(Minghui.org)

אני בת עשרים וארבע. קיבלת את הדאפא ב-1998. הייתי משותקת חלקית במשך שש עשרה שנים אך כעת אני יכולה לעבוד. זהו סיפור אמיתי על נס שקרה אחרי שהתחלתי לטפח בדאפא. אני מקווה שמתרגלים אומנים שלנו יכולים לעשות סרט מצויר המבוסס על הסיפור האמיתי שלי ולפרסם אותו ב-Clearwisdom.net

תקופות אומללות במשך שש עשרה שנים

היתה לי שחפת כשהייתי בת ארבע. תאונה רפואית בזמן טיפול גרמה לשיתוק בצד השמאלי של גופי ביחד עם פיגור שכלי. מצבי שבר את לבבות הוריי. הרופאים שכנעו אותם להפסיק עם הטיפולים הרפואיים מכיוון שלא הייתה תרופה. אולם, אבי לא הסכים לוותר עליי וניסה כל האמצעים האפשריים כדי למצוא תרופה בשבילי. לאחר ששוחררתי מבית החולים, עדיין לא יכולתי לעמוד, שלא לדבר על ללכת. אבא בנה לי עגלת יד במיוחד כדי שתעזור לי ללכת. לבסוף יכולתי ללכת בעזרת קביים, אבל הרגל השמאלית שלי הייתה עדיין מחוץ לשליטתי והייתי נופלת לעיתים קרובות. פעם מעדתי ונפלתי בכבדות ארצה, מה שגרם לחתך באורך 2 אינץ' בברך השמאלית שלי. את הצלקת ניתן עדיין לראות כיום.

כשהייתי בבית הספר היסודי, הוריי היו צריכים להביא אותי ולקחת אותי מבית הספר כל יום. הייתי מזיעה בהליכה של רק כמה צעדים. במשך 16 השנים האחרונות, הייתי חולה כרונית עבור משפחתי. הוריי ואחותי היו עושים משמרות של הטיפולים בי, מבלי לעזוב אותי לרגע. במשך שש עשרה שנים, לעולם לא היה לי שום קשר עם העולם החיצון ולא היו לי חברים. הייתי בעולם מבודד. הייתי מהרהרת על פשר החיים, בתקווה למצוא דרך לברוח מהסבל. הייתי בוכה לאורך כל היום, חוששת לעתידי. פעם אפילו חשבתי לשים קץ לחיי.

ב-1993, רופא רוסי בא לבקר בית החולים המחוזי שלנו. אמרו שהוא התמחה בריפוי שיתוק. ברגע שחדשות אלו נודעו לאבי, הוא מייד הביא אותי לפגוש את הרופא. אולם, הרופא אמר שלא אתרפא אלא אם כן אסע לרוסיה לעבור ניתוח בגולגולת. בזמן הזה, הוא רק נתן לי שתי צנצנות של גלולות. אולם, הפכתי להיות עוד יותר מפגרת בשכלי אחרי נטילת הגלולות. לעיתים קרובות נהגתי לנפץ את הקערה שלי על הרצפה במשך הארוחה. יותר מאוחר הוריי שכרו תרפיסט שבא לעשות לי עיסוי פעמיים ביום. הכאב שלי היה פוחת במשך בערך 10 דקות לאחר העיסוי, אך זה היה חוזר במהרה. מיואשים, הוריי מצאו רופא אליל שיבוא אליי, רק כדי להביא עוד בעיות לגופי.

במשך שש עשרה השנים האלה, הוריי הוציאו את כל החסכונות שלהם על הטיפולים הרפואיים שלי, אך זה עדיין לא עזר הרבה. השתוקקתי לראות אל שיחזיר אותי הביתה. התחבטתי עם חלום כזה בליבי.

המורה נתן לי חיים שניים

יום אחד ב-1998, היה לי חלום. במשך יומיים רצופים, היה לי בדיוק את אותו החלום. בחלום שלי ראיתי חפץ עגול (כעת אני יודעת שזה היה פאלון) מגיע מהשמיים הרחוקים ונוחת בחצר שלנו. כשהתקרבתי אליו, ראיתי שהוא פולט מעגל של אור דמוי קשת. הייתי מוקפת בתוך המעגל והרגשתי נפלא במידה שלא תיאמן. בחופזה קראתי להוריי ואחותי שיבואו לראות אבל הם לא ראו שום דבר. רק אני יכולתי לראות את מעגל האור. הייתה לי הרגשה שזה היה סימן לבואו של אל שיציל אותי.

זמן קצר אחרי שחלמתי את החלום, דודה שלי הציגה לי את הפאלון גונג. אחרי שאמרה לי: "הבודהא מציל אנשים שזכו לכך מלמעלה," מייד ראיתי מראות בממדים אחרים והזיכרון שלי לפתע נפתח: "זה העולם שלי. זה המקום שחיפשתי אותו במשך שנים רבות כל כך." הייתי כל כך שמחה לראות את המורה בהרצאת הוידיאו הראשונה שאמרתי בליבי: "המורה, לבסוף מצאתי אותך." מיום הה ואילך, הפכתי להיות כל כך מאושרת, כאילו לגמרי הפכתי לבן אדם אחר. במשך יום השני של קריאת ג'ואן פאלון, הנפיחות הגדולה שנוצרה בחזה שלי במשך תקופה של שש עשרה שנים נעלמה. הייתי מאוד מאושרת ואמרתי לכולם: "דאפא הוא באמת מופלא." הוריי ואחותי היו מאוד שמחים בשבילי.

רק אחרי כמה ימים שקיבלתי את הפא, שוב זכיתי בשליטה על הצד השמאל של גופי. מחלות הלב שלי, בעיות הקיבה ועייפות הגפיים נעלמו כליל. בזמן שהקיבה שלי הייתה מטוהרת, כל מה שהקאתי היה נוזל ירקרק. הרגשתי כאב חד בזמן שליבי היה מטוהר. בכל זאת, התמדתי למרות הכאב. מספר ימים לאחר מכן יכולתי לעשות את התרגילים. בהתחלה, התרגילים היו קשים בשבילי, אבל התעקשתי לתרגל יומיום. בינתיים, נהגתי בקפדנות לפי דרישות של הפא. חודשיים אחרי, יכולתי בקלות לעשות את התרגילים וללכת. אחרי כן, יכולתי לרכוב על האופניים שלי כדי להצטרף לתרגול הבוקר מדי יום. לא הייתי זקוקה יותר לתרופות. הדאפא לא רק שיפר את הבריאות הפיזית שלי אלא גם טיהר את המחשבה שלי. אני כבר לא מפגרת שכלית. מחשבתי הפכה להיות מהירה וחדה. אני יכולה לדבר בצורה חלקה. יותר מאוחר, אבי מצא לי עבודה ואני הולכת לעבודה כל יום. הוכחתי את האפקט הבלתי רגיל של דאפא ואת העוצמה האדירה של המורה. האנשים שמכירים אותי יכולים לראות חלק של רוממות הדאפא בעצמם.

המורה מעודד אותי לאמת את הדאפא

ב-20 ביולי, 1999 מתרגלים אחרים ואני הלכנו לבייג'ינג למחות אך עוכבנו בטיאן-ג'ין. המשטרה מקומית שלנו באה לטיאן-ג'ין כדי לקחת אותנו. לאחר שלקחו אותנו בחזרה לערי המגורים שלנו, הם חקרו אותנו במשך כל הלילה. אמרתי לשוטרים: "לפני תחילת תרגול הפאלון גונג, לא ידעתי בכלל איך נראים הרחובות במרכז המסחרי של העיר למרות שאני גרה בקרבת המקום. ובכן האין זה הפאלון גונג שאיפשר לי ללכת לבייג'ינג? זה המורה שלנו שנתן לי חיים שניים. זה לא נכון להטיל איסור על הפאלון גונג!"

מאז שהרדיפה החלה, הרוע כיסה את כל המדינה. בכל המקומות השוטרים היו שודדים את בתי המתרגלים, מחפשים ספרי דאפא ועוצרים מתרגלים. הייתה לי מחשבה אחת: "אני אאטום את כניסת הסימטה המובילה לביתי וגם אלו של חבריי המתרגלים באמצעות גונג שלי כך שהרוע לא יוכל לבוא להטריד אותנו." אז חלמתי חלום בו ראיתי את המורה מצביע על כניסת הסימטה. כשהבטתי, ראיתי שכבות על גבי שכבות של הילה צבעונית בכניסה. כשהתעוררתי, הבנתי שהמורה אמר לי שהגונג שלי באמת אטם את ביתי ואת בתי חבריי המתרגלים. למעשה, לאף אחד מחבריי המתרגלים, כולל עצמי, לא נשדד בית ולא הוטרדנו. כולנו מטפחים ומבהירים את האמת ללא כל צרה.

מחשבתי לא הייתה מאוד נכונה בפעם הראשונה שהלכתי להבהיר את האמת, אבל אז הפא-שן (גוף החוק) של המורה הופיע מולי. הוא היה כל כך רחמני, והתעודדתי מאוד. במשך השנים האחרונות, הבהרתי את האמת כל יום בדרך לעבודה. הייתה סופת שלג חורף אחד. בדרך לעבודה שלי, פילסתי את הדרך במאמץ דרך השלג הסמיך והפצתי מספר עלונים. בלילה, חלמתי שאלה לא היו עלונים שהפצתי אלא פאלונים מסתובבים. באמת התעודדתי ולא היה לי פחד בהבהרת האמת. פעם אחת שלחתי בדואר שתי מדבקות עם חומרי הבהרת אמת ושני אנשים אחרים גילו אותי. הם קראו בזמן שהם משוחחים אחד עם השני. שלחתי מחשבות נכונות: "אני מצילה אותכם. מה שאני עושה זה הדבר הנכון ביותר." מזמזמת שיר בשם "פאלון דאפא טוב" עזבתי את הסמטה בשלום.

עם הגנה ועידוד של המורה, אף פעם לא נתקלתי בשום סכנה. במשך ארבע שנים לאחר קבלת הפא, חיי היו מלאים בשמחה ואושר. פניי תמיד מלאות חיוכים. כל זה ניתן ע"י דאפא והמורה הרחמן שלנו. אני יכולה רק לחתור קדימה כדי להחזיר לחמלה של המורה