באחד מימי שישי נסעתי לתל אביב ללימוד הפא בביתו של אחד המתרגלים. בחודשים האחרונים היו לי החזקות חזקות של פחד וביישנות.

ביום המחרת בשעה שהלכנו לתחנת האוטובוסים החדשה בתל אביב להבהיר את האמת לעובדים סינים הרגשתי די עצבנית ומפוחדת. ראשית בגלל שהיו לי החזקות חזקות של פחד ושנית בגלל שלא ידעתי מה אני אמורה לעשות וגם בגלל שמעולם לא ראיתי כל-כך הרבה אנשים סינים בכל חיי. אבל כשהגענו לשם הבטחתי לעצמי שאסתכל על מה שהאחרים עושים ואתנהג באופן טבעי. מהר מאוד אנשים סינים רבים התאספו מסביבי כדי לקבל עלון עם חומר הבהרת האמת. ברגע מסוים, כשחילקנו את העלון לאנשים הסינים היקרים שם, התחלתי לפתע להרגיש די מפוחדת ומיואשת, כשאני חושבת איך באופן בלתי נמנע הגעתי לאותה מסקנה שהיו אלו הכוחות הישנים שמנצלים את הפרצה אצלי.

בכל אופן התחלתי לדבר עם מתרגלת ותיקה אחרת לגבי מצבי והיא אמרה לי שלדעתה אם אני חשה כך, מוטב שאעשה פסק זמן ואשלח מחשבות נכונות והיעילות של מעשי תהיה גבוהה ויותר ויותר אנשים סינים יקבלו את העלון. היא לקחה בצורה מנומסת את ערמת העלונים מידי וחילקה אותם במקומי ואני הלכתי וישבתי עם קבוצת מתרגלים ששלחה מחשבות נכונות. נלחמתי עם הרבה יצורים רעים גרמו לפחד הזה אצלי במשך חצי שעה. כשסיימתי לשלוח את המחשבות הנכונות הייתי מאוד שלווה, לא חשתי בפחד ויכולתי לעשות שימוש טוב יותר בחכמתי. ובאמת, הרבה יותר אנשים סינים היו נכונים לקבל את החומר להבהרת האמת וכמה מהם אפילו דיברו איתי. מאוחר יותר כשנגמר לנו החומר להבהרת האמת ועמדנו ללכת לביתה של המתרגלת שכחתי שהייתה לי אי פעם הרגשה הכבדה הזו של פחד.

בגלל ששכחתי את מעילי בביתו של מתרגל אחר ברמת השרון, חברתי המתרגלת הציעה לי שניים ממעיליה ושאלה איזה מהם ארצה ללבוש . אמרתי שלא איכפת לי אז היא בחרה באדיבות אחד שהיה מעט ארוך והיה עשוי מפלסטיק.

בחמישה לשבע היא וילדיה היו צריכים לצאת מן הבית וללכת למקום כלשהו אז לקחנו מונית. כשהגענו לתחנת רכבת צפון יצאתי מן המונית וסגרתי את הדלת. בדרך כלל אני אדם די קשוב לסביבתו אבל איכשהו חתיכה מהמעיל נתפשה איכשהו אחרי שסגרתי את הדלת. רציתי לבקש מהנהג לחכות שניה, אבל איכשהו לפני שאפילו שמתי לב לכך הוא החל לנהוג כך שלא יכולתי לומר מילה. מהר מאוד נפלתי והמכונית משכה אותי בערך 20 מטרים להערכתי, אז הבד נקרע. אבל הנהג המסכן מעולם לא שם לב והמשיך לנסוע מרחק כלשהו.

המחשבה הראשונה שלי הייתה שאני תלמידת דאפא והמחשבה הזו הייתה מאוד חזקה אצלי. המחשבה השנייה הייתה שהחוק הוא בכל מקום וששום דבר לא קרה. ובאמת, התרוממתי מיד ולא הרגשתי כל כאב, אז התחלתי ללכת לקראת תחנת הרכבת ואנשים מסביבי כולם שאלו בפליאה אם אני בסדר. כמה שניות אחר- כך נהג המונית, המתרגלת ובנה רצו לקראתי ושאלו אם הכל בסדר. הבטחתי להם שהכל בסדר והמשכתי ללכת לתחנת הרכבת.

הניסיון הזה איכשהו שינה אותי מאוד. הבנתי הרבה דברים לפתע, וגם כמה החזקות גדולות וקטנות ששכנו אצלי שניסיתי לשחרר בחוזקה אבל לא הצלחתי כך שהיו לי מחשבות שלעולם לא אוכל לשחרר את זה. והתחלתי להאמין אפילו יותר במאסטר לי והפא שלו.

במילים אחרות, הייתה אצלי החזקה בסיסית שניסיתי לשחרר מאוד בחוזקה, אבל כמה שלא ניסיתי, ההחזקה המשיכה לחזור. אחרי הניסיון הזה הצלחתי לשחרר אותה בשלווה ובהכרה והרצון שלי הפך רצון יותר והפכתי רצינית יותר לגבי הטיפוח.

המאסטר אמר:

"מדוע אתם לא יכולים לוותר על הלב האנושי ההוא ולא מוכנים ללכת צעד אחד קדימה?"

"אם הלב הזה שלכם לא יסולק, האם תיקחו אותו לעולמות שמימיים ותתחרו עם הבודהות?"

"במיוחד כל אחד צריך להעמיד את עצמו מנקודת מבט זו ולנסות להבין. כולכם יודעים שהדאפא הוא טוב, אז מדוע אינכם מסוגלים להניח את הדברים?" ("יסודות להתקדמות במרץ", "סילוק נוסף של החזקות")