Falun Dafa Minghui.org www.minghui.org הדפס

התקדמו יחדיו, השתפרו באופן כולל

אוג' 12, 2002 |   מתרגל של פאלון דאפא בצפון קליפורניה

(Minghui.org)

שותוף בועידת פאלון דאפא לשיתוף התנסויות בוושינגטון די. סי. 2002

תרגלתי את הדאפא במשך יותר מ-5 שנים. השנתיים הראשונות היו תקופת הטיפוח האישי שלי. במשך התקופה הזאת, זה היה לי מאוד ברור מתי רמת השין-שינג שלי עלתה, כאשר הוארתי לעיקרון, והאם עברתי מבחן. מאז תחילת הרדיפה הרעה ב-1999, במשך שלוש שנים הרגשתי כאילו נסחפתי קדימה על ידי הזרם של תיקון הפא. הטיפוח האישי שלי הוזנק לטיפוח-תיקון הפא. עברתי גם שינוי והפכתי למתרגל ותיק. ההבנה שלי של הפא כל הזמן השתפרה. בתוך התהליך העצום הזה של תיקון הפא, כל הדברים שלי נראו לי ככל כך חסרי חשיבות. הרווח האישי שלי או ההפסד וההחזקות לא ראויים לציון.

ישנה אמרה עתיקה שיותר קל לשנות את הנוף מלשנות אופי של האדם. עם זאת הפכתי לבן אדם חדש לחלוטין באמצעות טיפוח-תרגול של הדאפא. בשלוש השנים האחרונות, מספר האנשים שנפגשתי אתם עלה על זה של כל השנים הקודמות שלי יחדיו. האנשים שפגשתי באים מכל תחומי החיים. באופן ממושך פרצתי דרך מחסומים נפשיים ודרך מחסומים של מומחיות בזמן שהשתתפתי בפעילויות מגוונות כמו איסוף של חתימות, העברת עלונים, פגישות עם נציגי הרשות המחוקקת כדי להבהיר את האמת, עשיית מופעים, עריכת ראיון, עריכת משדרים, עבודת התקשורת, וכו'.

אני זוכר את הפעם הראשונה שהלכתי לצ'יינה טאון להפיץ את העלונים. היד שהחזיקה את העלונים רעדה והלב שלי פעם במהירות. הרגשתי שהאנשים נראו או רעי לב או שהיו יותר מדי זקנים מכדי להבין את האמת. הסיבה האמיתית היא שפחדתי מהמבוכה של להיות נדחה ומושפל. בסוף לא הצלחתי לחלק אפילו עלון אחד. אחר כך, פחד וחרטה הטרידו אותי במשך זמן רב. אחרי שלוש שנים של חסימה, חלוקת עלונים לא מייצגת יותר אתגר. הלב שלי נשאר שלו בהתגרות עם לגלוג ועלבונות. למעשה הרבה אנשים שינו את הגישה שלהם מלעג לשתיקה. אחרים אפילו יזמו שיחות בטלות איתי.

סן פרנסיסקו היא המוקד התרבותי והכלכלי של אזור המפרץ. הקהילה הסינית גדולה למדי. עבודת הבהרת האמת מאוד תובענית. כנראה בגלל הסיבות הנגזרות מלמעלה, גמרתי כאן. משפחתי וידידיי הפצירו בי לעבור למקום אחר ולמצוא סביבה יותר רגועה. למעשה, זה לא שאני יותר מדי קשור לעיר הזאת, אבל אני חושב שיש צורך ביותר מתרגלים להבהרת האמת, במיוחד לממשלה ולתקשורת. לפי דעתי, זה דורש מתרגלים שיכולים להתבטא טוב וברור באנגלית. המורה הזכיר ב-"הרצאת פא בועידת הפא בבוסטון 2002" כי "על תלמיד דאפא לשים את הפא במקום הראשון בכל דבר שהוא עושה. כשאתה אומד כל דבר עליך להתחשב קודם כל בפא." אני מרגיש כי הבהרת האמת בעיר הזאת, הוא מה שהדאפא דורש ממני.

לכן, הייתי מעורב באופן פעיל בכל צורות עבודת הבהרת האמת בעיר. כל דבר שלא ידעתי, לא יכולתי לעשות או לא אהבתי לעשות, התחלתי לעשות בחריצות. זה בדיוק מה שהמורה אמר בג'ואן פאלון: "כשזה נראה בלתי אפשרי ואומרים שזה בלתי אפשרי, תנסו ותראו שזה אפשרי, אם אתם באמת יכולים לעשות את זה, אתה באמת תגלו : "אחרי שעוברים עצי ערבה מוצלים, יהיו פרחים זוהרים ועוד כפר מלפנים" . " כשבאמת התייחסתי לזה בעצמי, לעיתים קרובות מצאתי שהדברים הלכו די טוב.

כמובן, לא התכוונתי לרמוז שיכולתי להתמודד עם הכל. לפעמים כשהפרויקט הגיע אליי, התגובה האוטומטית שלי הייתה לדחות את זה, -- בעודי נותן להם את הסיבה הנהדרת שלי: "אני יותר מדי עסוק". ברגעים האלו, מחשבות חריגות באו למוחי: "הייתי עסוק כל הזמן, ועשיתי כל כך הרבה עבודה. זה צריך להיות מספיק." כך השאננות השתלטה עליי. אחר כך, הבנתי שזו לא הייתה הגישה הנכונה. אחרי כן, כשהוצפתי בעבודה, הייתי שואל את עצמי האם ניסיתי הכי חזק שיכולתי, והאם אני צריך להשתמש במושגים האנושיים שלי כדי לשקול את ההבטחה השמימית. מצאתי שאני לא עומד בזה. כך הייתי קרוב להשתקע.

אפילו עכשיו בעודני כותב את זיכרונותיי, אני יכול לראות את האנוכיות שלי. אם אעשה פחות, מישהו אחר יצטרך לעשות יותר כדי להשלים את זה. המורה אמר: "עליכם קודם לחשוב על אחרים, כשאתם עושים דבר כלשהו, כך תשיגו את ההארה האמיתית של "חוסר אנוכיות ואלטרואיזם" " ( "ללא החסרה בטבע הבודהא" מתוך יסודות להתקדמות במרץ). "האחרים" כולל את רעינו המתרגלים. אני מוצא את האנוכיות שנעוצה עמוק בתוכי, ולעיתים קרובות היא נחשפת בתרגול. זה בדיוק למה שנועד הטיפוח.

כשבפעם הראשונה הצטרפתי לתיקון הפא, לעיתים קרובות עשיתי דברים בעצמי. גיליתי שכך זה יותר יעיל ויש פחות ויכוחים. אחר כך, המחשבה "באופן כולל" לעיתים קרובות השתהתה במוחי. הייתה תקופה שבה המתרגלים דיברו על ההבטחה שלנו הקשורה לתיקון הפא. יום אחד, צצה לי המחשבה: מה אם "הגיעו לשלמות, עופו והתרוממו, יחדיו חיזרו לשמיים". ( "היטמעות ושלמות" מתוך הונג יין, אוסף שירי המורה. ) היה גם חלק מההבטחה שלי? האם אוכל להשיג את זה? המורה אמר ב-"הרצאת פא בועידת הפא במערב ארצות הברית" כי: "אם מישהו אחד מכם עושה טוב, זהו עניין של הטיפוח האישי שלכם; אם האנשים במחוז אחד מתנהגים היטב, זה אומר שהתלמידים במחוז כולו מתנהגים היטב; אם אנחנו מתנהגים היטב בעולם כולו או בכל מחוז שבו יש מתרגלי דאפא, זה כבר לא עניין של מחוז אחד או בן אדם יחיד אחד, אלא של כל הדאפא בשלמותו העושה טוב והוא בדרך נכונה" . הבנתי אז שהוטלה עלינו המשימה המכובדת של להיות "חלקיקי הדאפא". רק אם כל החלקיקים יקושרו יחדיו, נוכל באמת להפוך לחלק מהדאפא. "שיפור הוליסטי וזיכוך" זה מה שהדאפא דורש מאתנו. התחלתי להשקיע יותר בדיוני הקבוצה וחילופי התנסויות ולשקול את העניינים מנקודת המבט של הכל. בעת עשיית הפרויקטים של הדאפא, לעיתים קרובות ביליתי יותר זמן בעידוד מתרגלים אחרים שישתתפו יותר. מתרגלים אחדים הפצירו בי לומר יותר שאני יותר מתאים לפרויקטים מסוימים, וכל מי שיותר מסוגלים צריכים לקחת על עצמם יותר פרוייקטים, וכו'. אף על פי כן, אני מרגיש כי ההשתתפות היא גם תהליך חשוב בטיפוח. אסור לנו להתמקד רק בקבלת תוצאה טובה. כפי שמורה אמר בג'ואן פאלון: "הטיפוח תלוי במאמצים של האדם, ואילו השינוי של הגונג נעשה על ידי המורה. זה מספיק טוב אם יש לכם את הרצון הזה. מי שבאמת עושה את זה, הוא המורה, כי אתם פשוט לא מסוגלים לעשות את זה." לכן צריך שתהיה הזדמנות לכל אחד להחליט האם להשתתף, והאם לממש את ההבטחה הרחוקה וחמורת הסבר שלו או שלה.

על אף שהייתה לי מחשבה כזן בלב, לא הבנתי שזאת הייתה האחריות שלי. כאשר הרצון שלי שכולם יטפחו כאחד דהתה, המורה הזכיר לי שוב בחמלה. כאשר ניסיתי להתחמק מלהיות איש קשר של אזור של סן פרנסיסקו, המילים של מתרגל אחד באמת נגעו ללבי. הוא אמר: "אתה צריך לחשוב על האחריות שלך כלפי הפא" . תזכורות כאלה קרו עוד כמה פעמים ברציפות עד שבאופן אוטומטי התחלתי לחשוב על אחריותי כלפי הפא.

להיות איש קשר זו ההזדמנות הגדולה לטיפוח. בבילוי יותר זמן עם המתרגלים האחרים, ההזדמנויות לשיפור השין-שינג גם כן גדלו, במיוחד בחודשים האחרונים כשהייתה הנטייה שלמתרגלים יהיו יותר אי הסכמות. המורה אמר ב- "הרצאת פא בועידת הפא בבוסטון 2002": " לך יש רעיון טוב, לו יש גם רעיון טוב, כל אחד חושב שהרעיון שלו הוא טוב ובדרך כלל מתגלעים וויכוחים בגלל זה. ואילו בזמן הוויכוח, בגלל שהזנחתם את לימוד הפא היומיומי, או שהרפיתם את הטיפוח-תרגול שלכם, זה גורם לכם להיות במצב ההוא של וויכוח שהוא כמו אצל אנשים רגילים."

אני בהחלט יכול להיקשר לתופעה כזאת. כשאני לא מסכים עם אחרים, המחשבה הראשונה שלי היא שאני צודק, שאני עושה את זה למען הטוב של המתרגלים האחרים, ושהאדם האחר לא למד את הפא היטב, וכו'. בכל אופן, כפי שהמורה ציין דבר כזה קורה רק כשמישהו מרפה את הטיפוח-תרגול שלו. זה גם התוצאה של אי לימוד מספיק של הפא, כך שכשהבעיה נצפית, האנשים המעורבים לא מסוגלים להעריך את הבעיה מנקודת מבט של הפא.

מתרגל פעם ציין בפני: "תשכח את מה שאתה חושב". הבנתי שזו הייתה תזכורת שלא למדתי את הפא מספיק. מחשבתי הייתה מלאה במושגי אנוש רבים. המורה אמר במאמר "לקראת השלמות": "כמה מתנדבים עוברים תקופות זמן ארוכות ללא קריאת או לימוד הפא. איך הם יוכלו לעשות היטב את עבודת הדאפא? המטתם על עצמכם ללא יודעין הפסדים רבים שקשים להחזרה. שיעורי הלקח הקודמים היו צריכים להפוך אותכם ליותר בוגרים. הדרך היחידה למנוע מהכוחות הישנים, הרעים מלנצל את הפערים במחשבתכם זה לעשות שימוש טוב בזמנכם כדי ללמוד את הפא." לימוד הפא הפך עכשיו לעדיפות העליונה אצלי, והלוואי וכל המתרגלים היו לומדים את הפא היטב.

כאשר אני רואה את המתרגלים מתווכחים כמו אנשים רגילים; כאשר אני רואה את המתרגלים מתנהגים בגסות אחד כלפי השני; וכאשר אני רואה את המתרגלים מבלים את כל זמנם בעבודת הדאפא ומזניחים את לימוד הפא, אני מתחיל להיות מודאג. אני יודע כל הסיכסוכים ומכשולים הם בגלל חוסר לימוד הפא. בלי הפא, איך נוכל לדבר על מחשבות נכונות, אמונה נכונה, ופעולות נכונות?

כאשר ניסיתי לעשות את המיטב כדי למלא את התפקיד כאיש קשר, הזכרתי לעצמי בקביעות את אחריותי לדאפא ולמתרגליה, לעיתים קרובות חשתי את כוחה של הדאפא המופגנת במתרגלים. בסן פרנסיסקו, מתרגלת אחת לקחה על עצמה את האחריות לעשות שיחות טלפון כדי ליידע את המתרגלים האחרים על פעילויות הדאפא. היא בילתה זמן רב בטלפון אבל אף פעם לא התלוננה. היא אפילו עזרה לי להסדיר את לוחות זמנים עבור כמה מהפעילויות. במשך שליחת מחשבות נכונות 24 שעות מול הקונסוליה, כמה מתרגלים התנדבו לשבץ את עצמם לחצות הלילה כדי להפחית את המעמסה על אלה שהיו חייבים לעבוד ביום שאחרי.

כשמתרגלים אחדים ראו את המחדלים שלי, הם היו מספיק אדיבים לציין לי אותם אחר כך. יכולתי להרגיש את ליבם האמיתי והרחום. דברים כאלה יותר מדי מרובים מכדי להזכיר. אני חושב כי סביבתנו משתנה לטובה, ואני באמת מרוצה. זוהי ההצהרה והחיזוק עבורי. כשמישהו רואה את הסביבה הזו מזווית שונה, יש לו הרגשה שונה. כשאני משקיף על הסביבה הזו ועל המתרגלים כאן עם ההתנהגות הסובלנית, אני רואה את ההתגלות של האצילות המרשימה של דאפא. אני יודע שמתרגלי אזור המפרץ הרבים מודאגים מסביבתנו. כולם, מדוע שקודם לא נפתח את לבבותינו ונרחיב את מחשבותינו. אולי נהיה מסוגלים לראות את ההוד של הדאפא בכל ממד, כולל זה שלנו.

הייתי רוצה לסכם בשירו של המורה

הגשמת המשאלה

"בלב אחד באתם לעולם קיבלתם את הפא כבר קודם לכן יום אחד תעופו הרחק אל השמיים תהיו חופשיים בפא האינסופי."