנים באכזריות.

לאחר הבוקר, בזמן שעשיתי את התרגילים עם צ'י שן-רונג, שני אסירים באו וגררו אותנו אל בור המים. שם הם הכו בפנינו עד שדם זב מאפנו, על גופנו ולקרקע. האסירים-עמיתים האכזרים השתמשו בדליים קטנים בכדי להשפריץ טינופת ומים שנאספו בקרקעית ארגז האשפה עד שהיינו מכוסות בטינופת. לאחר זאת נגררנו בחזרה אל תאי השירותים והוכרחנו להתכופף. הם לקחו את בגדיה של צ'י שן-רונג הכריחו אותה להתכופף מתחת לחלון פתוח כדי שהיא תקפא ברוח הקרה.

לילה אחד , מכיוון שעשיתי את התרגילים , אחת האסירות הכריחה אותי להשתופף בחדר ריק. במהלך החלק השני של הלילה, נרדמתי על הרצפה החשופה, כך שאסירה נשא אותי אל המיטה. ג'אנג שיו-רונג ראתה אותה ואמרה "אל תתני לה לישון, קשרי אותה עומדת אל המיטה באזיקים, ככל שהיא תרצה לישון, לא ניתן לה לישון". הוכרחתי לעמוד כשג'אנג ג'יה קשרה באזיקים את ידיי אל ראש המיטה. זרועותיי נמתחו למעלה כך שלא יכולתי לזוז, הוכרחתי לעמוד כך עד השעה 7 בבוקר.

במהלך כל חודש נובמבר, ימי בכלא הנשים השני היו מלאים בהשפלה מילולית , הכאות ובעבודת פרך קשה.

ב-30 בנובמבר 1999, המשטרה העבירה אותי ועוד 20 מתרגלות מכלא הנשים השני אל כלא הנשים הראשון. שם הוכרחנו לעבוד כמו שפחות. היה עלינו ליצר בגדים, התחלנו כל יום ב-06:30 ועבדנו עד 10 בערב. אם אוסף הבגדים היה צריך להיות מוכן מוקדם עבדנו עד 4 בבוקר. פעם אחת עבדנו במשך 36 שעות ברציפות. אם לא סיימנו את מכסת העבודה שהוקצתה לנו , ראש מחנה העבודה (אסיר) השפיל אותנו מילולית והטיל עלינו כל מיני עונשים. בזמן העבודה היה עלינו לשאת בלחץ נפשי רב, והיה מחסור במזון. שני גברים בבוקר ובערב היו מאדים לחם עשוי תירס ודורה, דייסות תירס וירקות כבושים. היה אסור לשמור על תנאי ניקיון הולמים. שלשה אנשים היו ישנים בשתי מיטות, ומקלחת הייתה מותרת רק פעמיים שלוש בשנה (היה צורך לשלם בעבורה). בכספנו שילמנו בעבור ציוד העבודה שלנו, כולל בגדינו והאספקה היומית שלנו. השומרים גבו מאיתנו מחיר גבוה פי שתיים עד שלוש מעל המחיר המקובל בשוק בעבור כל הפריטים. מתרגלי פאלון דאפא היו רשאים לראות את משפתחותיהם לעיתים נדירות ולרוב לא היו משוחררים כשגזר הדין פקע. היו מנטרים אותם במשך 24 שעות ביום אסירים-עמיתים ולא היו זכאים לחופש מינימלי. מתרגלים עברו שטיפות מוח אלימות, הכאות, חשמול ועינויים גופנים ונפשיים נוספים.

לאחר ששוחררתי ממחנה העבודה בכפייה מא-סאן-ג'יאה וחזרתי לביתי, ב-28 בדצמבר 2001 , שוב הוכרחתי להשתתף בכיתות שטיפת מוח. לאחר מכן, המשיכו להטריד אותי וכדי להימנע ממעצר נוסף ורדיפה עתידית היה עלי לעזוב את ביתי.