(Minghui.org)

מאי-שי-אן חיה חיי שפלות, כאב מילא את חייה במשך עשור, אבל עכשיו היא מספרת בשמחה איך הרוויחה חיים חדשים לאחר טיפוח הפאלון דאפא. הנאמר הוא סיפורה של מאישיאן:

במרס 1998, כאשר מאי-שי-אן הייתה בת 52, היא סבלה מכאבים בכל גופה. תוצאות הבדיקות הרפואיות הראו שיש לה גידול ברוחב של 5 סנטימטרים בחלק הימני של מוחה שהשפיע על ראייתה ושמיעתה. הגידול כבר גרם לנזקים בעצבי השמע והראיה ובמערכות אחרות. סיבוכים שונים התפתחו לאחר שהגידול הוסר. גופה ואבריה של מאישיאן הידרדרו למצב שבו לשונה ושיניה לא יכלו לגעת אחד בשני, מה שגרם לכך שהאוכל היה נופל מפיה בזמן האכילה. עפעפיה לא נסגרו, היא לא ראתה ושמעה בבהירות, היו לה קשיי דיבור, והיא התחילה לאבד את השימוש בגפים מצומקות.

היא יכלה לנוע אך ורק באיטיות, מאחר והיה לה קשה לשלוט בעצמה. גופה היה מאוד מכופף בזמן ההליכה ולעיתים קרובות היא נתקלה באנשים או בחפצים. היא נזקקה למנוחה ארוכה אפילו לאחר תנועות קטנות. מחצית מפניה התעקמו לצד שמאל מה שגרם לתווי פניה להיות מאוד קשוחים. היא יכלה לדבר רק באיטיות, מילה במילה, ובלוטות הדמעות יצאו מכלל השליטה, מה שגרם לדמעות לנזול על לחייה. היא תמיד נשאה עימה מגבת לניגוב דמעותיה. לעיתים קרובות היא גם איבדה את הכרתה ללא שום התראה. חלקים שונים מגופה הידרדרו בצורה כה חמורה שהיא הייתה צריכה להיות תלויה באנשים אחרים שיעשו הכל בחייה היום יומיים. כדי לשפר את בריאותה הפיזית, היא ניסתה טיפולים רבים ומגוונים, כגון פיזיותרפיה, רפואה סינית מסורתית, אפילו רופאים של רפואה עממית , וכו'. היא אמרה, "חייתי חיים שפלים בתקופה ההיא".

היא שאלה את עצמה לעיתים קרובות, "האם ישנה שיטה כלשהיא שיכולה לעזור לי לא להיות תלויה באנשים אחרים יותר? האם אני צריכה להיות כך לשארית חיי?" יום אחד, היא ראתה כתבה בטלוויזיה לגבי פאלון גונג אשר ציינה שהתרגול הוא טוב מאוד. באותו הזמן הייתה לה רצון ללמוד את השיטה, אבל היא לא ידעה היכן למצוא אותה.

לפני שלוש שנים, היא ראתה תרגול פאלון גונג בפארק אחד. ביום המחרת, היא עשתה מאמץ כביר ללכת לאתר התרגול בפארק, היכן שמתרגלים אחרים לימדו אותה את "תנוחת עמידת הפאלון." אבל מאישיאן התקשתה להרים את הידיים לחזה. הרגישה כאבים עזים בידיים והייתה חייבת להוריד אותן למטה. לאחר שחזרה הביתה, היא חשבה, "זה יותר מדי קשה לתרגל את התרגילים! לא אלך מחר!" בכל אופן, כאשר התעוררה בבוקר שלמחרת, היא עדיין הלכה באיטיות לאתר התרגול בפארק ללמוד את התרגול. בכל יום, היא הרגישה מאוד עייפה לאחר שסיימה ורצתה להרים ידיים, אבל איזה שהוא כוח דחף אותה ללכת לתרגל שוב בבוקר שלמחרת.

לאחר שלושה חודשים, מאי-שי-אן הבינה לפתע שהיא לא צריכה יותר לקחת תרופות לשיכוך כאבים שנזקקה להן במשך שנים כה רבות. זה היה עידוד גדול עבורה, והיא המשיכה לתרגל את התרגילים. בהדרגה, היא הייתה מסוגלת להרים את הידיים מול עינייה ואחר כך באיטיות מעל ראשה. היא גם היתה מסוגלת להאריך את זמן התרגול מכמה שניות לדקות ולסיים חצי שעה של תרגול. רגליה גם השתנו. בהתחלה היא לא יכלה לכופף אותן לתנוחת חצי לוטוס בתרגיל הישיבה אבל באמצעות תרגול היא עשתה התקדמות ממושכת. במשך שלוש השנים הבאות היא גילתה שהיא מסוגלת לעשות המון דברים בחייה שלא הייתה מסוגלת לעשות לפני כן. היכולת ללכת והביטחון העצמי שלה השתפרו.

פאלון גונג שם דגש על כך שמתרגלים צריכים לשפר את מצב המחשבה שלהם, לכן קוראים את הספר ולומדים את הפא ביחד לאחר סיום התרגילים. לאחר תרגול התרגילים למשך תקופה מסוימת, מאישיאן התחילה לקרוא את הספר ג'ואן פאלון. בהתחלה, היא הצליחה לקרוא מילה אחת או שתיים. היא דאגה שלא לבזבז את זמנם של המתרגלים האחרים, לכן חשבה: "לא אקרא את הספר. יהיה מספיק טוב אם אני רק אתרגל את התרגילים!" בכל אופן, עמיתיה המתרגלים עידדו אותה להשתתף בקבוצת לימוד בערבים. מתרגל אחד הסביר למאישיאן את הקשר בין קריאת הספר, לימוד הפא, והטיפוח. מאישיאן רצתה מאוד לטפח, ולכן החליטה להתחיל לקרוא את הספר שוב.

מאי-שי-אן התחילה על ידי קריאה איטית של מילה אחרי מילה. לאחר מכן היא הייתה קוראת משפט אחד ונחה למשך זמן מה לפני קריאת המשפט הבא. בדרך זו, מאישיאן שיפרה את יכולתה לקרוא את הספר. כיום, לא רק שלמאי-שי-אן בת ה- 65 יש ראייה בהירה, אלא שהיא מדברת באופן חלק. היא יכולה לקרוא את הספר וללמוד את הפא ביחד עם מתרגלים אחרים באותו הקצב. היא יכולה לדבר באופן שוטף וגם לדון בשאלות עם מתרגלים אחרים.

סיפורה של מאי-שי-אן אינו יוצא דופן בקרב מתרגלי הדאפא. אולם, ניסיונה האישי גורם לה להגיד לכולם מכל הלב, "אני מודה לכל עמיתי המתרגלים על עזרתם ואני מודה למאסטר לי על הצלתו הרחומה!"