התנסות מוועידת פאלון דאפא השנייה לשיתוף התנסויות בישראל 2003

לפני שנה, יום לפני הוועידה הראשונה לשיתוף התנסויות בישראל, ישבנו מול השגרירות. בערב נשארנו כמה אנשים וביניהם מתרגלים מטייוואן. אחת מהן ניגשה אלי ושאלה אותי אם אני יושב במוצאי שבת בשגרירות. לא הבנתי מה היא רוצה ממני  כי אז עוד לא ידעתי שבכל העולם יושבים בשעות קבועות מול השגרירות בכל מוצאי שבת. גם הקושי בתקשורת בגלל השפות השונות , אופן הדיבור הישיר והנחוש שלא הייתי רגיל אליו גרמו לאי ההבנה, כיוון שאותה מתרגלת חשבה כנראה שאני מודע לכך שבשעות הקבועות במוצאי שבת יושבים מול השגרירות. אפילו נעלבתי כי לא הבנתי למה היא מדברת אלי כאילו שאני אשם במשהו או אחראי על זה שאין מתרגלים שיושבים בשבת בלילה , ולא הבנתי למה היא רוצה שנשב דווקא ביום שבת ולא ביום אחר, אבל מכיוון שהאווירה הייתה מאוד מקודשת הצלחתי להתגבר על המחשבות הרגילות שעברו לי בראש באותו רגע כמו גם על תחושת הפגיעה בכבוד  וכו'. הבנתי שיש משהו שאיני מבין וניסיתי להירגע ולהקשיב. התאמצתי לענות לה בסובלנות אבל תשובתי יצאה בכול זאת כהתגוננות, שכן גם בישראל אנחנו יושבים כמה שיותר מול השגרירות, אבל לאו דווקא בשבת. זאת הייתה שיחת חירשים אבסורדית והרגשתי את הלחץ עולה. אחרי כן מתרגלת אחרת שראתה מהצד את המצב, יצאה מישיבת הלוטוס שלה ובאה לעזרתנו. היא הסבירה לי, שבכל מוצאי שבת בלילה שולחים המתרגלים מחשבות מול השגרירויות הסיניות בכל המדינות, כגוף אחד. ושאם יש מדינה שאינה שולחת מחשבות באותו זמן מול השגרירות יש לכוחות הרוע לאן לברוח וזה כאילו שאנחנו נותנים להם מחסה. זה הכה אותי בהלם, והבנתי את החשיבות של הנושא. באותו זמן גם ראיתי את נחישותה של המתרגלת הראשונה שלא ויתרה והמשיכה להסביר לי למרות הקושי. זה גם עזר לי לראות כמה ההחזקה של כבוד וגאווה יכולה לסנוור אותי ( היו לי מחשבות כמו אף אחד לא יגיד לי מה לעשות, באים מחוץ לארץ ורוצים ללמד אותי ...), ואיך סוג כזה של מחשבות יכול למנוע מאתנו להבין זה את זה ולפעול כגוף אחד. הבנתי עד כמה השין שינג שלי נמוך ברגע זה ויכולתי להרגיש את החמלה של אותן מתרגלות ואת הרצון שלהן לעזור.

זה השאיר עלי רושם מאוד חזק ולקחתי על עצמי שיהיה תמיד מתרגל אחד לפחות מול השגרירות במוצאי שבת. ופעמים  רבות, כשעמדתי מול השגרירות בלילה הודיתי להן בלב. (כמובן קרו הרבה דברים באותם לילות מול השגרירות אבל זה כבר סיפור אחר). לקח לנו, לי ולמתרגלת נוספת, די הרבה זמן להעביר את המסר לשאר המתרגלים, עד  שיצטרפו.  אני רואה שמה שהבהיל אותי בדיבור הישיר של אותה מתרגלת היה הצ'ינג - הרגשות שלי, ואלה הם גם הרגשות שמנעו ממני להעביר את המסר בעוצמה שבה הוא הועבר אלי, כיוון שפחדתי להעליב אנשים. אבל הפא הוא הפא, וכמתרגלי דאפא עלינו להתגבר על הצ'ינג. ואם יש צורך אז החמלה יכולה להתבטא דווקא בלנער אנשים ולעורר אותם.  תלמידי דאפא הם נהדרים ואין לתת לצד האנושי שלנו להגביל את האני האמיתי שלנו. ואני מקווה שעוד תלמידי דאפא רבים יעליבו אותי בצורה כזאת עם החמלה שלהם כך שאוכל להעלות את השין שינג שלי. ואני גם מקווה שבקרוב אהיה מסוגל בחמלה לתת לאחרים הזדמנויות לשפר את השין שינג שלהם.