(Minghui.org)

ב 1997, הייתי חולה מאוד במחלה חשוכת מרפא. באותה העת, משפחתי הייתה ענייה מאוד.  איבדתי תקווה ורציתי למות.

אולם יועדתי ללמוד פאלון דאפא מאוחר יותר. לפני שלמדתי פאלון דאפא,  הייתי זקוק למישהו שיעזור לי לזוז. אולם, ביום הרביעי אחרי שלמדתי את תרגילי הפאלון דאפא יכולתי כבר לעשות עבודות פיזיות קלות. ביום השישי, הייתי מסוגל לרכב על אופניים.  חודש לאחר מכן, יכולתי לקחת את אשתי לראות את הרופא שלה. חודשיים אחרי שלמדתי פאלון דאפא, הייתי מסוגל למכור ירקות. בחודש השלישי, יכולתי להעמיס מים ודשן להשקיית החווה שלנו. מאז, הייתי נחוש בתרגול הפאלון דאפא ואשתי החלה לתרגל גם היא.

ב-20 ביולי, 1999, החלה רדיפת הדאפא, הרגשתי כאילו סכין פילחה את לבי. כך שביוני  2000, אשתי ואני הלכנו לבייג'ינג לאמת את הפא. שנינו נעצרנו בבייג'ינג. אשתי נשלחה לכלא הנשים שם הוכתה בידי שוטרים מרושעים עד שהפכה מחוסרת הכרה. אולם השוטרים טענו שהיא מעמידה פני מחוסרת הכרה, הרימו אותה והכו אותה שוב.

אני נשלחתי אל כלא הגברים שם הוכיתי ונמנעה ממני שינה. הם גם צבטו את פיטמותי והכריחו אותי לרוץ במעגלים, להישאר בתנוחת כריעה, לעמוד יחף על פחמים לוהטים וכו' השוטרים והסוהרים ניסו לסחוט ממני כסף. הם נתנו לי רק שתי חתיכות לחם תירס מדיי יום, אולם הם חייבו אותי ב-150 יואן עבור שלשה ימים של שישה חתיכות לחם תירס ביום. כאשר השוטרים מעיירת הבית שלי הגיעו לקחת אותי הביתה, בדקתי את החשבון עם השוטרים והסוהרים הנוכחים. השוטרים היו צריכים לבקש מהסוהרים להחזיר לי 100 יואן בחזרה.

אחרי שנלקחתי בחזרה אל תחנת המשטרה המקומית שלנו, השוטרים החרימו את כל כספי והיכו אותי בפנים. פני הפכו כחולות ונפוחות. באותו היום, הם לקחו אותי הביתה ואז בזזו את ביתי. הם לקחו הכל, אפילו את תמונת הנישואים של בני. שאלתי "מדוע אתם לוקחים את תמונתו של בני?" אז הם השאירו את התמונה. אחרי כן הם לקחו אותי בחזרה אל  תחנת המשטרה.

חודש אחרי כן, אשתי ואני שוחררנו ממרכז המעצר. כאשר הגענו הביתה, היינו בהלם ממה שראינו (הבית שייך לבני. בני ואשתו עובדים בעיר אחרת ולא חיו שם בכמה השנים האחרונות.    אשתי ואני טיפלנו בבית עבור בני).

כל הדלתות בבית הוסרו, כולל דלת חדר האמבטיה ודלת הברזל הראשית. הם לקחו שתי זוגות אופניים, שני מכשירי טייפ, שני מכשירי טלוויזיה, ארון עומד, מכתבה, סיר בישול בלחץ,  גזע עץ גדול, עגלת תינוקות, את כל בגדי בני המשפחה, את כל המיטות, מאוורר מתכת קטן מהמטבח, כל סירי האלומיניום, את כל הצלחות, צבתות אש שבורות, שולחן תלת רגלי, שולחן קטן, ספסל ילדים, מוט פלדה ועגלה שבורה. אפילו תכשירי ניקוי נגנבו. הם לקחו כל מה שיכלו לסחוב, ושברו כל מה שלא יכלו לקחת.

מהמחסן נגנבו יותר מ-1000 קילו של דוחן וחיטה . הם לקחו את כל זרעי הירקות שרק  נקצרו מהשדה. הם לקחו גם יין אורז, אורז מאכל ושעועית מצנצנות ואפילו שברו את צנצנות ריקות. הם שברו גם את מנורות הקיר.

דאגתנו הגדולה ביותר היא שהם גנבו את בגדיהם של בני ואשתו וענק זהב ששוויו 4000-5000 יואן [הערכה של כ-10 חודשי עבודה של פועל סיני עירוני ממוצע]

שכני סיפר לי: "זה היו כמו בזמן שהחיילים היפנים באו לכפר וגנבו הכל".

מאוחר יותר, נעצרנו באופן לא חוקי עוד כמה פעמים וסבלנו מרדיפה נוספת. אולם התגברנו על הסבל עם אמונתו הנחושה בדאפא.

הערת הכתב: זהו אחד מהמקרים שאספנו כראיה לתביעת ראש הרדיפה. בראיה של המצב בסין,  איננו מפרסמים את שם הקורבנות. אולם הקורבנות ואנשי הכפר מוכנים להעיד בנושא זה.