(Minghui.org)

המאסטר לימד אותנו על:

"להשיג בטבעיות ללא רדיפה" (הפא של הפאלון בודהא -- ההרצאה בוועידה הראשונה בצפון אמריקה) (תרגום זמני)

וניסיתי לדרוש מעצמי להתנהג בהתאם לעיקרון הזה. בכל אופן, לעיתים קרובות הייתי מודאג כיוון שלא הצלחתי להשיג זאת.

היום, פתאום הבנתי שלמעשה, השתמשתי במושג "ללא רדיפה" כפרושו של "להשיג בטבעיות", במקום להתייחס ל"להשיג" כמצב טבעי. המחשבות שלי התבססו על "להרוויח", אז למעשה אני רק רימיתי את עצמי.

לישויות מוארות גדולות אין שום החזקות. הן בשום אופן לא ירדפו אחרי שום דבר. לכן, מי בעצם רודף? האם לא ההחזקות האלו רודפות? למי יש החזקות? האם זה לא החלק שבנו שטרם טיפח היטב? המאסטר אמר "להשיג בטבעיות ללא רדיפה", במילים אחרות, האם המאסטר לא מעוניין שההכרה העיקרית שלנו תהיה בשליטה, שנתעלם מכל ההחזקות ומכל המושגים, שנגיע למימוש ושנחזור למצב הנפלא והחופשי של ללא תשוקה וללא רדיפה?

"ללא רדיפה" הוא הביטוי הטבעי, של יישות מוארת גדולה ברמה שלה; זה נפלא ומרשים במידה שלא ניתנת להשוואה. יישויות שהגיעו למימוש הן כולן אלוהויות אדירות; הן יכולות לעשות כל דבר והכל בתוך העולמות שלהן. הן יכולות שיהיו להן כל מה שהן רוצות, אז האם יש להן צורך לרדוף בקפדנות אחרי משהו?

לגבי מתרגלי דאפא, "ללא רדיפה" זה הביטוי של מצב החמלה שטבעי להכרה העיקרית שלנו. זו ספינת הפא שעליה ישויות חוזרות לאני המקורי שלהן ומגיעות למימוש. המאסטר מתקן אותנו מהמקור של הוויתנו, שזו ההכרה העיקרית שלנו. להכרה העיקרית שלנו אין רדיפות; לכל היישויות שעוברות תיקון, מתחת להכרה העיקרית שלנו, גם אין רדיפות.

המחשבות של רדיפה הן מושגים וקארמה המתחבאים ביישויות שטרם עברו תיקון. הם אנוכיים ורקובים; הם רעלים שהורסים חיים. למה אנו רודפים? האם זה לא בגלל שאנחנו מפחדים שלא נרוויח? ממי אנחנו מבקשים את זה? האם אנחנו מבקשים אותם מהמאסטר? למאסטר יש חמלה אינסופית והוא נותן לנו את כל הדברים הטובים ביותר. האם יש צורך שבכלל נרדוף אחרי משהו? האם אנחנו לא מאמינים במאסטר? נפשה של אלוהות סומכת על המאסטר שלה במאה אחוז, אז למה אנחנו לא מאמינים במאסטר?

למעשה, זו לא ההכרה העיקרית שלנו, או החלק שלנו שכבר תוקן, שאינו מאמין, אלה המושגים והקארמה, הם אלו שרודפים. אבל אחרי מה הם רודפים? תהילה והון? האם אלו לא הדברים המטונפים ביותר? האם הם לא הנטל שגורם ליישויות להחליק למטה לכיוון השיכחה? כשאנו מדכאים את הרצון לתהילה ולרווח, האם אנו לא נפתרים מהנטל ואז יכולים לחזור לרמה של האני האמיתי והמקורי שלנו? בכל מקרה, האם אין עלינו להשיג את כל זאת ע"י מצב של "ללא רדיפה" של ההכרה העיקרית שלנו? בכל זאת, לעיתים קרובות התייחסתי לרדיפות כאילו הן אני עצמי, אז האם לא שיחררתי את ההכרה העיקרית שלי? האם לא תמכתי ביצורים המרושעים האלו? ליתר דיוק, האם זה לא כמו לספק את הרצונות של הדברים המרושעים האלו, לנהוג באכזריות כלפי החיים שטרם תוקנו במערכות הקוסמיות שלי?

מצד שני, מחשבות של רדיפה הן גם המקור הבסיסי בשביל הכוחות הישנים להיות עם החזקות לסידורים המרושעים שלהם. הם מבקשים בעקשנות מהמאסטר לתקן את הפא בהתאם לדרישות שלהם, ודבקים בתוכנית שלהם לבחון את הדאפא ואת תלמידי הדאפא. הם ייצרו כמות עצומה של קארמה והרעילו את הנפשות של יצורים חיים רבות מספור.

המאסטר תמיד ביקש מאיתנו לשמור על ההכרה העיקרית שלנו בהירה, ועכשיו אני באמת מבין עד כמה חשוב עקרון הפא הזה. כשההכרה העיקרית שלי בהירה, אני יודע שכל המחשבות של רדיפה הן לא אני; זה המושגים הנרכשים שלי. אני צופה בהם בשקט ומרגיש הקלה לדעת זאת כה טוב. למרות שהיתה לי הרגשה כואבת, אני יודע שאלו שחשו בכאב הם הקארמה והמושגים שלי אבל לא אני. המאבק שלהם בזמן שהם סולקו, גרם לי להרגיש במידה מסויימת שאני מחובר לכאב הזה. בכל אופן, עלי לשמוח בין הצרות, אני יודע שאחרי הכאב ממתין סילוק של החזקות ושיפור הרמה שלי. מה יכול לשמח אותי יותר מלהיפתר מהחזקות? מה שווה יותר את השמחה מאשר יישות שחוזרת לאני האמיתי והמקורי שלה?

כשההכרה העיקרית שלי בהירה, אני יכול לראות בבירור את הטבע המרושע של מה שנקרא מבחנים של הכוחות הישנים. אני יכול להשתמש במחשבות הנכונות שלי, שמושגות ע"י טיפוח בדאפא, בכדי לסלק אותם ולהציל את כל היישויות התבוניות. אין לי החזקות לגבי זמן מסויים בו מסולק הרוע; זה מספיק כל עוד אני עושה זאת עם לב טהור ונחוש.

בהסתכלות מרמה גבוהה יותר, "ללא רדיפה" זו נתינה מוחלטת וחמלה טהורה. המאסטר נתן לנו את כל הטוב ותרם לנו את עיקרון הפא האולטימטיבי של "ללא רדיפה", האם המאסטר לא רוצה שנשיג את ההארה הנכונה של אי אנוכיות ואהבת הזולת? האם המאסטר לא רוצה שנבנה את המוסריות האדירה שלנו באמצעות התהליך של הצלת אנשים? למעשה, הכל זה מהנתינה מלאת החמלה של המאסטר. מעל לפני השטח, הקרבנו, אבל למעשה אנחנו הם אלו שהרוויחו. הדברים היחידים שהפסדנו הם הדברים המטונפים.

כשהבנתי את המשמעות העמוקה יותר של "ללא רדיפה" הרגשתי שהמרחבים של הנפש שלי מתרחבים במידה אינסופית. הרגשתי שהרדיפות אחר תהילה, הון, יכולות על טבעיות, עלייה ברמות, תיגמולים ועוד מושגים נוספים, הם מגוחכים במידה ניכרת. אני יודע שהרוע לא יחסוך במאמצים להגדיל את ההחזקות שלי ולנסות לגרום לי להכיר ברעיונות של הרדיפה כשאני לא מודע להם. בכל זאת, עם הכרה עיקרית חזקה, אני אבחין בהחזקות הללו ואסלק אותן עם מחשבות נכונות.

אני לא אתייחס יותר ללימוד הפא, להבהרת האמת ולשליחת מחשבות נכונות כאל סוג כלשהו של מטלות, ובמקום זאת אתייחס אליהם כאל משימות קדושות. אעשה את המיטב כשאבצע את מה שתלמיד של תיקון הפא צריך לעשות. בכל מקרה, המאמץ הזה מוקדש עם תקווה להשיג משהו, הוא מתמודד ישירות עם ההפרעות של הרוע ועם נסיונות ההרס שלו, מתאמץ לוותר על כל המושגים של רדיפה ולהגיע למימוש עם הארה מוסרית ופא נכון. זה הביטוי הטבעי של מצב החמלה של יישות מוארת גדולה וההתגובה האינטואיטיבית של ההכרה העיקרית שלי. מכאן, אני גם יכול לחוות טוב יותר את המצב החופשי והנפלא של "עשה אבל אל תרדוף -,תמיד הישאר בדאו" ("בדאו", הונג יין) וכן את החמלה חסרת הגבולות של המאסטר.