(Minghui.org)

אני מחליטה ללכת לבייג'ינג לערער

התחלתי לתרגל פאלון דאפא ממש לפני ה-25 באפריל 1999. בסוף 1999 למדנו שמתרגלי דאפא מכל הארץ הלכו אל בייג'ינג לעתור כאשר כמה מתרגלי דאפא עמיתים ממקומות אחרים באו לעיר קטנה שלנו לשתף את ההתנסות שלהם. בנוסף לזאת הביאו לנו מאמרי התנסות של מתרגלים עמיתים שהם הורידו מהאינטרנט. במהלך שני ימים הבאים, קראתי את כל המאמרים האלה. מחבילת מאמרים עבה זאת למדתי את אודות מעשיהם של מתרגלי דאפא העמיתים שסיכנו את חייהם בכך שהלכו אל בייג'ינג לעתור אחד אחרי השני בכדי להבהיר את האמת בנוגע לדאפא. לעיתים בכיתי בזמן שקראתי את המאמרים. ברגע זה, מצאתי שהגוף שלי לפתע קל כציפור. הרגשתי ששקעתי והורמתי בידי שדה אנרגיה חזק אפילו אם רק הסתובבתי סביב או עשיתי תרגילי דאפא

החלטתי שאלך לבייג'ינג לערער. שאלתי את עצמי: מדוע אני הולכת לבייג'ינג? מה המטרה או מה המניעים שלי? מצאתי שהמניע הראשון שלי היה שתרגלתי רק זמן קצר מאוד ולא פעלתי היטב. למדתי שיש כל כך הרבה מתרגלים עמיתים בבייג'ינג; רציתי ללכת לשם לפגוש אותם, לשתף התנסויות אתם כך שאוכל להשתפר בעצמי. מצאתי שמניע זה היה אגואיסטי, לכן התעלמתי ממנו. המשכתי לבדוק את עצמי. מדוע זה נכון עבורי ללכת אל בייג'ינג? לבסוף, הבנתי את הנקודה – להגן על הדאפא! שתי המילים "להגן על דאפא" הופיעו במוחי. אז מחשבתי הפכה שקופה כקריסטל. כן, לא הייתי צריכה סיבה אחרת. הלכתי לבייג'ינג רק להגן על דאפא. זה נכון.

אז שאלתי את עצמי: כיצד אני יכולה להגן על דאפא? מה אני יכולה לעשות? שוב מחשבתי לא הייתה נקיה. הבנתי שלמדתי את הדאפא זמן קצר מדיי וההבנה שלי הייתה שטחית. אם כך מה אעשה? זכרתי את מילות המורה: "כנות היא תנאי מוקדם אם אתה מעוניין לתקן את הלב שלך." (פאלון גונג ). חשבתי, הכל בסדר, אני רק אעקוב אחרי דרישה בסיסית זאת. לא אחשוב על שום דבר, אתחיל עם הלב הטהור ביותר שלי, החיוך שלי, ועם הגינות כחיל החלוץ שלי. חשבתי שכל זמן שיש לי מחשבה נכונה, המורה יספר לי כיצד לעשות את עבודה.

מאוחר יותר, על הכביש לבייג'ינג, קרו דברים שאיכשהו הפתיעו אותי. זמן רב אחרי כן, לבסוף הבנתי את מסתוריות התהליך. אז, בזמן שהייתי על הרכבת צפונה, הדבר היחיד במוחי היה לשבת זקוף עם כבוד. למעט הרעיון של "להגן על דאפא," סילקתי כל מחשבה אחרת. באותו זמן, אני שמרתי את ההגינות והחיוך הטבעיים שלי. הרגשתי שאני רעננה, רעננה ונמרצת כמו נבט הנלחץ אל עבר כדור הארץ.

במסע, היו שני סיפורים מרגשים שמציגים את הצד הכנה של אנשים רגילים כלפי הדאפא ומתרגלי הדאפא.

סיפור אחד

מיד שצעדתי אל הרכבת פגשתי איש צעיר שעבד במשרד התובע. הוא היה אינטליגנטי, גאה בעצמו, והיה בוגר אוניברסיטה. מתרגל דאפא עמית צעיר הכיר לו את הדאפא. אבל האיש הצעיר שמע יותר מדי מהשקרים שהופצו על ידי תקשורת שלטון והיה תוקפני מאוד. המתרגל העמית התווכח אתו בפראות. קיוויתי שהאיש הצעיר יוכל להסתכל על הנושא מזווית אחרת. ידעתי שוויכוח לא עוזר הרבה, אבל לא ידעתי כיצד לשחרר את השיפוט הקודם שלו. אני מבינה כעת שלא למדתי את הדאפא לעומק ובזמן זה לא הבנתי מה מתרגל דאפא צריך לעשות מנקודת המבט של הדאפא.

מה שידעתי שהכנות והחיוך שלי לא היו צריכים להשתנות. לכן הקשבתי לשניהם עם חיוך. כאשר הם דברו על הרעיון של "יקום," הויכוח שלהם הגיע אל מבוי סתום. הם לא יכלו להבין או לשכנע אחד את השני משום שההבנות שלהם מהמילה "יקום" היו רחוקות מדיי. היקום המוגדר על ידי מדע והיקום המובן על ידי מתרגלי דאפא שונים מאוד. הם הדגישו מה הם ידעו, אבל למעשה לא הבינו את האחר.

יכולתי לראות שהאיש הצעיר, כה גאה בידע ובאינטליגנציה שלו, היה טוב בוויכוח. אם יכולתי לגשת אליו מזווית אחרת, להמם את האינטליגנציה שלו, הוא יתעניין. אחרי שהראש שלו יפתח, יהיה קל יותר.

בדיוק אז, הם הפסיקו להתווכח על היקום. שאלתי את האיש הצעיר: "האם אתה רוצה מבחני אינטליגנציה?" שאלתי אותו שאלה. הוא ענה על השאלה בקלות. אמרתי: "אתה חכם מאוד." הוא השיב בקרירות: "זאת הייתה שאלה פשוטה."

אז אמרתי: "בבקשה צייר מעגל על פיסת נייר, כולל נקודת המרכז, בקו רציף אחד. בתנאי שנקודת המרכז לא תתחבר עם נקודה כלשהי על ההיקף." הוא חשב על זה זמן מה אבל לא מצא דרך לעשות את זה. אז הוא התמקד יותר על הבעיה. "בזמן שאתה מצייר, בבקשה חשוב ביותר ממישור אחד," הצעתי.

הוא חשב על זה קצת יותר ועדיין הרגיש קושי למצוא פתרון. לכן הוא ביקש פיסת נייר ועט. אחרי עשר דקות של ניסיון ושגיאה, הוא מצא פתרון. יכלתי לראות שהוא מופתע על ידי התשובה. הוא שאל אותי בהיסוס: "האם זה נכון?" אמרתי: "כן, אבל יש יותר מדרך אחת לעשות את זה. זה עובד בדרך שונה. אם נתאים לדרך המחשבה הרגילה שלנו, נמצא תשובה פשוטה, אבל פתרון מופלא." הוא חשב בזמן שאני דברתי. הגאווה שלו נעלמה ומוחו נפתח בטבעיות.

אז אמרתי:" אתה ציינת שאתה לא מבין למה אנחנו עותרים כאשר דברת עם המתרגל העמית שלי קודם לכן, ואמרת שאתה חש שזה אסון חסר תועלת. אבל אנחנו חושבים אחרת. בדיוק כמו הבעיה שפתרת. אם נראה את אותו דבר מזווית שונה, התשובה אחרת או אפילו הפוכה לגמרי. אנחנו לא חושבים שלעתור זה אסון. אנחנו אפילו לא חושבים אם נצליח או לא , אנחנו רוצים לעשות זה. אנחנו הולכים לעשות זה."

הוא הקשיב ואף על פי שהוא פקפק בחלק ממה שאמרתי, הוא הראה עניין. לפחות הייתה לו הבנה חלקית למה עתרנו, ופניו הציגו יותר כבוד. ברגע זה, משפט פרץ מתוך פי, "עשיית כלום עושה כל דבר." העיניים שלו ברקו בשומעו מילים אלה. הוא שאל במהרה: "את גם יודעת ביטוי זה? ספרי לי מה זה מסמל עבורך." תהיתי למה אמרתי מילים אלה, ולא ידעתי כיצד להסביר את משמעות המשפט המוח שלי היה ריק לגמרי.

הוא שאל בהשתוקקות, עדיין לא הייתה לי תשובה. הרגשתי קצת נבוכה. אבל הבנתי שאם אני לא יודעת, אני לא יודעת, לא צריך לכסות על עצמי. הוא אמר במפח נפש: "למעשה גם את לא יודעת אותו." הוא הביט מטה ושתק.

אבל אחרי זמן קצר, הוא התחיל לדבר איתנו שוב. להפליא, הוא דמה לאדם אחר. כנות וחיוך היו על פניו; הוא דיבר עם כבוד במקום עם גאווה ותוקפנות. הוא אמר: "זה מעניין לדבר אתך. אני מרגיש בר מזל לפגוש בך. אני מקווה שנשמור על קשר. אני אוהב הרבה דברים, קראתי פילוסופית מערבית, בודהיזם מזרחי, טאואיזם, וספרים של קונספוציוס. היה מעניין לדבר אתך היום." פניו היו מלאי התרגשות. אז הוא כתב את הכתובת שלו ונתן לנו. החלפנו כתובות אתו, והפכנו חברים טובים. יותר מאוחר יכל להבין את דברינו עם אדיבות. נדרשנו לעבור לרכבת אחרת וצריך להיפרד ממנו. הוא לחץ ידים אתנו ואמר, "אני מאחל לכם הצלחה! שמורו על עצמכם!" אנחנו התרגשנו מהכנות שלו ואמרנו, "תודה!"

סיפור שני

הסיפור השני קרה בזמן כשחזרתי הביתה מבייג'ינג. מתרגל עמית ואני נשלחנו אל משרד של תחנת מסילת ברזל להמתין לרכב משטרה מקומי שיאסוף אותנו. אז,לא ממש הבנו שאיננו צריכים להיעצר על ידי הרוע. במוחי, הייתי רחבת לב ולא פחדתי להיעצר. בערב הראשון לאחר שנשלחנו למשרד, קור, רעב ועייפות ייסרו את שנינו. אז היה לי רעיון: אני לא מפחדת אפילו אם אשב עד שאמות! לכן אני ישבתי שם זקוף בלי לזוז. הלילה חלף, מחשבתי נהייתה נקייה וגופי הרגיש מאוד קל שמחתי מאוד.

השמש עלתה. אחד מהשומרים נקרא לקחת אותנו לקנות ארוחת בוקר. הוא לקח אותי ראשונה. מחשבתי הייתה שלווה ולא רציתי לדבר. רק עקבתי אחריו עם חיוך. הוא שאל מאיפה אני. סיפרתי לו. הוא הפך שמח ואמר: "אנחנו מאותו מקום." עיר מולדתו במרחק של רק עשרה קילומטרים. "את...", הוא לא יכל להמשיך לדבר, לכן הוא רק נד בראשו. חמלה, כבוד, צער שאינו יכול לעזור, וחשש נראו על פניו. אני עדיין חייכתי ולא דיבר. נכנסו אל מסעדה קטנה בתחנת מסילת ברזל, הזמנתי קערת דייסה. אבל הוא הזמין כמה לחמניות מאודות מהבילות עבורי ואמר שהוא כבר אכל. לא רציתי לסרב לאדיבות שלו והתחלתי לאכול. אני ראיתי אותו מרכין את ראשו ונאנח. סיימתי והלכתי לשלם את החשבון, הוא בא וניסה לשלם את החשבון עבורי. התעקשתי על לשלם. הוא צעק למנהל: "אל תקבל את הכסף שלה, קח את שלי! אחרת, אני לא אגיע לכאן שוב!" לכן בעל הבית לקח את הכסף שלו.

בצאתנו מהמסעדה, הרגשתי צער שהרשיתי לו לשלם את החשבון ורציתי להחזיר לו את הכסף. הוא צעק עלי כמעט בוכה: "את אדם טוב, אני יודע שלבך-טוב..." מופתעת, הרמתי את ראשי וראיתי שהוא מנגב את הדמעות בידו, ועיניו אדומות. התרגשתי ונוסף לזאת הופתעתי! לא הבנתי למה הוא חושב שאני טובת לב. רק החלפנו כמה מילים, למה הוא חשב זאת עלי? לבסוף, לא נתתי לו את הכסף בכדי לא לפגוע ברגשותיו.

בתהליך מסע הגנת הפא, הרבה דברים מופלאים אחרים התרחשו. בתוך תהליך זה, לא ידעתי שהמורה הוא זה שנתן לנו חוכמה. לא ידעתי שזה כוח המחשבות הנכונות, ולא ידעתי את הקדושה של מה שעשינו. כעת, אני מבינה בברור כל זמן שאנו שומרים על מחשבה נכונה , אף על פי שאיננו יודעים את הדאפא של הרמה הגבוהה, המורה עדיין יארגן הכל עבורנו בדרך הכי טובה. נקודת המפתח היא לשמור על לב יציב וטהור.

בסקירת זיכרון זה כעת, ההבנה שלי של הנושא שונה לגמרי מלפני כן. בתהליך, הרגשתי את האפקטים המופלא של הבהרת את האמת אודות הדאפא לאנשים. שיתפתי כיצד חוויתי את הכוח של לב טהור, צודק, ואמיתי, כעידוד למתרגלים העמיתים שלי ולעצמי.